>  >  > 

שירת הים וזמרת הרוח

אחת וחצי לפנות בוקר. בחוץ קרירות מלטפת, נעימה. ירדתי למטה, אל האוטו הישן, יד אחת מחזיקה במזוודת נסיעות ועל כתף שניה תיק צד. כולי מתרגש לקראת הנסיעה הראשונה בחיי אל הלא נודע, חוץ לארץ! מכיוון שבדרכי לשם הייתי צריך לאסוף ידיד שלי, עמלתי כרבע שעה לפנות לו מקום במושב האחורי, לו ולמזוודותיו. אימי עוזרת לי בעניין, כולה אפופה מחוסר שינה ומהשכמה מוקדמת שכזו, מספר רגעים נוספים, טלפון אחד לחוץ מידיד שלי ''נו, כמה זמן לוקח לך?!'' ואנחנו יוצאים לדרך.

מתחילים בנסיעה אל שדה התעופה, מרחק חצי שעה, שלושים וחמש דקות. הנה, אנחנו בכניסה לשדה, ברקע מצלצל מכשיר הסלולרי, מצידו השני שני ידידים נוספים שלי, ''אמרת בשתיים!'' ואני מסביר להם שאני עומד בפקק של הכניסה לשדה. שתיים וחצי, עשרים לשלוש, אני מחנה את האוטו בכניסה לטרמינל, פרידה קצרה מאמא'לה ואני בפנים. בכניסה אני פוגש בשני החברים העצבניים עלי וארבעתנו מתחילים במסע הארוך לבידוק הבטחוני ולקבלת הכרטיסים וכו'. הטיסה תוכננה לחמש וחצי בבוקר, אבל כמו בכל טיסת שכר גילינו כי בסופו של עניין היא תמריא בשמונה וחצי בבוקר. זה יכל להיות מצויין, במיוחד בהתחשב בעובדה שלקח לנו חמישים דקות רק לעמוד בתור של הדיוטי-פרי וזה בשביל שני פקטים, חבילת סיגרים וכמה שוקולדים, אבל מה לעשות, לא ישנתי מיום האתמול.

עולים למטוס, עוד רגע ממריאים, הטיסה חולפת לה ביעף, טיסה נעימה, רגועה. שעה וחצי אחרי אנחנו נוחתים, יוצאים מהמטוס, בקורת דרכונים, קבלת מזוודות והופה, אנחנו בחוץ. הסתכלתי סביבי, נשמתי את אוויר ההרים, הבטתי מעלה מעלה אל השמש, סרקתי את הסביבה, התארגנות אחרונה ועלינו לאוטובוס שיביא אותנו אל המלון. במהלך הנסיעה התבוננתי מחוץ לחלון האוטובוס שהטלטל מצד לצד ברכות נעימה, בחוץ שמש סתווית מחממת, ברקע מצד אחד רק יערות ירוקים מחטניים, בתהום שמצדי השני אני רואה את המים התכולים-כחולים בוהקים ומנצנצים כמו אלפי כוכבים שנארגו לשטיח ענק. המים כה בהירים עד כי מהגובה שהייתי בו, יכולתי לראות את קרקעית הים, את האבנים והסלעים שם. צרעה גדולה התיישבה על החלון בחלקו הפנימי וידידי שישב לידי צמוד לחלון התכווץ כל כולו מפחד. ''תרגע'' אמרתי לו, ''אל תפחיד אותה והיא לא תעשה לך שום דבר''. זה לא ממש עזר. בשבילו הנסיעה הייתה סיוט. הגענו ליעדנו. ירדתי מהאוטובוס כולי מוקסם מהסביבה שנגלתה בפניי ולפני שהספקתי להוציא מילה מפי הסתערו עלינו עובדי המלון עם פרות טריים וכוסות מלאות בנוזל אדמדם שבדיעבד התברר כפונץ'. הסתכלתי על חבריי שירדו אחריי, מבטינו הצטלבו, חיוך של אושר נפרש על שפתינו, ''הגענו לגן עדן.''

התארגנו במהירות בחדרים, מה שאומר במילים פשוטות, זרקנו הכל בחדר ויצאנו מייד לבדוק את השטח. התרשמנו מאד מהמקום שהיה בנוי כמו קיבוץ קטן עם מבנה מרכזי שמתחתיו בריכה גדולה ומצדדי המבנה הזה מגורים נוספים המזכירים מאד קיבוץ אי שם בצפון. הצבע הירוק שולט מאד ברקע וגם הכחול-תכול המדהים הזה שמשתקף מהים, והמים כה צלולים שאפשר ללכת על המזח לעומק המפרץ ולהסתכל אל קרקעית הים ולראות את החול ואת אלפי הדגים המשתובבים להם בחופש. לאחר טיול והכרות עם השטח שכללה בדיקה של כל מה שיש למקום להציע לנו התיישבנו לארוחת הצהרים. אין מילים בפי לתאר את ההיצע. אוכל ברמה מדהימה. חסלנו כל אחד שלוש צלחות מלאות בכל מיני מאכלים שאת רובם כלל איננו מכירים ובחלקם גם עדיף שלא נדע מה היה בצלחת... אחרי ארוחת המלכים הזו החלטנו עקב הלילה הלבן שעברו כי מוטב לנו ללכת ולישון מספר שעות, ואכן, זה מה שעשינו.

אחה''צ התעוררנו והחלטנו לפנק את גופינו בחמאם המקומי, ניגשנו למקום, השאלנו מגבות תכולות עבות ונכנסנו לג'קוזי. השתובבנו בו מעט, התרפקנו בו ואחד על השני, דיברנו על דברים זחוחים, שום דבר שמי מאתנו זכר לאחר שיצא מהמים המהבילים ועברנו אל הסאונה. בו ברגע שיצאתי מהמים בג'קוזי קפאה נשמתי מהקור ובספרינט שמתי פעמי אל עבר הסאונה. מרחק רב לא היה, חמישה מטרים לערך. צעדתי צעד מהיר ראשון, צעד מהיר שני הושטתי ידי אל דלת העץ הכבדה והמוצקה שסגרה על חדר האדים כולי אושר שעוד חצי שניה אהיה בחדר החם ולא שמתי לב לשלולית בדיוק לפני הדלת. מעולם לא חשבתי שאהיה להטוטן בקרקס, אפילו לרוץ אני שונא שלא לדבר על שאר תרגילי ספורט ואקרובטיקה, אבל את הגלגול באוויר שבצעתי בכניסה לסאונה, חבריי עוד יזכרו שנים רבות. רגל למעלה, יד למטה, על פרצופי הבעה שכולה ''מה לעזאזל פספסתי?!'' ואני מוטל על גבי וראשי נוחת בחבטה עמומה על רצפת האבן הקרה והרטובה (שעכשיו שמתי לב שהיא רטובה...) מבט מופתע על פניהם של חבריי שמושיטים לי יד לעזור לי לקום, אני מגשש את ראשי, בלוטה קטנה צצה במקום החבטה, לרגע חשבתי שהגיע הערב כי היה נדמה לי שהכוכבים נצנצו, אך לא הייתה זו יותר מהזיה קצרה במוחי, בדיקה קלה שאין דימום ואנחנו ארבעתנו מתיישבים לנו על דרגשי האבן בסאונה שבמקרה הייתה נטושה מאנשים אחרים, כל אחד במקומו ליד שתי ברזיות מים קרים ורותחים. שופכים מפעם לפעם מים על ראשנו וגופנו לצנן את עצמנו ושוקעים בשתיקה נעימה, כל אחד מחשבתו עמו.

עוברות מספר דקות ולפתע נפתחת הדלת ושני גברים נכנסים לחדר אפוף האדים. האחד עורו שזוף, שערו שחור מקורזל, מבט רציני בפניו, גילו כשלושים ואחת שתיים, עורו חלק לחלוטין, שרירי חזהו בולטים לעין כל רואה, ידיו מגוידות ושריריות. חברו בעל שיער בלונדי, גוון עורו בהיר, חזהו השרירי מכוסה בפלומה בהירה עדינה, פניו שובבות, ידיו חטובות, שפתיו נפשקות בחיוך עדין שכמעט ואינו נראה, עיניו בוחנות הכל וצבען תכול מהמם, כזה שאם תסתכל בהן, תראה את האולימפוס מאחוריהן. במרכז החדר ניצב משטח אבן המיועד לשכיבה ולטיפולי מסג' וכיוצא בזה. הבחור הבלונדי החליף מילה עם ידידו השזוף, לא הצלחתי לשמוע מה נאמר שם ובאיזו שפה, והבלונדי נשכב על מיטת האבן. חברו לקח את קערת המים והחל לשפוך עליו בעדינות, בצורה יסודית, על כל חלק בגופו לאט לאט. הוא שכב שם, מרחק מטר או שניים ממני על בטנו ועל חזהו, ישבנו המוצק שנראה מבעד לבגד הים הרטוב מופנה כלפי התקרה, לחיו מונחת על האבן הרטובה ופניו הלאה ממני. התבוננתי בו היטב, ראיתי כל שקע וכל שקערורית בגופו המחוטב, ראיתי את חזהו עולה ויורד עם כל שאיפה ונשיפה, את שערו המבריק, את ישבנו, את ידיו אך בעיקר את עורפו. חבריי שהיו שקועים בעצמם בדממה התייאשו לאחר זמן מה מהחום הכבד ששרר בחדר והחליטו לצאת ולחזור לג'קוזי. ''אתה בא?'' הם שאלו אותי ועניתי בראשי לשלילה. ''אני נשאר פה בינתיים.'' הוספתי. חברי שאספתי אותו לא הוסיף ויצא מייד מהחדר, שני חבריי הנוספים הסתכלו עלי במבט שואל ומכיוון ששניהם ידעו עלי, לא אמרתי דבר, רק חייכתי והנדתי בראשי אל עבר הבחור ששכב על מיטת האבן. חיוך ממזרי עלה על פני שניהם, קריצת עין והם מחוץ לחדר.

הסרתי את משקפי הראיה שלי ושפכתי על עצמי מים קרים, לצנן את עצמי מהחום הרב שלא בטוח שנבע רק מאדי הסאונה. לבינתיים התעלמתי מהבחור ששוכב, ממילא ראה אותי בכניסה ואם היה רוצה, יכול היה ליצור איתי קשר עין מייד ולא לשכב ולהפנות לי את עורפו. לאחר שגופי הצטנן קמעה, הרכבתי שוב את משקפי, נגבתי אותן מעט ולפתע ראיתי כי הוא הסיט ראשו לצד שני ומתבונן בי באותן עיניים תכולות מהממות, לא בביישנות כמו שהייתי מצפה, אלא במבט בוחן ועמוק. הישרתי מבט לתוך אותן עיניים מהממות ולמשך כחצי דקה שנראה לי כמו שעה שלמה, ננעלו מבטינו. הצלחתי להשתחרר ממבטו החודר ושזפתי בעיני את גופו שנית תוך שאני מוודא כי הוא מודע לכך שאני מתבונן בחמוקיו. שום מבע, שום חיוך, שום תגובה לא הורגשה בפניו. לאחר מספר דקות הוא קם והתחלף עם חברו. החל לשפוך מים גם על חברו תוך שאינו מביט בי יותר וגם אני כבר התייאשתי מהחום הכבד ששרר בחדר, לקחתי את המגבת, התכסיתי בה ויצאתי מהחדר הלוהט.

שכחתי ממנו לחלוטין. בערב השתוללנו ורקדנו במועדון המקומי, שתינו כמויות מטורפות של אלכוהול ובשלוש לפנות בקר מצאתי את עצמי מקיא את נשמתי באמבטיה. חבריי שמנוסים בשתייה (כמוני! רק שמעט הגזמתי) עזרו לי להתגבר על העסק ולאחר שעה קלה התאוששתי והלכתי לישון. למחרת עשינו כל מיני דברים, היינו בעיר, אכלנו, קנינו דברים, שחינו והתפנקנו, הלכנו לראות הצגה מקומית מבדרת ביותר ולאחריה החלטנו לנמנם מעט שיהיה כוח למסיבה בערב. הזמנו השכמה לשעת ערב מאוחרת. התארגנו מעט לאחר השינה, התלבשנו בהתאם, אני עם ג'ינס כחול שמגלה יותר ממה שהוא מסתיר, חולצה לבנה שהבליטה כל מה שצריך בגופי וגם את מה שלא ויצאנו לדרך. נכנסנו למועדון שהמה מאנשים באותו ערב, חבריי ישר אצו רצו להם לרקוד ולהשתעשע עם הבנות הפנויות שרקדו שם ואני שמתי פעמיי אל עבר הפאב. אני לא נוהג לרקוד בד''כ וגם אם אני כבר רוקד, אני צריך להיות מתודלק טוב בשביל זה. הזמנתי שתי מנות וודקה שרוקנתי בשוט אחד וכוס בירה גדולה. נעמדתי ליד השולחנות בצד נהנה מהמוזיקה שלשם שינוי הייתה שפויה ולא מטורפת בסגנון טראנס או איך שזה נקרא. ברקע התנגן לו השיר YMCA ולפתע ראיתי אותו עומד לבדו במרכז הרחבה, רוקד כמו האלוהים. הוא היה שקוע מאד בריקודים ולא הצלחתי לצור עמו קשר עין וממילא חשבתי לעצמי שמבטו מקודם היה יותר פליאה מאשר רמז כלשהו. סיימתי את כוס הבירה ונכנסתי לרחבה להתנועע מעט, המוזיקה והאלכוהול החלו להשפיע ומצאתי את עצמי משתולל יחד עם חבריי ברחבה.

לאחר זמן מה התעייפתי ונעשיתי צמא, ניגשתי שוב לברמן ולפתע ראיתי אותו עומד ממש לידי. הנהנתי בראשי בתנועת ברכה מנומסת והוא החזיר לי גם בניד ראש. לקחתי את כוס הבירה וחזרתי למקומי ליד השולחנות על הכסא. הוא נשאר לעמוד שם עוד דקה, הזמין גם הוא משהו קל לשתות וכשהסתובב חזרה, הרמתי את כוסי בתנועת לחיים והוא חייך. המשכתי לסרוק במבטי את הקהל למצוא רמז כלשהו למישהו כמוני או לפחות משהו מעניין אחר כיוון שהמוזיקה התחלפה לצלילים צורמים יותר לטעמי. שוב ננעל מבטי במבטו במרכז רחבת הריקודים אך לפתע ניגש אלי חברי שלא יודע עלי, לספר לי על הכוסית ההיא שהכניסה את ידה לתוך תחתוניו. ממש מעניין אותי אתה חושב... אבל שחקתי איתו את המשחק, נתתי לו מספר עצות מה לעשות ואיך להמשיך והוא עזב אותי לנסות את זה. הרמתי את ראשי וראיתי את הבלונדי בדיוק כשיצא מהדלת השניה לכוון הבריכה, לא איבדתי זמן, עם כוס הבירה ביד, יצאתי אחריו לכוון הבריכה שבהמשכה כר דשא ענק שגובל במים עצמם ומצדו השני של הכר, חדרי אירוח. ראיתי אותו כבר בצידה השני של הבריכה, ידעתי שזה הוא לפי חולצתו האדומה המבהיקה שלא ניתן לפספס אותה, צועד בצעד איתן לכוון השביל שמוביל אל חדרי האירוח. צעדתי לכוונו בצעד נמרץ גם אני (וזה לא קל בהתחשב בכמויות האלכוהול שבינתיים שכבר שתיתי... לא את כל המשקאות פירטתי) ובעיקול השביל אבדתי אותו. לא התייאשתי והתקדמתי לתוך השביל החשוך שחצה את כר הדשא, בחוץ אור ירח וכוכבים בוהקים, הרעש היחיד שנשמע הוא רחש הגלים המלחכים את אבני החול ומשב הרוח בענפי העצים המצילים על השביל.

התקדמתי בשביל ונעמדתי. חשוך מדי שם, אני לא רואה שום תנועה, שום חולצה אדומה ולא שומע דבר. עמדתי להסתובב חזרה ולפתע ראיתי אותו יושב על הדשא בתחתית הכר ליד המים, מבטו לכוון הים והוא אינו זז. עליתי את הדשא עצמו והוא הסיט את ראשו לכווני והתבונן בי. עמדתי שם כאילו אני מטייל לי להנאתי בשעה מאוחרת זו בשקט הנפלא הזה, הרמתי את כוסי לברכו והוא טפח בידו השמאלית על כר הדשא כאומר 'בוא שב פה'. הלב שלי התחיל לפעום במהירות, הרגשתי מאושר לרגע בלי שידעתי עדיין אם יש בכלל טעם לכל הסיפור הזה, התיישבתי לידו והבטתי במים בשתיקה. הרגשתי אותו מתבונן בי והסתכלתי עליו גם אני, בחושך לא יכולתי לראות היטב את עיניו אבל פניו הבריקו. הצעתי לו לגימה מהבירה שעדיין החזקתי בידי כאילו אני אוחז בגורל העולם כולו אך הוא סרב. 'אדיוט גמור' חשבתי לעצמי, 'רק פאדיחות אתה עושה לעצמך'. ''מהיכן אתה?'' שאלתי אותו בנסיון לשבור את מבוכתי ומן הסתם את מבוכתו שלו גם, ''בלגיה'' הוא ענה לי. מעבר לכך לא הוספנו, ישבנו יחד על הדשא מתבוננים באור הירח המשתקף במים הרגועים, באור הכוכבים המבריק על אדוות המים, הרגשתי ברקיע השביעי. תוך שאני שקוע בעצמי הרגשתי אותו נע מעט לכיווני וללא אזהרה מוקדמת, הניח את ראשו על חזי ואת גופו השעין על בטני ועל ירכי. חיבקתי אותו ביד אחת מתחת לידו על חזהו ובידי השניה פרעתי את שערו הרך והמתנופף ברוח הקלילה. הצמדתי את אפי לשערו ושאפתי לקרבי את ניחוח שערו הענוג, קטיפתי. בתגובה, הוא נצמד אלי חזק כמבקש להתכרבל כולו בתוכי, הצמיד את לחיו ללחיי והחל מעביר את ידו על זרועי.

הרגשתי כאילו אלף נמלים מטפסות על זרועי, הרגשה מדגדגת שמתחילה בקצהו התחתון של עמוד השדרה ומסתיימת בעורף. הוא חש ברעד שעבר בי למגעו ושינה מעט את תנוחתו כך שיוכל לפתוח את כפתורי חולצתי והחל מעביר את ידו על פטמותיי ועל חזי. ברקע הרוח פורעת את שערות שנינו, מלטפת ביתר שאת את עורנו, הים שר לנו את שירו. הרגשתי את איברי מתקשה למגעו וליטפתי את תווי פניו הענוגות, ידו ירדה אל הבליטה שלי והחלה מלטפת גם אותו, ביד מיומנת הוא פתח את כפתור הג'ינס ואת הרוכסן ושלח את ידו מתחת לתחתוניי. צבטתי את פטמותיו והשחלתי ידי למכנסיו גם, הרגשתי את הבליטה אצלו זועקת לצאת החוצה. הדפתי אותו מעלי בעדינות תוך שאני ממשיך ללטף את פניו והזמנתי אותו לחדרי. ידעתי ששאר חבריי עדיין משתוללים וחוץ מזה שהיה לנו הסכם שאם המפתח אינו בקבלה ויש פתק על ידית הדלת אז מישהו בחדר ''עסוק''. הוא הנהן בראשו בפראות תוך שהוא מחזיק את ידי חזק, התלבשנו ומיהרנו לחדר שלי, פתחתי את דלת החדר והזמנתי אותו פנימה, דקה אחרי שסגרתי את הדלת שמעתי את אחד מחבריי מנסה לפתוח את הדלת אבל הוא מייד קלט את הסימן שלנו.
הסתובבתי אל הבלונדי שלי וראיתי שהוא ללא עכבות כבר פשט את כל בגדיו, תפס אותי והשכיב אותי על המיטה, הפשיט אותי בעצמו והחל לעשות בי מעשים מגונים.

חצי שעה של אושר חלפה לה, עברה לה. בדקתי את השטח שלא יהיו תקלות עם חברים שלי ושחררתי אותו לדרכו. הוא אץ לו במסדרון השקט ואני עמדתי שם מתבונן בישבנו החטוב שעכשיו הכרתי גם פנימית, מתנועע לו עם כל צעד ולא יכול להפסיק לחשוב, למה דברים כאלו לא יכולים לקרות לי בארץ. היה ברור לשנינו שאהבה לא תצמח מכאן עקב היותנו רחוקים כל כך ושנינו הצטערנו על כך. בינתיים הגיע אחד מחבריי כולו בלחץ עם מישהי מאחוריו שניסתה להחביא את עצמה מעין רואה, נכנס לחדר הצמוד לחדרי ונעל את עצמו היטב עם הגברת שליוותה אותו. שני הנוספים הגיעו גם מייד אחריו וקלטו את החיוך המטופש שנסך על פרצופי. ''ממזר'' הם אמרו לי. ''עשית חיים ילד''. אחד מהם ידע כמובן, השני לא. יכול היה להיות מעניין אם גם הוא היה יודע.

נגמרה החופשה. בדרכנו חזרה למטוס שיביא אותנו חזרה לארצנו, ישבתי באוטובוס המתנועע מצד אל צד, ללא צרעה הפעם, וחלמתי לי שוב את פרצופו של הבלונדי, את פניו, את חזהו, את ישבנו. הגענו למטוס והתיישבנו כל אחד במקומו. ברקע החל רעש המנועים כשהמטוס החל להניע ולרוץ על המסלול, אבל כל מה ששמעתי ברגע זה הוא את שירתה של הרוח וזימרתו של הים על אותו כר הדשא.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...