>  >  > 

שליטה

פינטזתי עליך היום לפני הצהרים.

איך אני עומדת בדום מתוח, ואת עומדת מולי, בוחנת כל פרט ופרט, מחפשת את הפאקים הקטנים ביותר במדים שקבעת לי. אני כבר יודעת שתשימי לב לכל תקלה הכי קטנה, לנעלים שלא הוברקו ליד הקרסול, לחוט שנפרם מתחת לכפתור, ורק קצהו הזעיר ביותר מבצבץ ממנו.
בכוונה.
וכשאת מסיימת לסקור אותי מכל הכיוונים, את מסירה את החולצה המכופתרת שלי, לאט.
פורמת כפתור, מנשקת אותי בחושניות, לאט, כשרק הידיעה על מה שהולך לקרות גורמת לי להרגיש כמו ברכבת הרים- חסרת כבידה לרגע, האדרנלין מטפטף למחזור הדם שלי, בלי שתעשי כלום, מעבר לפתיחת כפתור.

כשאת פותחת את הכפתור השני, את תמיד מניחה על עיני סרט שחור, עשוי משי.
כשרק הכרנו, לא הבנתי למה את נוהגת לעשות את אותם הדברים באותו הסדר תמיד, אבל עכשיו אני יודעת.
כמו הכנה קדושה לטקס, שצריך לבצע כל פעם מחדש, כמו הכלב של פבלוב, ההתניה שהטמעת בי גורמת לי לפלאים במאמץ הקטן ביותר. עד שאת מגיעה לכפתור האחרון, ומעבירה את ידיך על בטני בליטוף מרפרף ועדין, אני כבר רטובה לגמרי, מגורה כל כך שעברתי מזמן את השלב בו הכאב הופך לעונג צרוף. כשאת מפשילה ממני את החולצה השחורה שקנית לי (המשי הנעים מלטף לי את הכתפיים וגולש כל כך בעדינות מעלי, נוחת ברכות על הרצפה...), יורדות מעלי שאריות היומיום האחרונות. אין עוד שום דאגות, מחשבות, או תהיות קיומיות.

אסור לחשוב על שום דבר.
את דורשת את הריכוז הכי עמוק שלי, את התגובות הנכונות לרצונך, ואחרי כל כך הרבה זמן- את דורשת שאכיר כל תשוקה קטנה שלך, גם אם לא רצונית.
את תמיד קושרת את הידיים שלי לפני הגוף, באזיקי העור שלך בשלב הזה, ונעצרת, מזכירה לי, כבר בלי לומר דבר, שעכשיו אני בזמן שונה- בזמן שלך. את מוליכה אותי לחדר האחר, החדר היחיד בביתך שלא ראיתי אף פעם.

איני יודעת איך הוא מעוצב, אבל אני מדמיינת אותו צבוע באדום, מראת קיר ענקית, שתראי את פני כשאת מצליפה בי קשורה. ווים מחוברים לקירות בצורות שונות, שיתאימו בדיוק לאיך שאת רוצה להניח אותי. ומיטת ברזל קרה, כמו של וטרינרים, שאני לא מצליחה להבין מאיפה השגת.
אבל זה רק לאירועים מיוחדים.

''מכנסיים, נעלים.'' קולך מלטף אותי, מודיע לי מה עלי לעשות. אני מפשילה את מכנסיי ואז מתכופפת לפרום את שרוכי נעלי, מותירה את עכוזי גבוה, כמו שאת אוהבת. בעודי נפטרת משאריות הביגוד שלי את לשה את עכוזי מאחורי, ומכה אותו בעצמה עם כף ידך מספר פעמים, כטבח הבודק אם הבצק מוכן כבר לתנור. אצבע ממזרית שעוברת בין מפשעותי מגלה לך שאני כבר מוכנה ומזומנה.

''על הברכיים.'' את פוקדת, ואני נופלת עליהן, בלי לרחם, יודעת שהשטיח העבה יספוג רק חלק מהמכה. ככה את דורשת. מוסיקה מתחילה להתנגן ברקע, בקול שקט, שלא תפריע, אבל ברורה מספיק בשביל להישמע. מאסיב אטאק. אני מריחה אותך לידי, יודעת שאת ערומה לגמרי בעצמך, ניחוח הצורך שלך משתלב עם הבושם הגברי שאת אוהבת כל כך. את עומדת בערך סנטימטר אחד ממני, אני בטוחה, אני מרגישה את החום שנשפך ממך.
את שותקת.
אני סופרת עד שבע, יודעת מה עלי לעשות.
בשמונה אני מוציאה את הלשון החוצה, ומלקקת את השפתיים שלך, נפעמת- הורדת את כל השיער מהן. אני מתמידה בליקוק הזה, נהנית כל כך מהידיעה שאני מענגת אותך, גם אם עוד לא הרשית לי להשתחל מביניהן עם לשוני למקום שבו אני רוצה להיות.
בלי שתרצי מתחילות לך רעידות קטנות, אני לא יודעת אם את מרגישה אותן.
ואז את מפסיקה אותי, הולכת אחורה.

את עוברת לעמוד מאחורי, ומסדרת מחדש את האזיקים כך שידי יהיו מאחורי גבי, ואת האזיקים שלי מחברת לשרשרת ארוכה, שכנראה העברת מבעוד מועד דרך הווים והלולאות בקיר שלך, ואחר כך ניגשת ומושכת אותה מהצד השני, כמעט עד קצה גבול היכולת שלי, משאירה אותי מכופפת עם הגב קמור לגמרי, על הברכיים שלי, עם ידיים גבוה באוויר.

''פשקי.'' את פוקדת, ואני מפרידה את הרגליים שלי כמה שאני יכולה, שרירי הידיים והרגליים שלי נאנקים תחת המעמסה הנוספת.
את נעמדת צמוד אלי מצד ימין.
שוט הסוסים שלך נוחת עלי בשריקה.
''הנעליים.'' את אומרת בקצרה.
שוב.
ושוב.
ושוב.
ואני, בלי להוציא הגה, נרעדת קצת עם כל הצלפה, לא יותר מדי, כדי לא להכאיב מדי למפרקי הכתפיים שלי, אבל בלי הרבה ברירה, הגוף מגיב לכאב.

אני לא מוציאה הגה, בעודך עומלת על העונש שמגיע לי על שלא הברקתי את הנעליים. הכאב שהשוט הזה מפיק עוקצני וצורב, ואת יודעת שהוא האהוב עלי פחות. אני מקבלת אותו לתוכי בדממה, יודעת שהעונש מגיע לי (הרי הקפדתי שלא להבריק את הנעליים...) את מנחיתה אותן שתי וערב על גופי,לא מצליפה פעמיים על אותה הנקודה, מאפשרת לגופי להתאושש מעט, שומרת את הסיבולת שלי.

כששבעת מהשוט, את מניחה אותו חזרה למקום, (לפחות, בדמיוני. פשוט ישנה הפסקה) ואז חוזרת אלי, מחדירה לאט ובעקשנות דילדו גדול לתוכי ,שמחליק על הרטיבות שלי וממלא אותי. אני רוצה להיאנח אבל שותקת, יודעת שהכל ירשם, ושגרמתי לעצמי למספיק צרות לערב אחד.

את מוציאה אותו לחלוטין, יודעת שרגע הכניסה כואב לי, ומחדירה אותו, שוב ושוב, באיטיות שמטריפה את דעתי. קצב הלב שלי גובר עוד יותר, ואני חשה את הדופק בראשי המכופף, הולם בי כשפולסים של תשוקה עוברים בי. אני מתכווצת סביב הדילדו, מנסה להוציא מהחוויה ככל הניתן, יודעת שעוד הדרך ארוכה אל הגראנד פינאלה שמחכה לי, אבל לא מסוגלת למנוע מעצמי לנסות.

את מוציאה אותו ממני סופית, ומושיבה אותי על צעצוע חדש, דילדו נוסף, עבה פחות מהקודם באופן ניכר.
את מניחה אותו ממש בתוך הפתח שלי, חודר רק בסנטימטר אחד, ומשאירה אותו שם.
אני עדיין חשה אותו כשאני שומעת אותך עוברת לעמוד מלפני.
הוא כנראה מחובר לקרש שמונח על הרצפה.
אני לא זזה, למרות שאני נוטפת על הדילדו.
חינכת אותי היטב.

את מעבירה מעלי רגל אחת, מניחה לשפתיים שלך להתחכך בעורפי, בעודך מפרידה את האזיקים, מוסיפה מוט ברזל ביניהם, משאירה את שתי ידי קשורות לשתי שרשראות נפרדות, ומשאירה אותן שם, תלויות להן על השרשרת, מופרדות זו מזו ועדיין מאלצות אותי להישאר באותה תנוחה בדיוק, ובאותו זמן מסמנת את עורפי במיצייך. אלה גדולה, אני כבר כל כך רוצה לטעום אותך.
את נעלמת שוב, והכאב שנוחת עלי עכשיו מודיע לי רשמית שאת משתמשת באביזר האהוב עלי- חגורת עור.

''כפתור.'' את מונה, ואני רעבה לתחושת העור המוכרת והאהובה על גבי, מאושרת מהעונש שהטלת עלי הפעם.
הפעם, עצמת ההצלפות משתנה, כשהן מתחזקות יותר מהצלפה להצלפה.
עם המכות הראשונות התמודדתי יפה, אבל כשהכואבות יותר הגיעו, שוב החל גופי להיטלטל למטה, מנסה לגרוע מעצמת הכאב, דוחף את עצמו על הדילדו, שחודר אלי מעט, ומיד חוזר שוב- מפרקי הידיים אינם מאפשרים לו להישאר בתנוחה זו.

ההצלפות הולכות ומתחזקות, ואני, איני חלק פעיל בעניין, נשארת בצד בעוד את מפעילה את גופי, מכאיבה לו עד עונג, מקפיצה אותו קפיצות גדלות והולכות, בדיוק כפי רצונך עם החגורה, לי יש זמן להיות בשקט ולינוק באמת מהחוויה שאת מעניקה לי. ברגעים כאלה אני יודעת, יודעת שאני שלך באמת, שאני נתונה לך כל כך, שלפקודתך כל דבר יעשה. שאני בוטחת בך לחלוטין, והידיעה מתנפצת בי כהרף עין, והכאב הזה, שגורם לי להיות רעבה כל כך, והחדירה החוזרת על עצמה לתוכי... אפשר בקלות להאבד בתחושה, כשעליך פשוט לא לעשות דבר.
ווטש- אוי, כן...
ווטש- בבקשה...
ווטש- אני אוהבת אותך...
ווטש- אל תפסיקי לעולם...
כשמשטח העבודה שלך (אני) אדום כבר לגמרי, את מפסיקה להצליף. הייתי רוצה להישאר במצב שבו אני נמצאת, כמעט לחלוטין חסרת הכרה תחת ידיך האמונות, מיטלטלת בין העונג לכאב, אבל אין לי הרבה ברירה. כשהכרתי כבר לא עסוקה בהצלפות ובחדירות הנובעות מהן, אני שבה למקום בו הייתי קודם, כורעת מתחתיך, עקודה לגמרי.

את מסלקת את הדילדו, ומחדירה לתוכי אצבעות. אני לא יודעת כמה, אבל הן ממלאות אותי בדיוק, והן עושות לי בדיוק את מה שאני אוהבת. תוך כמה שניות את לא מתאפקת, ומוסיפה עוד אצבע לתוכי. מעט כאב נוסף לתחושה. לא יותר מדי- השריר שלי מרשה לעצמו להרפות ואני שבה להידפק על ידייך, מלאה בך יותר.
ועוד אצבע. הפעם השריר כבר לא יכול להתרחב עד למצב האידאלי, ואני מתענגת וכואבת באותו הזמן, כמו שאני אוהבת כל כך.

אצבע נוספת בתוכי מבהירה לי שאת רוצה להיות בתוכי כל כולך, נותנת לאצבעותיך להתפרע בתוכי לכל הכיוונים האפשריים בעוד שרירי מנסים להתרפות עוד יותר. ואז אני חשה לחץ נוראי בפתחי, לחץ דורש, מתחנן להיכנס. אני מתרכזת בלהרפות את השריר, לקבל לתוכי את מה שתעניקי לי, לספוג את הכאב.
ועכשיו, כל ידך בתוכי, קפוצה לאגרוף, פרק ידך נרטב ממיצי שנוזלים במהירות, מנסים להקל על החדירה המאסיבית, ואת הולמת בי שוב ושוב מבפנים. איך אפשר לתאר הרגשה כזו אם לא התנסית בה מעולם?

אין כלום מלבד העצם הזר שמכאיב לך ומענג אותך ואת לא יודעת מה לעשות, והשרירים הפנימיים שלך רוצים להתכווץ באקסטזה, אבל אין להם מקום, והם מתכווצים רק קצת, ומגלים עצמאית שזה בלתי אפשרי, ופוגע בהם, ואני כבר על הסף, אבל לא יכולה להתכווץ בכיווץ אחד סופי שיגאל אותי מהצורך הנורא, כי ידך לא מאפשרת לי, וברשעות איומה את מוסיפה להכניס ולהוציא אותה, יודעת שאני כבר בקושי נושמת מרוב תשוקה, ומעבירה את הלשון שלך עם קוביית קרח על הגב התחתון שלי.

אני שומעת צרחה, ומבינה באיחור שזו אני שצורחת, גומרת לא גומרת, כבר לא יכולה יותר, ואת כבר מרחמת עלי, משאירה את אגרופך הקפוץ כמה שיותר עמוק בפנים, יודעת שבלעדיו אני כבר לא יכולה לגמור עכשיו, אבל מספקת לי מרווח בפתח הכניסה שלי, ואת ידך השניה מושיטה לעבר הדגדגן שלי, ולא עושה הרבה. רק נוגעת בו בעדינות מדהימה, כמעט אי אפשר לחוש בך, שוב, ושוב ושוב, עד שאני עוברת את הסף ומתפוצצת סביבך, מוחצת את אגרופך בתוכי, מאלצת אותו להישאר, להיכנס יותר פנימה, למחוץ אותי בדרכו, כדי שאוכל לחוות את מקסימום המגע האפשרי ממנו, ואצבעך ממשיכה לנגוע בעדינות בדגדגן שלי בעודי רועדת, ידי קשורת, ואני מכופפת ככה, רועדת בעוויתות בלתי נשלטות על ידך, גומרת וגומרת וגומרת בלי סוף, דמעות של כאב ועונג יורדות מעיני בלי שליטה, עד שאפילו לזוז אני לא מסוגלת.

את מבינה את הרמז ומפסיקה את המגע העדין, ומוציאה ממני בזהירות מרבית את ידך, מותירה אותי קשורה לבד על השטיח, ונעלמת לשניה. כשאת משחררת את השרשראות, את דואגת לעשות את זה לאט לאט, יודעת שאין בי יותר מתח שרירים לעשות דבר. אני נשארת בתנוחה בה אני נמצאת, עד שאת מרימה אותי החוצה מהחדר לחדר השינה שלך, מורידה מעיני את הסרט, ודואגת לכסות אותי בכזו עדינות, שאני נאנחת אנחה רפה, שמשמעותה היא- בואי, אני רוצה לחבק אותך.
ואחרי כל כך הרבה זמן, גם את יודעת, ומגיעה לשכב לצידי, ונותנת לי נשיקה עדינה בעדינות על מצחי, מניחה לי לשקוע לשינה עמוקה ונטולת חלומות.

תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...