>  >  > 

הרגשה של בדידות מאושרת

רשימת הקניות הארוכה שאותה החזקתי בידי נראתה כעת חסרת משמעות, אני עצמי הרגשתי חסר משמעות. למעשה הרגשתי כמו אוויר ולמרות האירוניה הרבה שבעניין- לא הצלחתי לנשום.
נדרשו ממני כל כוחותיי בשביל להסתובב ולהמשיך ללכת, לשכוח את מה שראיתי לפני דקה, הרי ההדחקה והשכחה נועדו בכדי שהמין האנושי ישרוד וכעת אני רוצה לשרוד (אך תוהה איך אצליח). ולפתע מפציעה בי ההכרה בעובדות: זה רשמית נגמר,ויש לי כעת 3 סיבות לחשוב כך (אחת מהן חדשה לגמרי):
1. בזמן האחרון כשאני מתקשר, הוא בורח ומתחמק.
2. הוא לא אומר לי שהוא אוהב אותי (פעם זו הייתה המנטרה שלו).
3. ראיתי אותו דוחף ת'לשון שלו (הורודה והרכה) לתוך הפה של איזה ילד בן 17.

לפתע, השיחה שהתנהלה לפני חודש עם אמי נראית כה טיפשית וחסרת משמעות אמיתית. במחשבה לאחור על התירוצים העלובים שנתתי לה, אני יודע שבחושיה החדים היא קלטה שאני משקר ושיש משהו מעבר שאינני מספר, וכמובן שכמו תמיד היא צדקה (לאישה יש את האינטואיציה של רספוטין ומוח חד וחריף) הבעיה היא שהיא לעולם לא הייתה מנחשת כמה היא צודקת: כמה אני מסתיר אבל גם כמה היא, שלא כדרכה, לא תרצה לדעת את מה שיש בלבי.

אבל אני חושב שהתחלתי במקום הלא נכון, אנסה לתקן את המעוות:

סיפורנו מתחיל באביב של שנה שעברה. בדיוק השתחררתי מהצבא והתחלתי לתכנן את הטיול שלי לגרמניה לחצי שנה וחודש לפני הטיסה נסעתי אל לסוכנות הנסיעות לקחת את כרטיסי הטיסה. לא היה לי מושג כשיצאתי מהמכונית לכיוון הבניין של סוכנות הנסיעות ששבועיים מאותו רגע אני אבטל את הכרטיסים. נכנסתי לסוכנות, ושם ''ביעילות'' רבה מזיזים אותי משולחן לשולחן עד שמעבירים אותי לדלפק האחרון, בו ישב בחור חייכן שנראה די חדש בעבודה ומאוד להוט לעזור לי. אדיבות ואלטרואיסטיות תמיד היו תכונות שדיברו אלי, הפעם הם ממש שרו! פרפרים בבטן הפכו לפרפרים במוח והידיים שלי קפאו. והוא מחייך אלי חיוך ענק ומדי פעם מסתכל עלי במבט שואל (לאחר מכן התברר שהבעת אושר מוזרה תפסה את פני או כפי שהוא קרא לזה: ''פרצוף הגופי שלך''). בסופו של דבר באומץ בלתי יאומן (מצדי) שאלתי אותו אם אפשר את המספר שלו, הוא הסתכל ימינה ושמאלה ושרבט את המספר במהירות די מרשימה. כמובן שהתקשרתי לאחר שיחות נפש ארוכות עם עצמי לגבי העובדה שהוא אדם ככל אדם אחר בעולם ואין ממה להילחץ כל כך.

בפעם הראשונה שדיברנו נשמענו כמו שני ילדות בנות 12 שמדברות על אורלנדו בלום (אם אני אינני מעודכן בכוכבים חסרי האופי שעליהם דלוקות בנות 12, אני מצטער) ולאחר התנשפויות רבות ושיחה די מלחיצה שאלתי אותו לבסוף: ''בא לך אולי שככה במקרה בטעות נלך שנינו למסעדה ואז ניתקל אחד בשני?'' (ניסוח מדויק, דרך אגב) כמובן שהשאלה הובילה להתייעצות של שעה לגבי מה המקום המומלץ כשאני מגן בחירוף נפש על ''בטי פורד'' והוא מנסה לשכנע אותי שמותר לאכול סטייקים בדייט ושצריך ללכת ל''וויט הול'' (הוא קארניבור רציני). בסופו של דבר קבענו ב''מדזו''. כמובן שהיה מדהים, התברר שהוא איש שיחה,אינטליגנט והתכונה החשובה מכל: הוא הצחיק אותי. מצאנו את עצמנו במערכת יחסים לא רשמית במשך כשבועיים ולאחר מכן הפכנו לזוג. 3 חודשים מאוחר יותר עברנו לגור יחד (ולא,זה לא מהר!) וחודשיים לאחר מכן התברר לי שהוא רוצה להזמין את כל חברינו לחגוג את ראש השנה בדירתנו ואני הסכמתי (למרות ש- 2 מתוך 3 סיבות שדיברתי עליהן כבר היו קיימות והטרידו את מוחי שעות רבות).

הבעיה עכשיו הייתה כמובן איך מבשרים לאמי שאני לא מתכנן להגיע לארוחת החג המשפחתית שעליה טורחים במשפחתי שבוע מראש (לפחות). שיחת הטלפון הייתה מלאה בזעקות אימה, איומים והבטחות שונות ומשונות (''אם תבוא,אני אכין צלי'' שאולי היה עובד על אוכלי הבשר), אך לבסוף שכנעתי אותה שהשנה את החג אני עושה עם השותף שלי לדירה וחברים משותפים שלנו. ואם לא הבנתם, המשפחה שלי לא יודעת.

ועכשיו נעבור לתכנון ארוחת החג, שאותה כמובן שכולם תלו עלי מידיעה ברורה שאני אוהב את הרעיון (וכמובן, אני בשלן מצוין אבל ''אין הנחתום מעיד על עיסתו''). אני כבר יכולתי לראות את ערמות השטרודלים, עוגות, פשטידות ומטעמי הבצק שאני אעמיס על השולחן עד שהוא יגנח מכובד המטעמים והכנתי את רשימת הקניות (שהייתה באמת ובתמים עצומה). שבוע לפני יצאתי לקניות אך במקום ללכת לסופר הקבוע, פניתי לסופר אופנתי יותר במטרה למצוא מוצרים שאין בסופר שכונתי, כמובן שהוא לא ידע על כוונתי וכשיצאתי מהסופר עם 2 עגלות ועזרה מנער צעיר שעבד בסופר חיכתה לי ההפתעה שלי לראש השנה.

בראשי כבר רצים התסריטים, הסברים ותירוצים למה שקרה אך מוחי בוער באש כה חזקה! הוא בוגד! עם ילדון! הכעס שרץ בראשי גרם לי ללכת לחדר השינה שלנו לפתוח את הארון ולארגן את כל הדברים שלו במזוודה, לאחר שסיימתי לארוז את הרוב ישבתי בסלון מחכה שיכנס לדירה מוכן לתפוס אותו בהפתעה, מהצוואר ולגרום לו לדמם עד שיגמרו כל כוחותיו.

אבל כשהוא נכנס כל הכעס הפך להתייפחות גדולה כשאני ממלמל: ''בגדת!'' ומחווה באצבעי על המזוודות. והוא התחנן, בכה והבטיח, אך יעילות דבריו היא כיעילות פרפוריו של פרפר שנתפס בקוריו של עכביש רעב במיוחד. בסופו של דבר הוא נתן בי מבט מתחנן אחרון והחזרתי לו מבט שנצץ מגצים של כעס ואז הוא יצא עם המזוודות.

ואז היא הכתה בי, כואבת ומפתיה כברק היא הרגשת הבדידות כששאלה אחת מעסיקה את ראשי:
מה עושים עם התכנון לראש השנה? היה לי ברור שאני לא מסוגל לערוך את החג, אך לא לעשות כלום נשמע לי די נורא אך לא הייתה ברירה אחרת. מגיע ערב החג ואני יושב לבדי מול הטלוויזיה, צופה בשידורי החג המטומטמים עם קערה של קורנפלקס ומרגיש הכי מסכן שיש. הלכתי לאמבטיה והסתכלתי על עצמי בגופייה ותחתונים וידעתי שהבדידות אינה עושה לי טוב והחלטתי ללכת לסעודה המשפחתית בבית דודתי, למרות שאמרתי שלא אגיע (כמו שאני מכיר את אמי, היא תהיה ממש מאושרת). כשאני מגיע לבית דודתי כולם מאושרים לראות אותי וסבתי כבר מתכוננת לשבת לידי ולפטם אותי כמדי שנה, אני לא מסוגל לאכול, אבל הרגשתי מעט טובה יותר. תחושת המשפחתיות היא כטיפה של חמימות בגרוני אך העצב לא עוזב אותי, ואמי לוקחת אותי לשיחה במרפסת של דודתי שמשקיפה על כל ת''א (ציינתי כבר שהיא רספוטין של המאה ה21?) ושואלת אותי מה קורה. כמובן שאני מתחמק אבל נראה שהיא הפעם לא תוותר ואני מחליט שהנה הגיעה ההזדמנות, לספר לה. ואני מתחיל ולפני שאני גומר את המשפט היא פולטת ''אני יודעת, ידעתי מאז שהיית בן 17 פשוט לא הייתי בטוחה.'' מאותו הרגע הארוחה שלי הייתה מאושרת ובכלליות חיי תפסו כיוון שונה, פשוט יותר ואמיתי. עכשיו יש לי חבר חדש (מאושר על ידי אמא) והוא אוהב אותי ולא נראה לי שאותו אני אראה דוחף לשונות בגרונותיהם של ילדים ברחוב (תחזיקו אצבעות בשבילי) ולכן, תודה לך עוז, בזכותך היה לי ת'אומץ.


שנה טובה ומבורכת לכולם!

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...