>  >  > 

ברוך הבא לצד השני

''עכשיו תתכונן'' הוא אמר כשפתח את דלת הכניסה של הטי-אל-וי. ''ברוך הבא לצד השני''. קולו נעלם בערבוביה של עשן ומוזיקת האוס חזקה. תוך שניה מצאתי את עצמי במציאות שונה, בין ענני העשן ראיתי גברים מחזיקים ידיים ואנשים עם יותר שרירים מגוף, לבושים בגופיות שחורות צמודות. ''שאלוהים ישמור'' אמרתי לו חושב לעצמי שאם אלוהים היה יודע על המקום הזה הוא בוודאי לא היה שומר. ''רק אל תשאיר אותי לבד, נראה לי שהיצור המזעזע משמאל, סימן אותי כארוחת בוקר שלו''.




''ואם יהיה לי חצ'קון מגעיל באמצע הפנים, תשכב איתי עדיין?''
''כנראה שלא, נחכה שהוא יעבור ואז נמשיך''
זאת ללא ספק לא התשובה שחיכיתי לה, הכנות המטורפת הזאת שהיתה לגלעד הכניסה אותי למלכודות הרסניות במיוחד. בכלל, כשחושבים על הבחירה בסרט ''מטריקס'' בין האשליה לבין האמת הכואבת, אני בוחר בגלולה הכחולה של האשליה.
אני כל הזמן מוצא את עצמי חושב האם זאת הסיבה שנמשכתי אליו כל-כך? האם הנטיה ההרסנית שלי לדעת את האמת הכואבת היא הגורם לכך שאיבדתי דברים שחשובים לי בעצמי רק בשביל הסיכוי להחזיק אותו שוב בידיים שלי?

''אני אוהב אותך''.
שתיקה.

יש בשתיקה משהו קסום, היא לא חייבת להיות שלילית... יכול להיות שהוא אוהב אותי, אבל פשוט עמוק עמוק בלב, הוא לא יודע את זה, אבל הוא אוהב אותי. ויום אחד הוא יתעורר, רצוי מסכן ועני, ואז הוא ירצה אבל אני כבר לא אהיה פה בשבילו... אני אהיה עסוק בדברים חשובים יותר ואמיתיים יותר.

לפעמים חושבים שמאבדים מישהו, ופתאום מבינים שהוא לא היה שלך אף פעם.




החיים שלי היו תמיד מלאים ביחסים הרסניים, כבר בגיל 12 הייתי מאוהב קשות בילדה המצויירת של אינספקטור גאדג'ט. אני חושב שהשם שלה היה דורי אבל כשחושבים על זה ההיכרות שלנו לא היתה אף פעם על בסיס שמות. כשהייתי חוזר הביתה מביה''ס הייתי יושב ומדמיין איך אנחנו מסתובבים ביחד, ופותרים תעלומות שקשורות לאבא המפגר שלה, אבל איכשהו לא יצא מזה כלום אף פעם.

במסיבות כיתה הייתי תמיד מאוהב במי שלעולם לא אוכל להשיג, יושב בצד ומדמיין אותנו מתנשקים בפראות. גם כשבחרתי לשחק איתה את המשחק ''נשיקה סטירה'' (משחק נוראי במיוחד שבו הבן והבת יושבים גב אל גב וצריכים להחליט אם השני רוצה לנשק אותך או להחטיף לך סטירה) לא תארתי לעצמי שסימן יד אדום בוער יתנוסס על פרצופי במשך חצי השעה הקרובה.

הבת-זונה ידעה להרביץ, אני חושב שהיא ידעה ג'ודו או משהו. לא שבדקתי את העניין, פשוט מבחינה טכנית אני חושב שהיתה לה מוטת ידיים ארוכה או משהו. יכול להיות שבגלל זה נמשכתי אליה? אלוהים יודע... אני רק זוכר איך שניסיתי לחייך לאנשים במסיבה שהצביעו על סימני הסטירה שעל פרצופי וצחקו. ילדים יכולים להיות כל-כך אכזריים לפעמים, וגם אני הייתי יכול להיות אכזרי אליהם אם רק היתה לי הזדמנות.




''בעז, אני מת עליך, אבל אני לא מאוהב בך...''

אי-אפשר להגיד שזה לא מה שתארתי לעצמי שאני אשמע, כשהתקשרתי אליו ואמרתי לו שאנחנו צריכים לדבר, אבל בכל-זאת משהו בתוכי סירב לחבר את המשמעות למשפט הזה שנזרק לאוויר והדהד לי בראש 50 פעם ב 3 שניות של השקט שהשתרר בינינו. סימני הסטירה האדומה חוזרים לשלוט בפני.
הסתכלתי לו בעיניים, ובדמיון רצו לי מאות תמונות וסרטים של תקופות טובות ורעות, בעיקר טובות, של הפגישה הראשונה, של נקודות שידעתי שהוא אוהב אותי או שלפחות חשבתי... הרגשתי שאנחנו שותקים אבל בשום פנים ואופן לא התכוונתי לחזור למציאות, לא עכשיו, לא לעוד הרבה זמן.

גברים לא מסוגלים לאהוב, זאת עובדה. אני חושב שסבתא שלי אמרה לי את המשפט הזה פעם כשהייתי קטן. החברים שלה בוייז'מיק העיירה שבה היא גדלה בפולין, לא היו מאמינים כמה שהמשפט הזה יהפוך להיות רלוונטי לגבי הנכד שלה. כשהתבוננתי במערכות יחסים שהיו לי בחיים עם נשים ועם גברים, שמתי לב להבדל אחד מהותי בין שניהם... גברים מסתכלים לצדדים, משווים, מזיינים ונרדמים מיד אח''כ... נשים מתמכרות לאהבה, שוכבות, לא גומרות, ומזיינות את השכל שעתיים על כל מיני דברים מאד דחופים שהן חשבו עליהם כאשר הזדיינתם בפראות.




''אז, מה אתה מחפש?''
''התנסות ראשונית''
''וואלה? מה לא היה לך כלום?''
''הייתי עם נשים עד עכשיו, ואתה?''
''בן כמה אתה?''
''25''
''לא נכון!? ועדיין לא היית עם גבר, איזה בזבוז!''
''ואתה?''
''אני בן 23 ואני כבר שנה בעניין, ולפני זה כלום...''
''טוב, אז נפגשים?''

את גלעד מצאתי בצ'ט באינטרנט כשפעם בחמש דקות קופצות הודעות של אנשים שמחפשים ''20 ס''מ ומעלה'' וכל מיני גדלים שונים ודרישות שונות שבדרך כלל הייתי מחפש רק בחנות בשר מובחרת.
אפשר להגיד שהתאהבתי בו כבר כשחזרתי מהעבודה כולי מזיע מהלחץ של השיחה הטלפונית הראשונה, בעודי מחנה את הרכב במקום נידח בגבעתיים וסוגר את כל החלונות כדי שאף אחד לא ישמע, התקשרתי אליו והוא ענה לטלפון.

''הלו?''
''הי, גלעד?''
''כן''
''זה בעז, דיברנו אתמול בצ'ט''
''מי?''
''בעז, אתמול דיברנו וקבענו שנדבר''
''סליחה?''
''אמממ, אתמול בערב דיברנו במחשב...''
''אני לא ממש מבין על מה אתה מדבר''
''ממממ אוקי, כנראה טעות''
''טוב טוב! סתם צוחק איתך... איפה נפגשים?''




רחוב רוטשילד אף פעם לא נראה לי עמוס כל-כך באנשים, היה קשה לי להאמין שאת הפגישה הראשונה שלי עם גבר, אני אעשה בלב העיר, 200 מטרים מהבית שלי.
ישבנו על ספסל ודיברנו, ובתוך ראשי פחדתי שכל העולם מסתכל עלי, וכל משפט שאמרתי לו עבר מאה שינויים ושיפורים כך שיהיה נייטרלי ולא ישמע כקשור באף אופן לאהבת גברים.

לאחר חצי שעה של שיחת רחוב, הוא הזמין אותי אליו הביתה כדי לשתות. נכנסתי אליו הביתה, ללא שום כוונה לבצע מעשים שיגרמו לי לשבת תקופה ארוכה בכלא באירן, הייתי מפוחד מדי לחשוב על מין. כל מה שיכלתי לחשוב עליו היה מה לעזאזל אני עושה ואיך אני מסביר לו שאני מבולבל מדי בשביל לרצות אותו.

ישבנו על הספה שלו במרפסת של הדירה המתפוררת שלו, ודיברנו כשעתיים. בסוף הדיבור נוצרה אותה שתיקה מביכה שמופיעה בסרטים רומנטיים, רק שאצלי היא נשארה תלויה מספיק זמן בשביל שהכתוביות יפנו אלי בבקשה להסבר. התקרבתי אליו וקרבתי את לחיי לשלו, הקירבה הזאת היתה נוחה לי, אבל בוודאי גרמה לו לחשוב מאיזה כוכב אני נחתי. נשארנו ככה מאוחדי-לחי כשתי דקות, ואח''כ התנשקנו, זה היה משונה, עם הרבה מדי זיפי זקן ועם הרבה רוק. ''אני חושב שיש לי משהו לספר לאמא'' אמרתי לו וחייכתי. האזכור של אמא שלי לא השפיע עליו טוב, אבל הוא חייך לעברי בכל זאת.

את הימים הבאים ביליתי בניסיונות להוכיח לעצמי שאני סטרייט בכל-זאת, במשחק כדורסל שמתי לב שכל פעם לאחר קליעה, היד שלי מתעקמת בתנועה של ההומו הכי גרוע שראיתי, ושמתי לב שאני נלחץ במיוחד ממכות לתחת שמגיעות פעם בכמה התקפות.
ובעבודה, כשעברתי ליד סטיקר שהיה כתוב עליו בכיתוב גדול ''ארון חשמל'' הגבתי בתוקפנות רבה יחסית... אני? בארון? תהיה בשקט !




גלעד תמיד הקיף את עצמו בחבורה של אנשים אותם הוא התעקש להגדיר כ''חברים'', למרות שאצלי ההגדרה לחברים היא מילה בת 5 אותיות המייצגת קבוצה של אנשים שאתה חשוב להם ומוכנה להקריב למענך, במקרה של גלעד ההגדרה היא קצת כללית יותר - קבוצה של אנשים.
אותם אנשים היו יכולים לענות לכל תרגילי הקומבינטוריקה בהם על כולם לשכב עם כולם (למען התרגיל בלבד כמובן), ומאחר שאין הפרדת בן ובת. הם באמת שכבו כולם עם כולם, ולאו דווקא בקבוצות של זוגות בכל פעם. ככל להקת בנים שמכבדת את בעליה, החברים שלו היו מורכבים מלקט של אנשים שעונים לכל דרישה של מגזר – היה שם את המנופח, הנערי, המלוקק וכו'. ברגעים של משבר גלעד הסגיר את העובדה שככל הנראה הוא התקבל ללהקה כ''מצחיק'' לתסכולו הרב...

גלעד לימד אותי בדקדקנות את כל רזי המקצוע – למה יוצאים רק למקום שיש בו הנחות, מדוע לא מזכירים כוס בנוכחות חברים, ואיך יחסים של הומואים מחזיקים מקסימום שנתיים עד שהופכים להיות יחסים פתוחים בהם מותר לעשות הכל אבל חוזרים לישון אחד עם השני.
''יחסים מונוגמים הם רק המצאה של הממסד הנוצרי'' הוא היה אומר, ''אנחנו עדיין סובלים בעצם מהמנדט הבריטי'' ואני חשבתי לעצמי - אני אשנה אותך.

אותו יום שנכנסנו לטי אל וי הסתכלתי עליו, וסמכתי עליו כמו שסומכים על פרטנר לצלילה עמוקה, התקרבתי אליו ורקדנו צמודים רוב הערב, התנשקנו בפראות ואפילו ניצלנו את החדר הצדדי החשוך להתמזמזויות קשות. באותו יום כשנכסנו למיטה שלו בטעות מלמלתי ''אני אוהב אותך''. מאזין בקפידה לשקט שנוצר ''קצת קשה לי עם ההגדרה הזאת'' הוא ענה ואני מלמלתי שיכור ''גם לי קשה''.




''אז מה? ממש נפרדתם?'' שאלה אותי שרון כשישבנו על כוס קפה.
''אל תשאלי, אני שבור לגמרי, היית מאמינה שנשאר ביחד 9 חודשים?''
''לא נורא, עזוב אותך ממנותקים רגשית, תאמין לי אני ואתה צריכים להשיג לנו גבר שמבין עניין, גם שווה, גם רגיש וגם פנוי רגשית.''
''כן, העניין היחידי זה מה את תעשי איתו? הוא נשמע הומו.''
''אתה מגעיל אותי, אתה שוב מתחיל עם השטויות שלך... למה החלטת פתאום שכולם הומואים?''
''אם זה קרה אצלי זה יקרה גם אצלם'' חייכתי, ''זה רק פונקציה של זמן''.
ובעודי מדבר החזקתי את הפלאפון חזק בידי, ומצאתי שאני מלטף אותו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים.

''אני הולך לכתוב לו הודעה'' אמרתי לה.
''מה?! אתה נורמלי? שתיים בלילה''
''כן, אבל אני לא יכול להתאפק'' אמרתי ולחצתי בטירוף על המקשים.
''מה כתבת לו?''
''רק את התמצית – [בא לך להפגש?]''
''איח, איזה סליזי''
''כן, אבל הוא אוהב את זה ככה'' גיחכתי לעצמי ולחצתי מהר לראות את ההודעה שנכנסה.
[אני באמת חושב שלא כדאי]
''טוב, העיקר שניסית'' היא אמרה לי. ''קרפה דיאם!''
''כן, בקטנה במילא לא היה לזה הרבה סיכוי'' הוספתי מנסה לכבוש את המרמור והעצב שצנח על כתפיי.
שתיתי את הקפה עד סופו, והאזנתי לקולה של הודעה נכנסת –
[מתי אתה בא?]

האדרנלין דופק...
5 דקות להזמין חשבון
15 דקות נסיעה מהירה תוך כדי מלמול ''זה לא שווה את זה''
2 דקות להכנס להגיד שלום ולהתנשק.
30 דקות מזדיינים
לילה שלם של נשימות רחוקות וחרטה.




מספר ימים אחרי הפגישה הראשונה שלנו, החלטתי שאני עוזב, המחשבה שאני לא מתכוון לחיות את החיים שלי עם גבר עשתה את שלה, הוא פשוט סגור מדי על עצמו, חשבתי, ואני לא רוצה לשבור לו את הלב.
הגעתי אליו עם הגלידה הכי טעימה שמצאתי.

''אני לא מבין אותך. אתה מצפה שהכל יבוא לך בצורה קלה, זה פשוט לא יקרה.'' הוא אמר לי.
''לא יודע באיזה צורה אבל אני לא מסוגל לראות את עצמי נותן לך את הדברים שאתה צריך''
''מה אתה יודע על מה שאני צריך?!''
''אני לא יודע, אבל אני לא מסוגל לראות את עצמי חי עם גבר''
''מי דיבר על לחיות איתך? תגיד לי, אתה חושב שזה כזה קל? אתה חושב שזה עובד כמו בסרטים? זה הכל הולך קשה, הכל מתקדם צעד צעד, הכל נראה לא טבעי בהתחלה. זה פשוט לוקח זמן, זה הכל.''
שתקתי. נתתי לו נשיקה על הלחי, שהיתה באופן מתגרה מלאה בקוצים, ביקשתי סליחה והלכתי.

חודש עבר בצורה יחסית איטית, התקשרתי אליו פעם בשבוע ודיברנו קצת. אפילו הלכנו לסרטים ביחד. לא החזקנו ידיים, למרות שרציתי.
בלילות נשברתי, אני לא יודע אם זאת היתה הבדידות או שרציתי אותו, אבל מספר שבועות מאוחר יותר מצאתי את עצמי אצלו בדירה מדבר איתו על כל השטויות שבעולם ומתאמץ להצחיק כמו שלא התאמצתי בעבר.

לגלעד יש תכונה לה הוא קורה DOA (Dick Oriented Attribute), כלומר כל סיטואציה שלא מקרבת אותו לזין מקבלת ממנו פחות עוצמה רגשית, לפעמים עצם האזכור עצמו של המילה ''זין'' ללא קשר לנושא השיחה היה מוסיף ליכולת הקשב שלו בצורה ניכרת, באותו יום לא היה ''זין'' שימשוך את תשומת ליבו, הוא ישב שם מרוחק והתעסק עם משחק מחשב בעוד אני שפכתי את ליבי על כל נושא שיכול למנוע שתיקה מביכה. הנושאים נגמרו ונראה היה שהוא מתעניין במשחק בצורה מעליבה, אז קמתי לפני שהספקתי לחשוב ויצאתי החוצה מסנן במהירות ''ביי''.

התחלתי ללכת את הדרך הביתה ויכולתי לשמוע את המחשבות שלי קורעות אותי לגזרים. בכל סיטואציה אחרת הייתי מענה את עצמי למוות במחשבות, אבל משהו קרה באותו יום, וביד רועדת הרמתי את הפלאפון שלי וחייגתי אליו.
''הי, מה קורה?'' הוא ענה.
''סבבה, אני בדרך הביתה''
''ו...''
''תגיד, יש לי שאלה שתהיה קצת מפגרת... אם הייתי שואל אותך, בצורה היפוטתית... אם אני יכול לישון איתך היום, מה היית עונה?'' התהפכה לי הבטן כששמעתי מה שאלתי ואיך, אבל הצמדתי את האוזן לרמקול ובלעתי כל מילה.
''לישון? מה זאת אומרת? לישון לישון?''
''כן, לא יודע, נראה לי שרק לישון''
''אמממ, תשמע, להגיד לך את האמת זה לא נשמע לי רעיון כל-כך טוב. אני מתכוון זה... חשבתי על מה שאמרת לי ונראה לי שאתה צודק, עדיף ככה אני חושב.''
''מממ, כן זה גם מה שאני חשבתי'' (שקרן) ''בקטנה, זה סבבה, תודה על הכנות''.
''אוקי, אז''
''ביי''

הולך בדרך הביתה בקצב גבוה מצאתי את עצמי חושב כמה מטומטם אני יכול להיות?
כל צעד הגביר את האכזבה שהרגשתי בתוכי, הספקתי ללכת עוד רחוב אחד כשהרעיד את גופי צלצול הפלאפון.
''אז... אתה מגיע?''




''אז מה אתה מוצא בו בעצם?'' שאלה אותי שרון ברגע של כנות. ''יכול להיות שהעובדה שאתה צריך לזכות בו כל פעם היא שגורמת לך להתאמץ ?''
''לא נראה לי'' השבתי לה, אבל בסתר ליבי ידעתי שזה חלק מהאמת.




כמו תמיד ראיתי אותו מרחוק בצד השני של המועדון רוקד ועושה עיניים לבחור שעבר לידו. אחר-כך לחש משהו לחבר שלידו והמשיך לרקוד. ברקע התנגנה מוזיקת האוס קיצבית וקשה היה לי להבחין במישהו אחר מלבדו. כמו מכור לסם הכאב, יכלתי להיכנס לחדר חדש ולמצוא אותו תוך 10 שניות, ותמיד ידעתי שהוא יהיה שם, מחכה בקצה השני.

בהמשך המסיבה התקרבתי אליו ודיברנו. כל קירבה לאוזן שלו לדבר ניצלתי לקחת נשימת אוויר עמוקה כדי להרגיש שוב את הריח שלו, וניסיתי להסתיר את ההסתחררות שאחזה אותי כשחזרתי לעמוד לפניו.
כשהמסיבה הראתה סימנים סופניים, מצאנו את עצמנו רוקדים קרוב, קרוב מדי אבל כמו שבוי במגנט לא יכלתי להתרחק. כשהשפתיים שלנו נגעו הכל השתתק. התחברנו שנינו בצורה כל-כך נכונה שתיקנה הרבה דברים לאותן שתי דקות קסומות. כל-כך הרבה זמן חלמתי על זה, וזה היה מושלם.

''אפשר לבוא אליך?'' שאלתי אותו
''אני לא חושב שזה רעיון כל-כך טוב''
הסתובבתי והלכתי משם, ולא הסתכלתי אחורה למרות שהעיניים שלי איימו להכנס דרך ראשי ולהבעיר לי אש בעורף.




תמיד אחרי שנפרדנו וחזרנו הסקס היה משמעותי, כל נשיקה היתה פוטנציאל מסוכן של סוף, וכל חיבוק היה ניצחון של אותו הרגע, ובלילה תמיד הרגשתי את אותה הרגשה מנדנדת שרק אני מחבק אותו. אבל שכנעתי את עצמי שאני יכול להיות גדול מהסיטואציה, אני אקום בבוקר ואשכח אותו, אני אנהל את החיים שלי כאילו שאינו קיים ואתקשר אליו פעם בכמה ימים רק כדי להוכיח לו שהוא חלק לוגיסטי בלבד ממהות היומיום שלי. המרחק בין ניהול לוגיסטי להתפוררות היה קטן משחשבתי ועד מהרה מצאתי את עצמי מתקשר אליו רק בשביל לקבל פירוט מדוקדק של מעשיו המיניים האחרונים ותקוותו החדשה לחבר אחר.

תמיד כשאתה בתוך הסיטואציה אתה לא מסוגל להבין איך הגעת למצב שבו אתה נמצא, אבל מה שאתה לא עושה אתה לא מסוגל לעזוב. זאת כמו התמכרות, לדעת שאתה מסוגל להתקרב לאדם שאתה אוהב אפילו אם זה לכמה רגעים.
כשהגעתי אליו ושפכתי את הלב הוא הסתכל עלי בצורה מרוחקת.
כשהסברתי לו שאני לא מסוגל שהוא יהיה לידי, הוא אמר לי ''אל תגיב בכזאת דרמטיות''
כשביקשתי ממנו לא להתקשר אלי יותר הוא השפיל מבט ונראה היה שפגעתי בו.
כשקמתי והלכתי נתתי לו נשיקה על לחי מתגרה עם זיפים.




עבר זמן מאז, ואני מרגיש שהשתניתי. אני מאושר ומצאתי אהבה חדשה, אבל לפעמים אני פשוט לא יכול לעצור את עצמי מלחזור לאותו יום קסום במועדון, ומבין עננים של עשן וצחוקים של אנשים שוב לרקוד איתו קרוב, להחזיק אותו בזרועותיי להתקרב ולהתנשק את אותה נשיקה ארוכה ואחרונה.
בדמיוני אני שוב מרגיש איך שהזמן עוצר והסביבה נעלמת בערפל. המוזיקה נמרחת ושוקעת מסביבנו ואנחנו מבודדים מהסביבה בתוך עיגול שחור של שקט. ואני שוב מרגיש באותן שניות ארוכות שזכיתי בו מחדש, גם אם זה רק לרגע. אני מוצא את עצמי מתעורר מהחלום ובראשי מהדהדות המילים שלו ''אני אוהב אותך''...

''פגע בי, הכאב לי, חשוף את פרצופך.
פטרני מהעול שכל כך שרוט,
הראה את הצד הרע, שאני יודע שנמצא
שיקל עם הצד שהשארת למות''

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...