>  >  > 

הגשם שלי

''כבר מאוחר'' אימא קוראת לי מהמטבח. ''לך לישון, יש לך יום עמוס מחר''. ''רק עוד רגע'' אני מחזיר. בחוץ גשם. אני כותב באצבעי את שמך על האדים שבחלון, מתפעל מהשמים הבוכים להם כבר שעה קלה. שוב אותם הזיכרונות. אין חדש תחת הגשם.

מנסה לדמיין מה אתם עושים שם לבד, אך לא יכולתי להתמודד עם התמונה הנוראה בראשי. ואי אפשר לעצור את הגשם. אני לעולם לא אשכח את ההליכה המתוחה ההיא. אני, אתה, הוא. כל כך רציתי לנשק אותך ברכות, לחבק אותך צמוד צמוד, לבכות לך על הצוואר וללחוש באוזנך ''התגעגעתי כל כך''. לא יכולתי. בגללו.

''דמעות זה לילדים'' אימא תמיד הייתה אומרת. אם כך למה אני בוכה ביום הולדתי השמונה עשרה? התשובות, מסתבר, אחרו לבוא. בדיוק כמו הגשם השנה.
נדמה כי הסתתי את מחשבותיי למספר רגעים אך הכל חוזר שוב.
מוזיקה רועשת, אורות מהבהבים, חושך. היית קרן האור היחידה שם. איש אדום בעולם אפור כל כך. כשישבנו צמודים כמעט אזרתי אומץ לעשות את שרציתי כל כך... אך המבט שלו בזווית העין מהקצה השני של החדר מנע ממני.

''מעריכים אדם נכונה רק לאחר שמאבדים אותו'' אמר לי פעם אדם חכם. מסתבר שזה נכון. בפעם הראשונה הרגשתי את עוצמתו של לב שבור כשראיתי אותו מחבק אותך, נוגע בך, מחלל אותך. רציתי לצעוק לו ''דייייייי'' ושכל העולם ירעד. אך ידעתי שאין טעם- כבר איבדתי אותך.

''לא אמרת לפני רבע שעה שאתה הולך לישון?'' קראה אימא. ''מיד'' עניתי. שוב בוהה בגשם היורד לו בשלווה מבעד לחלון. השפלתי מבטי לרצפה, משתדל שלא לתת לשיטפון המחשבות לשבור את סכר ההגיון- אולם המאבק הוכרע. כל מה שנותר לי לעשות זה לצפות בגשם שלי- זולג לו על הרצפה.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...