>  >  > 

גורלו של נער חלש - ב

על דלתו הסגורה של החדר היה מודבק פוסטר גדול עם סמל של איזו יחידה בצבא. דפקתי על הדלת.

''מי זה?'', שמעתי את איתי מעבר לדלת הסגורה.
''אביתר'', אמרתי בשקט.
''כנס''.
פתחתי את הדלת.
''סגור את הדלת אחריך''.

רק קצה ראשו של איתי נגלה מעל משענת הכיסא. הוא ישב וגבו אליי, עובד על המחשב, אפילו לא הסב אליי את ראשו.
סגרתי את הדלת והסתכלתי על החדר. חדר בינוני. שולחן מבולגן. מיטה. בגדים זרוקים על הרצפה. מערכת וכמה דיסקים. איתי המשיך לעבוד במחשב ונראה כאילו שכח מנוכחותי.

''מה קו... קורה?'', ניסיתי שהקול שלי יישמע בטוח, אבל הוא יצא חלש ורועד.
''בסדר... שניה רק...'', איתי היה מרוכז במסך. נמנעתי מלהפריע לו שנית.

פתאום הוא דפק את העכבר בשולחן. ''אח, קיבינימאט'', הוא אמר לעצמו. פתאום הוא נזכר כנראה שאני שם כי הוא הסתובב אליי עם הכיסא. נשימתי נעתקה מפי. איתי ישב שם, משתרע על הכיסא ולגופו תחתוני בוקסר בלבד.

''מה המצב?'', הוא אמר. ניסיתי למצוא במהירות את המילים מבלי להתבלבל. 'רק שלא יראה איך אני מתרגש לראות אותו עירום', ניקרה במוחי המחשבה הטורדנית. 'רק שלא יקלוט כיצד אני בוהה בכפות רגליו היחפות, ברגליו השריריות, במפשעתו המושלמת, בבטנו המעוצבת, בחזהו המקומר, ב...' התעשתתי במהירות ופתחתי את פי לענות, כשהטלפון שבחדרו החל מצלצל. איתי עצר אותי בסימן יד והרים את השפופרת.

''הלו?''
''מה המצב?''
''כלום''.
''נו ליאור, מה אתה רוצה מהחיים שלי?''

איתי המשיך בשיחה עם ליאור, מתעלם ממני. נשארתי עומד שם, בעוד הוא מסתובב מבלי משים בחזרה אל המחשב. הוא החל לתקתק ולפתוח תוכניות עם העכבר תוך-כדי שיחה. שוכח לגמרי מקיומי.
אחרי כחמש דקות של שיחה הושיט איתי את ידו לכיווני, ובאותו מדבר בטלפון הצביע על השולחן שלו. לא הבנתי מה הוא רוצה ונשארתי לעמוד. איתי חזר וסימן לי בידו על הרצפה. נשארתי לעמוד. איתי, בתגובה, שלח את ידו אחורה, תפס את זרועי ומשך אותי בכוח כלפי מטה.

''אח!'', סיננתי, תוך שאני מתיישב על הרצפה. איתי המשיך לאחוז בחוזקה בזרועי.
''מה?'', אמר לתוך השפופרת. ''לא, אין פה אף אחד'', הוא הישיר אליי מבט מוכיח ושם את אצבעו על פיו, לסמן לי לשמור על השקט. לאחר מכן שב והסב את ראשו אל המסך. הוא הצביע על החלל שמתחת לשולחן, תחת צג המחשב. התיישבתי שם על הברכיים, בין רגליו היחפות.

מול עיניי ניצבו עתה תחתוני הבוקסר הרכים שלו, שנחו ברישול חינני על המפשעה המושלמת. לאחר כמה שניות חשתי בידו של איתי תופסת בקודקוד ראשי, בעוד ידו השניה ממשיכה לאחוז בשפופרת. איתי המשיך לדבר בטלפון. ''אילו היתה לו עוד יד בטח הוא היה שם אותה גם על עכבר המחשב'', הרהרתי.

ידו של איתי דחפה אותי לעבר המפשעה. הבנתי כבר לאן זה מוביל. הכנסתי את ידי לתוך תחתוניו של איתי דרך הפתח הקדמי ושלפתי את איברו שהחל מזדקף. היד שמאחורי ראשי המשיכה לדחוף לכיוון המפשעה, בכוח הולך וגובר. שמעתי את איתי ממשיך לדבר עם ליאור אך אפילו לא ניסיתי להקשיב לתוכן השיחה. באותו הרגע היה לי משהו חשוב יותר להתמקד בו. אחיזת אצבעותיו של איתי בראשי החלה לכאוב, וידעתי שהיא לא תיפסק עד שהאיבר שלפניי יהיה מסופק. פערתי את פי והכנסתי את קצה האיבר פנימה. איתי המשיך לדחוף את ראשי לכיוון מפשעתו. ואיברו החל נקלט בפי יותר ויותר.

תחושה מוכרת אחזה בי. תחושה המורכבת מכאב עדין בלסת התחתונה, חנק קל וריח הגוף של איתי. נזכרתי באחת באיתי של אמש, דוחס את עצמו בכוח ובאסקטזה לתוך פי. קיוויתי שגם הפעם הסיפור ייגמר במהירות כמו אז, שהוא יגמור בחטף והלסת שלי תשתחרר. לצערי, לאיתי היו תוכניות אחרות. הפעם היינו אצלו בחדר, והוא לא מיהר לשום מקום.

כללי המשחק היו ברורים מיד. כמו אתמול, גם הפעם איתי הוא שהכתיב את הקצב. ידו, שהיתה מונחת במין נונשלנטיות על ראשי, הדפה אותי למעלה ולמטה לפי רצונו. תפקידי היה לשחרר לחלוטין את צווארי כך שלא תהיה התנגדות לדחיפותיו של איתי. איתי שינה כל הזמן את הקצב. בהתחלה הניעה ידו את ראשי לאט. בכל פעם שהיה האיבר בשלמותו בפי, השאיר אותי איתי במצב הסטאטי הזה במשך כמה שניות לפני שהעלה את ראשי שוב. חשתי את איברו של איתי מתנפח עוד ועוד בפי. אחר-כך החל איתי להגביר את הקצב יותר ויותר וידו אחזה את ראשי בכוח גובר והולך. בשלב מסוים הקצב הפך להיות מטורף ממש. שפתיי העטופות ברוק החלו להתחמם מהשפשוף המהיר בעור האיבר. חשתי שרגליו של איתי נמתחות משני צדדי ורוטטות. לפתע לחץ איתי בכוח את ראשי למפשעתו. חשבתי שיגמור, אבל הוא לא גמר. הוא רק היה קרוב. בעוד הזין שלו תקוע כולו בפי, לקח איתי לעצמו כדקה להירגע לפני שהחל מחדש את אותו התהליך. שוב החלו ההדיפות האיטיות, שהמשיכו בדחיפות חזקות ומהירות, שוב החל כל גופו לרטוט בהתרגשות, שהגיעה אל שיאה בהצמדה חזקה ונרגשת של ראשי אל מפשעתו, שוב הוא נרגע מעט כשאיברו בשלמותו נעוץ בפי וחוזר חלילה.

התחלתי להתרגל. בשום שלב לא יכולתי להוציא את האיבר הגדול מהפה, לכן למדתי לנצל את הרגעים בהם איתי נרגע מהמחזור הקודם כדי להרפות את שרירי הלסת. באחת ה''הפסקות'' האלו, בעוד פניי לחוצים בכוח למפשעתו של איתי, ובעוד ידו לוחצת על ראשי ואיברו ממלא את פי עד להתפקע, הצלחתי אפילו להקשיב לשיחה שהמשיך איתי לנהל כל אותו הזמן עם ליאור. נדהמתי לגלות שקולו של איתי נשמע רגיל לחלוטין, על אף המתח ששטף את גופו במהלך 15 הדקות האחרונות.

''כי ככה אני רוצה'', שמעתי את איתי אומר.
''אבל למה זה כל-כך מפריע לך?''
''יש מקום לשלושה בחדר. אז נהיה אני, אתה ואביתר''.

פאק, מה קורה פה? על מה לעזאזל הוא מדבר? איפה יש מקום לשלושה בחדר? למה אני צריך להיות איתם? המילים ששמעתי את איתי אומר לליאור הפתיעו אותי. הרמתי את עיניי. איתי, כמובן, לא הסתכל בי. הוא היה מרוכז בשיחה ונראה כאילו הוא אינו משגיח בכך שיש עמו עוד מישהו בחדר, למרות שידו המשיכה להצמיד בחוזקה את ראשי למפשעתו.

''כי אני רוצה אותו, טוב?'', ראיתי את שפתיו של איתי נעות. לפתע הרגשתי את ידו מתחילה שוב להניע את ראשי. מחזור העינוג הבא החל.

בעודי עולה ויורד, נתון באחיזת אצבעותיו של איתי, התבוננתי בו. ראיתי את ידו היורדת ומונחת על ראשי. ידו השניה אחזה בטלפון והיה ברור שמעייניו נתונים לשיחה ולא באיברו הננעץ בלועי. הוא הביט במסך. ידו החלה שוב להגביר את הקצב והכוח בו נדחף ראשי והורד על הזין שלו. כעת הבחנתי בכמה אגביות וטבעיות ביצע איתי את הדחיפה. ''זה נראה כאילו הוא מביא ביד בזמן שהוא מדבר'' חשבתי לעצמי. ''אלא שהוא לא מביא ביד. הוא 'מביא באביתר'.'' הרגשתי כמו חפץ. אביזר מין. קופסת-קיבול לזרע. כעת החל איתי בדחיפות המהירות והיותר-כואבות שלו.

החלטתי לגרום לו לשים לב שאני לא חפץ. עד עכשיו העונג שלו נבע מהשליטה המלאה בי. זה הולך להשתנות. החלטתי להתחיל לקחת יוזמה.

תוך כדי העליות והירידות, התחלתי למשש את האשכים של איתי. בידי השניה השתמשתי כדי ללטף את בטנו ואת חזהו המעוצבים. אחר כך עברה ידי לירך הפנימית. גופו של איתי לא נשאר אדיש לכך. די מהר הברכיים שלו רעדו וכל גופו התמתח לכל הכיוונים על הכיסא. הוא דחף את ראשי לעבר מפשעתו בקצב ובכוח חסרי תקדים עד כה. כל הגוף שלו השתולל. רק הקול שלו נשאר משום מה יציב ורגוע.

''שניה אחת, ליאור, אני כבר חוזר אליך''.

איתי הניח את השפופרת ולחץ אותי בשתי ידיו בכוח עצום אל מפשעתו. ידי האחת היתה על אשכיו והשניה על בטנו. כל גופו התפתל ורעד והרגשתי בפי את הלחץ הזה באיברו שיש לו רק משמעות אחת. סילון אחרי סילון, התכווץ איתי בתוך פי. כל התכווצות לוותה ברעד שעבר בכל גופו. קלטתי את הזרע. שוב נזכרתי באמש. הוא התנשף מעט. לאחר עוד כמה שניות נרגע.
ידו של איתי המשיכה לאחוז בראשי בעת שנטל שוב את שפופרת הטלפון מהשולחן.

''אז מה אמרת?''

אחרי עוד דקה-שתיים התרכך איברו בפי, וסופסוף הרפה את אחיזתו. זחלתי החוצה מתחת לשולחן. איתי המשיך לדבר בטלפון. כבר הייתי בדרכי אל הדלת כשראיתי שאיתי מסמן לי להגיע. התקרבתי. איתי כיוון בידו אל צג המחשב שעליו רשם דבר מה. קראתי: ''זונה, אתה משתפר''.

שוב, לא טרח איתי להעיף בי אפילו מבט אחד.
לקחתי את התיק ופניתי לצאת. שניה לפני שיצאתי מהחדר העפתי מבט אחרון לעבר גבו של איתי, ופתאום נזכרתי במשהו. התקרבתי אליו שוב ונגעתי בידו, לסמן לו שיש לי שאלה. איתי קפץ במקום בבהלה כאילו לא ציפה שיהיה איתו עוד אדם בחדר. כשזיהה את פניי הסתכל בי במבט שואל.

גחנתי לעבר המחשב וכתבתי ''איפה אתה, ליאור ואני אמורים להיות באותו חדר?''
איתי התבונן במסך, וכתב בתשובה ''בטיול השנתי, שבוע הבא''.

במאורעות היומיים האחרונים, כמובן שהטיול השנתי הקרב נשכח ממני לחלוטין. כעת הבנתי על מה דיברו הוא וליאור בטלפון קודם. איתי כנראה רצה שאהיה איתם בחדר כדי שאשמש לו ''זונה'' צמודה, בעוד ליאור החושש למעמדו ולחברותו עם איתי התנגד נמרצות.
יצאתי מהחדר, משאיר את איתי וליאור להמשך שיחתם הטלפונית. ירדתי במדרגות וצעדתי לעבר הדלת. אמו של איתי ישבה שם, בסלון.

''להתראות'', היא אמרה וחייכה אליי. החיוך שלה היה מקסים, זהה לחיוך של בנה. זה היה אותו החיוך שאיתי הפנה אליי היום בבוקר, בחצר, כשהגן עליי מפני ליאור. אותו חיוך שהוא לא טרח להפנות אליי בעת שהשתמש בי כחפץ מין בחדרו.
''להתראות'', עניתי ויצאתי.

בדרך הביתה שמתי לב שיותר מהכאב בלסת ויותר מתחושת הבחילה הקלה שגרם לי הזרע, כאבו לי הנקודות בראשי שבהן נעץ בכוח איתי את אצבעותיו. שוב הגיעה התחושה, המוכרת כעת, של הזרע הממלא את הקיבה. 'אני מתרגל לתחושה הזו', חשבתי לעצמי, 'אני מקווה שלא אצטרך לחוש אותה יותר מדי בטיול השנתי'.

כל המצב בלבל אותי מאוד. איתי דאג להגן עליי מאוד בבוקר, כשהיינו ליד אחרים. אבל הוא לא הסתכל עליי אפילו כשהיינו רק שנינו. הוא השתמש בי כמו חפץ. אפילו לא רצה שאתפשט. הוא לא נמשך אליי. רק השתמש בפה שלי בשביל לגמור. וליאור... ליאור לא ידע איך איתי מתנהג כשרק שנינו לבד. והוא קינא בי, התמים. אילו רק ידע עד כמה חששותיו, שאחליף אותו בתפקיד החבר הטוב של איתי, רחוקים מלהתממש. כמה הוא התעצבן כשאיתי אמר לי לבוא למסיבה אצלו היום בערב...

'המסיבה אצל ליאור היום בערב!' קפצתי. 'שכחתי לגמרי!' ציפייה מעורבת בחרדה החלו אוחזות בי. מצד אחד, המסיבה היום בערב היא ההזדמנות המושלמת שכולם יראו שאני חבר של איתי. כרטיס טיסה לעולם המקובלים! ומצד שני... פחדתי שאיתי לא יעמוד במילה שלו. פחדתי גם שליאור הקנאי יעשה משהו. זו טריטוריה לא מוגנת, הבית של ליאור. אין מורות ואין צלצולים. רק ילדים בגילנו...

הגעתי הביתה ורצתי לחדר, לחפש מה ללבוש למסיבה.

הכאב בגולגולת מאצבעותיו של איתי הלך ונמוג. עדיין חשתי גם בכאב העמום בלסת. אבל הכי גרועה היתה תחושת הקבס ההולכת ומתגברת, שגרם הזרע של איתי ששטף את קיבתי ואת מעיי. הוא כנראה נהנה היום הרבה יותר מאתמול, כי הפעם הוא הזריק לגופי הרבה יותר זרע.

המשך יבוא.

לפרק הקודם
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...