>  >  > 

זינוק של אמונה - פרק י'

בחמישה לאחת חיכיתי לה למטה ובדיוק באחת היקית שלי הגיעה.
טוב, עם שם משפחה כמו קליינר מה אני מצפה? מעניין מה היא חושבת על הטמפרמנט החצי טוניסאי חצי ארגנטינאי שלי. אני מניחה שזה מהווה השלמה לא רעה לרגיעה האירופאית שלה.

נכנסתי לתוך הפולו הכסופה והמטופחת, הסתכלתי סביבי וכשהשטח היה נקי, הדבקתי לה נשיקה כאילו לא נפגשנו שבוע.

''ואו, לכבוד מה זה?'' שאלה. ''לכבוד החנוכה'' שרתי בבדיחות הדעת שזכתה בחיוך צחור. ''סתם, פשוט בא לי'' משכתי בכתפי.

הנסיעה לוותה בשירה החדש של מאיה בוסקילה ''הלב'' ואחר כך היה אחד מהשירים האהובים עלי: סיוון שביט - נשקי אותי חזק.
''שנינו נוסעים במכונית,
אני לא יודעת לאן נגיע,
כשההגה נמצא בידיים שלך,
אתה תמיד חייב להפתיע,
אני לא יכולה להפסיק להסתכל על הפנים שלך בתוך הראי,
ואתה מרגיש כל תנועה,
שולח לטיפה אל השפתיים שלי''.
כל פעם שאני שומעת את השיר הזה, זז אצלי משהו, כאילו הוא פורט על מיתר רגשי בלתי נראה.

לא יכולתי להתעלם כמה השיר מתאים לסיטואציה הנוכחית ועד כמה הוא מדבר עלי במיוחד. הרגשתי כל כך מאושרת באותו רגע, מתמכרת לפזמון הרומנטי עד טירוף.
''נשקי אותי חזק,
נשקי עד שיכאב,
והשמש לא תשקע,
את אחת ויחידה,
אהובתי המופלאה
ואני אוהבת אותך''
במקור זה ''ואני אוהב אותך'' אך הרבה פעמים בשיר זה ובאחרים כשזה התאים, נהגתי לשנות את הג'נדר.

אני באמת אוהבת אותך אמרתי לרומי באילמות מחרישה מתוכי, אז למה לעזאזל אני לא יכולה לומר לה את זה במפורש, תמיד אנחנו אומרות ''חולה עלייך'', ''מתה עלייך'' אבל זה לא זה, כאילו איזה קול מתוכי מקים הגנות בלתי נראות ומאותת לי להיזהר.
----
נכנסנו למסעדה ומיד תקפו את אפינו ניחוחות מזילי ריר עם נעימות של המזרח הרחוק.
התיישבנו על מחצלות העץ ופתחנו בסאקי (שאני אוהבת לכנותו שק עם קקי) הבית.

''מתאים לי קצת להתאוורר'' לגמתי מן השיכר, ''אנחנו בלחץ אטומי בעבודה, יש לנו ביקורת רבעון בקרוב והכל צריך להיות פיקס. השבועיים הקרובים עומדים להיות קצת עמוסים עם שעות ארוכות ואף ימי שישי'' העמדתי פנים שאני מבואסת אבל רומי מצליחה לקרוא אותי כמו ספר פתוח (או כמו דו''ח מס אצלי).

''אל תשחקי אותה, את מתה על זה, רואים איך את נכנסת לאופוריה כשאת מדברת על העבודה שלך''. ''אי אפשר לעבוד עלייך אה? באמת יש לי מזל שאני עוסקת במשהו שאני נהנית ממנו והלחץ ממש לא מפריע לי, להפך, תמיד אהבתי אקשן. הבעיה היא, שלא כולם כאלו בעבודה וזה מעכיר לפעמים את האווירה''.
''במקרה הזה שתינו בנות מזל כי אני חשה אותו הדבר, ספרים הם החיים שלי''.

כששמעתי אותה אומרת, לא יכולתי שלא לתהות על משהו שעד כה לא עלה בדעתי אך בדיוק כשבאתי לשאלה, המלצרית הופיעה עם התפריטים. אחרי שהלכה שאלתי ''אם את כל כך אוהבת את התחום, חשבת פעם לכתוב משהו בעצמך?'' ''האמת יש לי כמה כתבי מגירה; סיפורים קצרים ובעיקר שירים. האסופה הזאת היום כבר בת 15 שנים והפכה ל-2 כרכים עבי כרס. אם את רוצה, אתן לך פעם לקרוא משהו''. עיני נדלקו ''את רצינית? בכיף, לא חשבתי ממש לבקש כי יש אנשים שאוהבים לשמור על פרטיות, לא אוהבים להיחשף כמו למשל...''.
''אל תגידי את זה'' היא קטעה אותי ''אני יודעת מה באת לומר, זו אחת הסיבות שהצעתי להיפגש לארוחת צהרים, אני רוצה לדבר איתך, הגיע הזמן לכך ואל תחשבי שאני מתחמקת אבל אני מעדיפה שנקבע לעשות זאת בפורום יותר פרטי'' ''אוקי'' הנהנתי בהסכמה, ''מה דעתך על...''

המלצרית הופיעה שוב בעיתוי 'המושלם', היה נחמד אם היה אפשר ללמד את המלצריות בהכשרה שלהן את הטיימינג הרצוי לפנות ללקוח חשבתי בבדיחות הדעת ונזכרתי בפגישה הראשונה בבית הקפה עם רומי ועל המלצרית שלא אחת הבהילה אותי בזמן בהיית יתר באלה היוונית שמולי.

''הלו?'' הרגשתי דפיקה קלה על מצחי ''מישהו נמצא בבית?'' ''מצחיק מאוד'' העוויתי פרצופי.
''סליחה'', הסתכלתי בהתנצלות על המלצרית בעלת פני הבובה.

אחרי הזמנת האוכל הזכירה לי רומי ''התחלת לומר משהו לפני שהמלצרית באה'' לרגע מסוים לא הבנתי מה היא רוצה ממני ולאחר כמה שניות נזכרתי ''אה, כן, מה דעתך שנפגש היום בערב אצלי? אני אעבוד היום קצת מאוחר יותר מהרגיל אז תבואי ב-9:00, אני אכין משהו אז אל תאכלי בבית ונדבר, נראה לך שתחזיקי מעמד או שאת תהיי רעבה עד אז?''
''לא זה בסדר, מקובל עלי. להביא משהו?'' ''אמממ....'' עשיתי עצמי חוככת בדעתי ''את עצמך, יותר מזה אני לא צריכה'' היא חייכה ולחצה את ידי בחמימות.

המלצרית הביאה את האוכל ונאלצתי לשחרר את ידה, מרגישה מיד את הקרירות והריק שנוצר עם איבוד המגע.

הצטערתי שלא יכולתי לנשק אותה, ממש כמו בשיר, אבל את זה נשאיר ליותר מאוחר.


לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...