>  >  > 

זינוק של אמונה - פרק י''ג

בשבוע אחרי הגילוי הייתי כסהרורית שפעלה על אוטומט.

הלכתי לעבודה, עשיתי את שלי והלכתי הביתה. בלי חיוכים, בלי חביבות ובלי דברים מעבר. במקום זה העדפתי להינעל בקופסה הקטנה שנקראה 'המשרד שלי' (טוב, למתמחים לא נותנים יותר מזה) מהבוקר עד הערב וקברתי את עצמי בעבודה מעבר למה שהיה צריך.

אני בטוחה שהגדלת הראש הזו עשתה את הבוסים שלי מרוצים אך ההתנהגות שלי הדאיגה את הסובבים והתשובות שסיפקתי לשאלותיהם הנוקבות לא סיפקו.

אני יודעת שכולם מתכוונים לטוב אבל ההשפלה, הכאב, האובדן וכמובן הגעגועים לא נתנו לי להיכנס לפרטים.

תמיד העדפתי להתכנס בתוך הגולם של עצמי עד יעבור זעם.


---


הגיע סוף שבוע, יום השישי המסורתי של ארוחת הערב אצל אימא לא יושם זמן מה וגם הפעם דחיתי אותה באמתלות שווא שונות אך היא תמיד ראתה דרכי וידעה מהי הסיבה האמיתית.

אחרי חקירות וביקורי פתע של אימא ואורטל בזמן האחרון, הייתי חייבת לפלוט את מה שקרה, זה ישב לי על הלב ולא יכולתי להיות יותר נעולה אך רק להן סיפרתי את האמת, שאר האנשים בחיי לא ידעו, אפילו אוסי, החברה הכי טובה שלי עוד מהתיכון, שאיתה הייתי מדברת על הכל, נשארה בצל.

אני יותר ויותר מגיעה למסקנה שלהתבגר זה דבר מסריח. לפעמים הייתי מעדיפה להישאר תמימה וטיפשה בעולם הפנטזיות שלי ולא לסבול כל כך כמו בתקופה האחרונה. בכלל, התנתקתי לאחרונה מאנשים, עשיתי את אותה טעות שעשו חברות שלי בעבר ומסרתי את כל כולי למערכת היחסים השקרית הזו ועכשיו שהכל הסתיים, אני מרגישה שאין לי זכות לפנות לאף אחד. כנראה שקל לתת עצות ולשפוט מעשי אחרים עד שאת מגיעה למצב שלהם. זו טעות שאשתדל להימנע ממנה בעתיד.

הימים עוברים אך כל יום הוא כמו חודש ושבוע כשנה.

כל כך קשה לי, אם לא הייתי מרגישה אליה כמו שאני מרגישה, לא הייתי נפגעת כל כך ומשתמשת ב'הגנה הכי טובה זו התקפה' כלפיה. שנאתי לפגוע בה למרות שבהתנהגותה היא קרעה לי את הלב לגזרים. הפרדוקס הזה הורג אותי כשאל מולי ניצבת במלוא זקיפותה הפאלית האמת העירומה, תרתי משמע, ומצד שני, בליבי ובעיני רוחי היא אותה רומי שלי המתוקה, העדינה, האינטיליגנטית והיפה עד כאב.

עדיין אישה.

למה לעזאזל החיים צריכים להיות כל כך אכזריים?!!!

שנים לא הרגשתי ככה ועד שמצאתי אהבה אמיתית ואושר אחרי הכאב שעברתי במערכת היחסים הקודמת שלי ותקופת היובש שלאחריה, הכל נלקח ממני.
זה לא הוגן!!


---


צלצול הטלפון העיר אותי משינה טרופה שנפלה עלי בצהריי יום שישי.

לא מיהרתי לענות כיוון שבשבועיים האחרונים התא הקולי שלי בבית ובנייד היה מלא בהודעות ואני לא יכולתי לענות כי ידעתי מי מתקשר/ת.

אני באמת לא יודעת אם לחשוב עליה כ'היא' או כ'הוא', קשה לי לעכל את מה שהיה, אני כל כך מבולבלת, אולי אני צריכה לתת לה הזדמנות ולהקשיב לה? אולי לא הייתי הוגנת מספיק? כשאני חושבת על איך הדברים הסתיימו בינינו אני שונאת אותה אבל אני עדיין אוהבת אותה כי מה לעשות, רגשות לא מכבים כל כך מהר. לעזאזל עם הלב הזה, רק בעיות הוא עושה לי, אם הייתי יכולה למחוק את החודשים האחרונים...לא הייתי מוחקת, קרוב לוודאי (אם אני מודה ביני ובין עצמי).

הטלפון המשיך לטרטר עד להודעת המשיבון ולשם שינוי זו הייתה אוסי, שהשאירה הודעה על מסיבת נשים ועל כך שהחברה החדשה שלה (לאותו שבוע) מביאה איתה עוד מישהי.
אני לא כל כך אוהבת את ניסיונות השידך האלו לאור כמה ניסיונות לא סימפטיים בעבר עם בליינדייטים אלו או אחרים.

שוב מחשבותיי חזרו לרומי.
אחרי שבועיים הטלפונים פסקו, כנראה היא הבינה את הרמז אבל אני לא בטוחה אם אני רוצה שתבין. עצם העובדה שאצלי בלב היא עדיין 'היא', אומרת שלא השלמתי עם המציאות למרות שככה היא רואה גם את עצמה.

'אוףףףףףףףףףף!!! אני לא רוצה לחשוב על זה יותר אחרת אני אשתגע' אמרתי לעצמי.
החלטתי להחזיר צלצול לאוסי ואולי אפילו אשקול להיענות להצעה שלה, מה כבר יכול להיות.

''הלו? אוסי?'' ''ריבי? סוף סוף שומעים ממך. מה קורה?'' ''את יודעת מה קורה'' עניתי לה בחוסר סבלנות, על הפרידה היא יודעת אך על הסיבה, חוץ מאימא ואורטל, אף נפש חיה לא יודעת.

היה שקט מצדו השני של הקו והרגשתי לא נוח. בזמן האחרון אני קצת קצרת סבלנות כלפי אנשים וזה לא הוגן כי אף אחד לא אשם במזל החרא שלי באהבה.
''אני מצטערת מותק, לא התכוונתי'' התנצלתי ''זה בסדר, אני יודעת כמה קשה לך'' ענתה בהבנה. 'אילו רק ידעת' חשבתי לעצמי.

''ריבי? את פה?'' ''כן, סליחה, זו כנראה הקליטה של האלחוטי הדפוק הזה'' המצאתי תירוץ ל'אפיפות' שלי.

''אני מניחה שאת שמעת את ההצעה שלי בהודעה שהשארתי'' ''כן, התקשרתי לגבי זה''. ''אז מה החלטת?'' ''אה...'' ''לפני שאת ישר שוללת, תקשיבי לי רגע; זו רק מסיבה קטנה ובלתי מזיקה, יהיה כיף, מוזיקה, נשים, אלכוהול...'' היא קטעה אותי בהצפת אינפורמציה לפני שאוכל לסרב לה. מרגע לרגע המסיבה נראתה כדבר שאני צריכה כדי לשכוח מהכל.

''את יודעת מה, תאספי אותי ב-23:00''. ''ישששש!!'' היא צווחה בילדותיות שהעלתה חיוך קלוש על פני. ''אל תשמחי כל כך, לא בטוח שאהיה חברה טובה אבל אני חושבת שלצאת לא יזיק לי''.
לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...