>  >  > 

ינוסטסמה - ד

הסיפור לא סופר לי באחת. טיפין, בתוך כמה ימים. דיברתי עם אחרים. הבנתי למה נכבשה אלונה. היה קסם בתמימות של הצעירים הללו. הייתי רואה את פול מסתובב במחנה. היינו מנידים ראש, אך לא חזרנו לדבר. אלונה לא ידעה על מה שהתרחש בינינו. יום אחד על החוף בחבורה הרגשתי אצבעות רגל מתחככות בשלי. הולי, בחור מהיותר שקטים שכב לידי וכשעינינו נפגשו הוא חייך. למרוח אותך שאל. נראה לי שהתייבשת לגמרי. אני שונא את שמן האגוזים הזה. אמרתי, אני מעדיף להישרף ולא להתמרח בתועבה הזאת. אני שונא את התחושה של החול השמן שלא יורד גם במקלחת. הוא חייך. אתה מהנקיים. רואים עליך. גם מבפנים כזה. יורד אלינו ללכלוך, אבל חי במלון בנוחיות. לא ידעתי איך לענות, לא הבנתי לאן הוא מנסה למשוך את השיחה. לא היו שיחות עומק בשמש. לרוב צחקו מבדיחות פנימיות. בדיחות מעישון משותף. אבל אצבעות רגליו המשיכו ללטף את שלי ואני התבלבלתי. פניו לא היו רחוקות משלי וראיתי חיוך בעיניו. בוא למים, אמר וניסה למשוך אותי בידי. ניסיתי לסרב. הרגשתי שכל גופי לוהט מבושה. הייתי בטוח שכל האחרים רואים מה קורה. מעולם קודם לכן לא הרגשתי תחושה שכזאת . לא ידעתי כיצד להגיב. הוא המשיך לדגדג את כף רגלי. מזל שהייתי שלוק מהשמש ולא נראה הסומק הנוסף. אלא שבמבט גנוב מסביב ראיתי שאף אחד לא מסתכל עלינו במיוחד ונרגעתי קצת. קמתי ללכת בכיוון המים. רגע אחרי הוא היה לידי. ידו ליטפה בחטף את גבי. ובעוד ידו מרפרפת על צווארי, כמנסה להטביע אותי אמר, אתה לא צריך לפחד. לאף אחד כאן לא אכפת מאחרים. הכל פתוח. תראה איך פול מסתדר בינינו. וידעתי שאמר זאת כדי שאבין שהוא יודע. קפצתי לתוך המים, לסיים את השיחה. אחרי רגע חשתי את ידו מושכת בכף רגלי. התיישרתי. למה אתה מפחד ממני, שאל. ולא ידעתי אם ממנו אני מפחד. אלא ממה שהוא מייצג ופול גילה בפני. לא הייתי עם מספיק גברים, אמרתי לו. אני לא יודע אם אני רוצה להוסיף עוד אחד לרשימה. אני מוצא חן בעיניך? שאל, אתה נמשך אלי. כן, הייתי חייב להודות. כן אתה מוצא חן בעיני. ולמה להלחם בזה, שאל. מה זה ייתן לך. לא הייתה לי תשובה. טוב שהיינו במים שהיו קרירים יחסית. יכולתי להשתכשך בהם, לטבול את עצמי, להתנתק לרגע. לחשוב במהירות. כשעליתי מן המים עמד מולי מגחך. אתה פחדן יותר ממה שחשבתי. אתה לא נראה כזה. בוא לחוף. נדבר. אמר. אתה רוצה לא רוצה להישאר לתמיד במים. חייך אלי. אני מתכוון לעזוב אותך כאן בינתיים. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. חשבתי לדבר עם אלונה, אבל בעבר לא אמרה מלה על אודי. הנחתי שהיא מבינה ולא אכפת לה. אבל לא דיברנו על מה זה אומר. על החוף ישבה כל החבורה כשבינתיים הצטרפו עוד כמה, ולפחות לרגע זה הרגשתי בטוח יותר. בציבור לא יקרה לי כלום. אבל הוא מוצא חן בעיני חשבתי לפתע, בדרך אל המגבת והשתטחתי עליה מיד כשגבי לשמש. אחר כך, כל הדרך למלון הזדמזם לי בראש השיר הספרדי ההוא. סיפור של אהבה. ינוסטסמה. ולחשוב ינוסטסמה עוד לא היה לחשוב על מין, כמו בתל אביב. אולי רק רמז. 
בערב דפיקה בדלת. הולי עמד שם. יצוק לתוך הג'ינס שלו. טי שרט לבנה. נקי ומסודר. חשבתי שלמלון כדאי לי להגיע מסודר יותר, גיחך. הם רגילים להיפים אבל מבחוץ. אולי לא היו נותנים לי להיכנס. 
לא יכולתי להסיר עין מגופו. למרות שכבר ראיתי אותו עירום כמעט על החוף, הג'ינס הפך אותו לארוטי יותר. הבליט והסתיר את מה שכבר ידעתי שמתחבא מתחתיו. המשחק הזה בין הבד לגוף היה מגרה בעיני. 
נצא לעיר לשתות קפה. אמר. אני לא רוצה להלחיץ אותך כאן, בחדר, כשהמיטה מול העיניים כל הזמן. הוא חייך ואני הסמקתי. הרגשתי שאני אחר מתמיד. הוא הצליח לדחוק אותי לפינות שלא הכרתי בעצמי. 
לא הכרתי בושה קודם. לא הייתה בי מבוכה מוכרת. לא היו שאלות. בדרך זרועותינו נגעו מדי פעם אחת בשניה וחשתי בשלו בכל רגע. כל רפרוף יד מקרי על מתני, גבי. עיניו חייכו אלי מבעד ריסיו ואני הרגשתי תשוקה הולכת ומתעוררת בי. תשוקה שגם אותה לא הכרתי קודם. דיברנו על החיים במחנה. נעים לחזור לציויליזציה לפעמים. המקורות שלנו. אולי אפשר לחזור אחר כך להתקלח אצלך. שאל. ושוב מעניין, זה מה שחסר להם יותר מכל. הלכלוך שלנו הוא לא חזות כל הדברים. אנחנו תרבותיים, אבל אחרת. 
כשישבנו כבר בבית קפה וכרסמנו עוגה המשיך. אנחנו מרד שנכשל. נשארו המורדים הוותיקים עם הסממנים החיצוניים, אבל אנחנו יודעים שנכשלנו. לא הצלחנו לשנות את העולם. ותבין, כן, אנחנו היינו התקווה האמיתית לשינוי, לחופש מחשבה. לחרות אישית. אנשים הסתכלו רק על הקרעים שלנו. על החרוזים והפרחים. לא העמיקו להבין. הביטניקים של שנות החמישים היו משהו אחר, הם היו מרד במלחמה ביאוש. ניסו לקיים איזו תורה ממין אחר. של ייאוש קיומי שקט של עולם שהתמוטט במלחמה נוראה. אנחנו לא. הם היו תנועת מחאה, אקזיסטנציאלית, רק שהם לא הכירו את המלה. אמריקאים בורים. הוא חייך. אנחנו רצינו להביא לעולם טוב יותר, חברי. קצת תמים, אני יודע. אבל היופי היה טמון בתמימות שרצינו להנהיג. די עם כל הכלכלה הענקית המלחמות האין סופיות, התחרותיות העגומה. העולם לא הבין את השינוי בין הביטניקים ובינינו. כולם נתפסו לסממנים. ללבוש, לסמים, לחרוזים. לבגדי העור. כל מה שהילדים שסתם ברחו מהבית ונספחו אלינו הנהיגו. אבל תראה, לביטניקים הצטרפו מעט, אלינו נספחו המונים. הם הרגישו בחוש שאנחנו תקווה. הם אהבו את חזון העתיד. את המוסיקה שהבאנו להם. לא סתם נדבק לנו השם ילדי הפרחים. היינו באמת כאלה. לפחות אלו שידעו למה הם שם. המחאה שלנו הייתה רכה יותר. אז חלקנו יודע כבר שהמהפכה נגמרה, ונגדנו. אנחנו ממשיכים לגרור אותה עוד קצת כי החיים כל כך יותר נעימים בצורה שלנו. אבל הרבה מאתנו כבר חזרו למקומותיהם בחברה. כבר עובדים בחברות הענקיות. חלק מהם עוד מקיים איזו צורה היפית בסופי שבוע, אבל חנוט בחליפות בכל שאר הימים. ותודה, אנחנו יפים יותר ככה, קרובים לטבע, קצת חייתיים קצת מלוכלכים. הנשים שלנו בבגדים הרחבים בלי המחוכים והחגורות. הבדים הרקומים האתניים. הגברים בג'ינס הבלוי הסקסי. כולם, גברים ונשים עם חרוזים על הצוואר. המוסכמות בין גבריות לנשיות ששברנו עוד יהדהדו אחרי שאנחנו נחזור למקומות שלנו, למפעלים הגדולים. לחליפות ולכסף הגדול. חבל שאיחרת. אם היית מגיע מוקדם יותר, גם השאלות האישיות שלך היו מקבלות תשובות נוחות יותר, היית מתרכך בתוכך. אנחנו היינו החופש על כל רבדיו, אבל העולם פחד ממה שהיה לנו להציע. תנצל את הזמן שלך אתנו להשתחרר ולהבין מה קורה אתך. אולי יום אחד אארגן לך טריפ שניקח יחד. הרבה אנשים יצאו ממנו מבינים יותר טוב את עצמם. אני לא מדבר על הפסיכים שיצאו לחפש אלוהים ומצאו שיגעון. לא, את עצמך תחפש. ותגלה את ההנאות היותר רחבות שלך. הקשבתי דמום. לא ניסחתי לעצמי קודם מסקנות על החיים של ההיפים. חשבתי שהם סתם חבורת ילדים נאורוטים שברחו מהבית. כשאמרתי את זה להולי הוא צחק. ומה אתה חושב היו הסבים שלך שברחו מאירופה הישנה והטובה ובאו לבנות כאן חלום. אתה חושב שכולם באו באמת רק מתוך אידיאליזם טהור, אתה בטוח שלא הייתה בזה נימה של מרד במוסכמות ובריחה ממצוקות נפשיות גדולות. בעולם החונק שלהם לא הייתה אפשרות למרד בהורים, אז הם ברחו כדי לשנות רחוק מהעין של ההורים. היה להם מזל שיכלו להלביש את הנירוזות שלהם על אידיאולוגיה לאומית. אתם סובלים עד היום מהתוצאות. ואני לא מדבר על עניני מדינה בכלל. כל המהפכות המיניות שלא הצליחו יצירת גזע חדש של יהודים, שגם היא נכשלה. הם לא הבינו את הטבע האנושי. הם היו סגורים מדי בעולם ימי הביניים של סביהם. קיבוץ. קצת מצחיק. אהבה חופשית. כל מה שלא יכול להתקיים באמת אלא רק בדפי ספרים. בתיאוריות נעלות אך בלתי ישימות. התחייכתי. מאיפה אתה יודע את כל זה, שאלתי. מאיפה אתה מתמצא לעומק? כמובן שאני מתמצא, אמר. אני מתעניין במה שסובב אותי. עבדתי בקיבוץ, שמעתי דברים. קראתי. לא כך הסבירו לי כמובן, אבל אני יכול להסיק מסקנות משלי. אם מדינה שהתחילה את דרכה מתוך נאורוטיות, ואני חושש שהרבה טוב לא יצא מזה אם לא תהיה כאן מהפכה מחשבתית, שתנקה את השאריות המוטבעות בכם. היה צריך להיות כאן דור כמונו. גם אם היה נכשל במהפכה, רוח הדברים הייתה מחלחלת לכמה מקומות, חבל שגם כאן הצעירים חשבו שכל מה שיש לנו להציע זאת אופנה קצת אחרת, מוזיקה רעשנית, קצת סמים ושום דבר מעבר לזה. אתם עם כל כך לחוץ עם אפשרויות כל כך טובות. הקשבתי. התמלאתי איזה עצב, ולא בגלל הניתוח שלו את הארץ, אלא צער על המהפכה שעברה, על הכישלון, על העובדה שאיחרתי לגלות אותה. צער שהייתי שבוי בסממנים החיצוניים ובדעות הקדומות. וקצת אחרי, מבלי שדיברנו על זה, צעדנו יחד למלון כשהיה ברור שהוא ישן אצלי הלילה. התקלחנו, כל אחד בנפרד. עדיין הייתה בי מבוכה. לא רציתי להתערטל מולו. לא מיד. בחוץ היה חם והזענו מהצעדה. הוא התקלח ראשון. וכשנכנסתי אני להתקלח נכנס אחרי התיישב על האסלה, הסתכל עלי וחייך. כשהעביר לי אצבע לאורך חוט השדרה נדרכתי. אתה מתוח מדי. אמר. תירגע. לא יקרה מה שלא תרצה. ושוב עלתה המבוכה ועמדה בינינו. מעולם קודם לא חשתי מבוכה כזאת ממישהו מולי, גבר או אישה. מעולם גם לא חשתי נגיעה ככווייה. מגע אצבעו הרטיט בתוכי נים לא מוכר. משהו שחשתי כבר קודם בבית הקפה, וקודם לזה במרומז בים. פחדתי לתת לזה שם. כן, הוא מוצא חן בעיני. כן אני רוצה לשכב אתו. יותר מאחרים. ממה אני פוחד. אחרי משחק עיכובים מצדי שהתקבל בחיוך על ידו ובאמרה מבטלת, מזמן לא הרגשתי שאני הולך למיטה עם בתולה, אמר וצחק ואני הסמקתי. אני לא ממש בתול אמרתי לו, אני יודע אמר. אתה מפחד להתמכר למשהו שאתה רוצה יותר מפעם. 
כשהגענו לבסוף למיטה הרגשתי את גופי מרחף. הנגיעות שלו, הליטופים. הרי לא היה שום קסם באצבעותיו ובכל זאת הכל היה אחר. מגע הוא מגע. ליטוף הוא ליטוף. נכון, שאלתי את עצמי, נכון? והתשובה הייתה לא, בכלל לא. המגע שלו יורד אל מתחת לעור, מגיע לחדרי הלב. לב. זאת הייתה המלה האסורה. לב. כשניסה להפוך אותי על בטני התנגדתי. אני לא בעניין, לא עשיתי את זה אף פעם. ששש הוא הרגיע אותי בלחישה. אתה כבר ילד גדול, אם אתה רוצה להיות סקס טוב אתה צריך ללמוד לעשות הכל. אמר והמשיך ללקק אותי, ללטף. לטלטל אותי טלטלה פנימית. אחרי שהחדיר אצבע לתוכי, אחרי שנרגעתי מהתנגדותי טמנתי את ראשי עמוק בכר, ידעתי ופחדתי מהרגע הבא. הוא המשיך להרגיע את גופי המתוח ורגע אחרי הרגשתי אותו חודר לתוכי. היה רגע של כאב שחשבתי שלא אעמוד בו, אך שניות אחרי הציפה אותי הרגשה כמוה לא חשתי מימי. נהייתי מרוכז לחלוטין בשיפולי גבי. בפתאום כל קיומי היה תלוי במקום ההוא. הרגשה חדשה של אחדות עם עצמי ועם מישהו אחר מילאה אותי. מעולם קודם לא הייתי מרוכז כל כך. מעולם קודם לא חשתי את קיומי בצורה חיה ובוערת כזאת. ואחרי רגע כשיצא ממני הרגשתי ריקנות נוראה בתוכי כאילו התמלאתי אוויר במקום בו היה קודם גוף. הרגשתי דמעות נעמדות בעיני. הוא השתרע על בטנו ולחש לי, עכשיו אתה. כשנרגענו כמה רגעים אחרי ושכבנו חבוקים מתלטפים לא יכולתי להתחמק יותר מהתחושה שליוותה אותי במשך כל היום. התאהבתי בהולי. זה מה שפחדתי להרגיש, להגיד. ולא ידעתי אם להגיד לו או לא. כמה זמן תישאר כאן, שאל בלחש כמה שתרצה, עניתי. הוא חייך מסופק. הייתה בושה מעורבת בקרבה שלא הכרתי. לא יכולתי להסיר ממנו יד ולא רציתי שיוריד את שלו. את הגעש שבתוכי לא יכולתי להכיל. הרגשתי שאני מתפקע. הוא התנמנם וראשו בתוך שקערורית כתפי. ליטפתי בקלות את שערו לא להעיר אותו. התנועה וההתחשבות הזאת הבהירו לי באחת שאני אוהב אותו. זאת הייתה מכה לא צפויה. העדנה והרוך מצד אחד והרצון להעיף אותו מהחלון מצד שני. לברוח ממנו. לא להתעמת עם עצמי. שכבתי בלי תזוזה. הבטתי בקו הלחי שלו המשתפל כלפי מטה. 
רפרפתי בידי על חלקת עור שהגעתי אליה בלי להפריע את שנתו. הידיעה מכה בי. אני מאוהב בו, חשבתי. מאוהב בפעם הראשונה בחיי, ובגבר. קיבתי מתכווצת. התרוממות רוח וחרדה מתערבבות בתוכי. יש לזה שם. כנוי. קללה. והלילה עשיתי את זה. אין לי ברירה אלא להודות, אני מאוהב וזה נפלא בעיני, מלא רחשי לב לא מוכרים. הייתי צריך להתאהב בגבר כדי לגלות מה אני באמת. אני אוהב גברים. יכולת האהבה שלי, שחשבתי שאינה קיימת רק הסתתרה. כשבצבצה החוצה גילתה את מהותי האמיתית. אוהב גברים. הוודאות המוחלטת עטפה אותי ברחמיה. אני אוהב עכשיו גבר ולעולם אוהב גברים. על יד הולי כמעט ולא הייתה בעיה עם הידיעה. על סף ההירדמות חשבתי, אז זהו, לזה קוראים ינוסטסמה. מה שהיה לי עד היום היה משחק ילדים. עכשיו אני מבוגר. נכנסתי לעולם הינוסטסמה האמיתי ואני בן עשרים וחמש. 


* * * 


האש בערה, תפוחי אדמה נצלו בתוכה, ואנחנו רבצנו נינוחים מסביב. מרק ניסה להתחיל עם הולנדית אחת אבל לא נראה לי מהעבר השני של המדורה שהולך לו. הוא הפך להיות קולני יותר ויותר. ניסיתי לא להתייחס אליו, הוא היה רחוק ממני ועסוק בשלו. רציתי להיות בסדר אתו מכיוון שהיה ידיד של דרק וראיתי שבוב די נתפס אליו. הזדהות כל אמריקנית פתאום. הוא החזיר להם קצה הרגשה של הבית הרחוק, כנראה. אני הייתי בין בוב ודרק הם היו נחמדים טובים ודאגניים. הייתה לי הרגשה של מלכה. היה לי טוב. אחד החברה הוציא את הגיטרה שלו והחל לנגן, אחרים התחילו ללוות בשירה, בזמזום. זה הלך להיות ערב נינוח כמו הרבה אחרים לפניו. סיגרית חשיש עברה מיד ליד, כולם היו שלווים. הכל התנהל על מי מנוחות. שיגרה של זרוקים. ואז, הוציא מרק את הדפים מכיסו והציע אותן לחלוקה. דרק קם, ניגש אליו והביא קרטונים בשבילנו, הוא שאל אם אני מתנגדת. הוא נראה שוקק מאוד, לא רציתי להפריע לו. אמרתי לו שייקח, הוא ביקש ממני לקחת גם ולחש לי באוזן, את לא יודעת מה זה לעשות אהבה אחרי. לא זה מה ששכנע אותי אבל הסכמתי. רציתי לעבור אתו גם את החוויה הזאת. ברגע האחרון אמר לי לקחת רק חצי קרטון. זה יספיק לך לפעם הראשונה. הוא לקח לו את החצי השני, עטף אותו והחביא בכיסו. לא אמרתי כלום. מצצתי את פירור הקרטון וחיכיתי שיקרה לי משהו. כנראה שהייתי היחידה שם שנכנסה למתח, האחרים כבר עברו מסעות קודם. המשכנו לשכב על החול מסביב לאש וכלום לא קרה. אחרי כמה זמן ראיתי שבוב מתחיל להגניב לעברי מבטים. כשתפסתי מבט שלו חייך. כשתפסתי את הבא שאל איך אני מרגישה. דרק אמר לו להניח לי במנוחה. זה יבוא לה. אבל גם הוא התחיל לבדוק אותי בגניבה מהצד ואני לא הרגשתי כלום. ואז, בבת אחת בא השינוי. במכה אחת החלו הפיצוצים באחורי ראשי. עיני התמלאו דם ירוק, האש החליפה צבעים ורקדה ריקוד מטורף. לרגע עוד נבהלתי שתגיע אלי. הצלילים התעוותו. איברי התארכו והתכווצו לכל מני מידות שונות. נראה לי שפרצתי בצווחה של פחד. דרק גחן אלי, זה בסדר אני כאן. וזה היה נפלא מעולם לא ראיתי אותו כזה קודם. הוא היה אתי בתוכי ומולי. הסתכלתי לתוך עיניו וראיתי את תוכו המלאכי, הוא היה יפה כל כך באותו רגע, יפה מתמיד, מלא צבעים חדשים. ראיתי את כל הקווים הסמויים בפניו. את זרימת הצבעים מתחת עורו. עיניו קדחו לתוכי חום.הרגשתי שאני חודרת לתוכו. דכדוך הגלים הפך להיות קול משק כנפי מלאכי מרום. האש הייתה הילה לדרק. בוב גבה ויפה, והגיטרה, כל צליל שלה הפך את האוויר למלא ריחות, לשפך עצום של נהר צבעים. יכולתי לראות את פרודות האוויר השונות. צלילי הגיטרה הפכו למיתרים באוויר. ואז לרגע הרמתי עיניים ומולי ישב האיש הירוק הזה המפחיד מירושלים שלא רציתי להסתכל עליו, אבל קולו הצורמני הגבוה קרא לי להסתכל בו ולראות את תוכו המפחיד, הרע. ראיתי אותו מכווץ בתוכו. מעוות כמו הגמדים בסיפורי הילדים מאז. הוא היה הגמד הרע. המזיק. לא רציתי להסתכל עליו אך הוא משך אותי אלי בחבלי קסם של רוע. בוב ליטף פתאום את שערי ואני הרגשתי את קרקפתי ניתקת ממקומה ונשארת בידיו. נדמה לי שהושטתי יד וליטפתי את לחיו, דרק אמר לי, נשקי אותו אם את רוצה. לא ידעתי שאני מתכוונת, אבל נישקתי אותו כי הקול האהוב אמר. ודרק משך אותי אליו וחיבק אותי. התכנסתי מתחת לידיו המחבקות והיה לי טוב. לא ראיתי יותר את הגמד ממול. היה לי מגן מעלי ומגן מלפני וקולות מגינים מרחפים סביב. מרחוק על הכביש נעה מכונית, אורות פנסיה נראו כסרטים מתנפנפים ברוח. שום דבר לא היה במקום. הכל הפך להיות לא מוכר משתנה כל הזמן. חוסר היציבות בלבל אותי. ופתאום עוד סרטי אור על הכביש, ראיתי את עצמי על הכביש, פשוטת איברים, נינוחה. אדומה לגמרי, רוכבת על סרט שחור הלוקח אותי הרחק הרחק, לאורך כל קו התמשכותו של הכביש ורחוק יותר וגבוה אל ההרים הרחוקים. האש מולי התנהגה כאילו היא רקדנית השומעת מוסיקה משל עצמה ורוקדת מחול פראי. הלהבה נפתחה המניפה זוהרת באלפי גווני צבעים שלא ראיתי מאודי. מזרקות של צבע זוהר, נהרות של זהרה לא מוכרת מקודם התחוללה מול עיני. מעולם קודם לא ראיתי יופי כזה. דרק הגניב יד אל מתחת חולצתי וליטף קלות את בטני. עצמתי את עיני ועקבתי אחר ידו ומתוך ידו אל תוך בטני שלי, שם נח לו מישהו קטן, מקופל. לא יכולתי לראות את פניו. מישהו קרא לי אלונה ואני ידעתי שזאת אני. מקופלת בתוך בטנה של אמי, הרגשתי שתורי להיוולד מגיע. ראיתי את עצמי מתחילה להניע את איברי בתוך החשיכה הלחה שמסביב ומשהו שהלך והתכווץ סביבי. שמעתי קולות צעקה רחוקים ממני מאוד. וידעתי שאני מכאיבה בתנועותיי לגוף הזה שבתוכו אני שוכבת, אני צריכה להתנצל על כך יום אחד, לא התכוונתי לגרום לך כאב. אבל אני יודעת שהתנצלותי לא תתקבל. לא יסלחו לי על הכאב שגרמתי לעולם.לכן, באיבה על חוסר הסלחנות הזאת בעטתי בדופן שמולי וראיתי ניצוצות מול עיני. רגלי כאבה מן הבעיטה. קול היבבה הרחוק חזר ונשמע. הרגשתי שאני הולכת ומחליקה, הולכת ונדחפת קדימה לכיוון שלא רציתי. הייתי קטנה ולחה, אדומה לגמרי. ואז בחוץ עמד הוא. דרק שלקח אותי בזרותיו הניף אותי למעלה שיחק בי קצת והניח אותי חזרה על החול הלח.. מול המדורה. בין רגליו של דרק ומתחת לידיו המגינות של בוב. אחר כך נרגעתי. 
למחרת היה יום חם. חם מהרגיל אפילו בשביל אילת. הייתי צריכה למצוא לי מקום מסתור מהחום. הייתי תשושה לגמרי. אחרי שלא ישנתי כל הלילה ואחרי החוויה שעברה עלי. הים נראה לי הגיוני ביותר. המים הקרירים. החלטנו לעלות העירה לכמה דקות, לראות אם הגיע איזה דואר שדרק חיכה לו בכיליון עיניים. עלינו את כל הדרך הארוכה וחשוכת הצל בחום הזה. הרגשתי רע, אבל זה היה בגלל החום. היה כל כך חם. העיר נראתה שוממה. עיר רפאים. עיר חרבה. השמש שיטחה את האור. כולם נחבאו בצל מזגני האוויר שלהם. אפילו החברים שלנו שכבו סרוחים בסוכותיהם בלי לזוז. רק לילדי בית ספר שברחו לאילת היה כוח להשתובב על החוף. ורק שנינו הסרחנו על הכביש הרותח כשני תעתועי מדבר. אחר כך התנהלנו כל הדרך חזרה, בלי דואר. בלי כוח.רק החום היה אתנו, בתוכנו מסביבנו. היום להט ככבשן. ההרים סגרו על העיר מסביב. מצור של חום מלמעלה למטה ומסביב. התנהלנו לאיטנו. ניסיתי להתבדח ואמרתי שאני יודעת עכשיו איך מרגיש כבש בתנור. אפילו לא חיוך. הייתי מעולפת. חשבתי רק על הים. התגעגעתי לים. נכנסתי לתוכו מיד כשהגענו. לא חיכיתי. אפילו להגיע לחוף שלנו. פשוט, מיד, בחוף המוני בין כל הילדים והארכי פרחי. זה נתן לי כוח להמשיך הלאה. בבגדים רטובים היה קל יותר להמשיך. הייתי מטושטשת ולא הייתי בטוחה שהטשטוש הוא מהחום בלבד. הייתי בטוחה שיש לי עוד השפעות מהטריפ של אתמול אבל הייתי עייפה מכדי לחשוב. ודאי לא על מה מותר ומה אסור לי במצבי. כל שיכולתי לחשוב עליו היה החום. איך להסתדר אתו. לחכות לערב שאולי יביא איזו הקלה. אני יודעת מה אתה חושב עלי. תגיד שאני מטומטמת, ותצדק גם. איך בחורה בגילי לא הבחינה שמשהו לא בסדר בהריון שלה. אינני יודעת. אינני מסוגלת לחשוב ולהשיב על זה היום הגיונית. אולי לא רציתי להבין, להבחין, לראות את הסימנים. היום אני יכולה לנסות להודות. קשה לי גם היום לדעת. זה התחיל עם הפרשות שלא ייחסתי להן חשיבות, באותו יום חם ונורא. היום שלאחר המסע. לא שאני מקשרת בין הדברים, אבל זה רודף אותי בכל זאת כאשמה מסוימת מכיוון שזה התחיל ביום המחרת. לא היה לי את מי לשאול. עדר המטומטמות המסוממות שעל החוף לא יכלו לעזור לי בכלום ואותן גם לא רציתי לשתף בדבר מהסוג הזה. עם חגית אמנם דיברתי בזמנו, סיפרתי לה והיא הבטיחה לעזור לי בעניין הלידה. לא שהיא קיבלה את זה אבל חייה שנקשרו לאנשי המחנה קירבו אותה אלינו. היא הבטיחה לעזור. 
אינני יודעת איך להסביר כל מני דברים, למה לייחס אותם. אנשים חיבבו אותי מאוד. אולי מפני שהייתי הישראלית היחידה במחנה. איש קשר שלהם עם כל הסובב אותם מחוץ למחנה. אחר כך כבר הופיעו אחרים, ישראלים. הם לא התקבלו כבר בחיבה כזאת. הם היו אחרים. לא נעימים. הם לא השתלבו, הביאו אתם איזה רגש עליונות של כאלה שיודעים הכל יותר טוב. החיות האצילות ניסו להתייחס אליהם בהתחלה כחלק מהטבע, אבל הם קלקלו די הרבה את האווירה במחנה. כך או כך חיבתם של היותי קיים אלי גברה. דווקא באותם ימים שהייתי על סף המסכנות הגדולה ביותר שלי. באותו שבוע התחיל דרק לתכנן את נסיעתו. הוא התחיל להרגיש לחוץ ולא הבנתי למה. הוא רצה לברוח כמה שיותר מהר. אלו לא היו געגועים הביתה מכיוון שהתכוון לנסוע לאי שם באירופה. הוא רצה שאבוא אתו. התחלנו לתכנן נסיעה משותפת, או נקודות מפגש במקרה ולא נוכל לצאת יחד. הוא התכתב עם ידידים שלו ברחבי היבשת וניסה להחליט לאן, לקבוע גם אתם. איך שהוא סיפרתי לחגית ויויו. הכל קרה מהר וצפוף והיינו זקוקים לשתף, לעוד אוזן. הם החליטו לארח אותנו, רק את שנינו לארוחת ערב שישי. אני חושבת שהרעיון היה לתת לדרק איזו תחושת בית שלא הייתה לו מזמן. להראות לו יום ששי עם נרות ואוכל מסורתי. אני התנדבתי לעזור בבישול. נפרדתי מדרק ביום ששי לפני הצהרים והלכתי לחגית. עוד בדרך הרגשתי לא כל כך טוב, אך בימים האחרונים התרגלתי לזה שבזמן הליכה אני מרגישה רע. אני חושבת שהכל התחיל שעה אחרי שהגעתי אליה. כשעמדתי במטבח התחלתי לדמם. באופן פתאומי לחלוטין קיבלתי התקף כאבים, וזה כבר נראה לי מוזר. כך בערך תיארתי לעצמי את צירי הלידה, רק שזה היה הרבה יותר מדי מוקדם, אתה מבין. לא חיכיתי לזה בכלל. רגע אחר כך בא התקף שני חזק מהראשון פרצתי בצעקה שלא יכולתי לשלוט עליה. חגית חשה למטבח ומצאה אותי קורסת על הרצפה. היא קראה מיד לשכנה וזו הזעיקה רופא שלקח אותי מיד לבית חולים. אני יודעת שצעקתי וזעקתי והעמדתי את כל בית החולים הקטן על הרגליים. הייתי המומה.הכל נראה לי, כשעוד נראה, כמו טריפ רע, מאלו שרק שמעתי עליהם. כל כאב לבש צבע אחר, הבטן הגדולה שלי התנשאה אי שם מלפנים חיה את חייה שלה. כשלא יכולתי להרים את ראשי להסתכל בה נדמה היה לי שהיא שקופה לגמרי, שיצורי שאול מטיילים בתוכה, בתוכי. הכאב כבר לא התרכז באזור ההוא. הוא היה בכל מקום. כל מה שהיה מול עיני נצבע אדום. גם העיניים היו אדומות. אני זוכרת שברגע מסוים חשבתי גם על זה, שגם הן, עיני, מוכרחות להיות אדומות עכשיו. אני יודעת שבשלב זה עצמתי את עיני אך בכל זאת הרגשתי שאני ממשיכה לראות. הרופא פקד להכניס אותי לחדר יולדות מיד. ברגע של שקט ביקשתי שיתנו לי משהו להרגעה, הם סירבו. לא ידעתי כמובן באותו רגע שכלום לא יעזור כבר. הם נראו לי רעים בחוסר רצונם להקל עלי. אחר כך חזר הכל, פעם אחת פקחתי את עיני בעת המסע האין סופי לאורך הפרוזדור הקצר כל כך המוליך לחדר הלידה. על התקרה זחלו יצורים מבעיתים. אני חושבת שאיבדתי את ההכרה כמה פעמים. אחות הייתה עומדת לידי בכל פעם שפקחתי את עיני והייתה קוראת לי לעזור, אך לא יכולתי. הרגשתי שאני מאבדת את עשתונותיי לגמרי. לא רציתי לתת לילד לצאת. רציתי להחזיק אותו בפנים, בתוכי, בכוח. כשפקחתי שוב את עיני ראיתי את הרופא, הוא היה רכון מעלי, עומד על השולחן כמעט, הוא התקרב אלי, לוחץ על בטני. לוחץ ולוחץ. פתאום שוב כאילו חלף הכל. הכאב, הלחץ. הכל, ממש הייתי ריקה. נותרה רק הרגשה של היסטריה ללא מוצא. פאניקה וריקנות נוראה. שכבתי שם על המיטה הנוראה הזו וחשבתי על מסע היסורים שרק גמרתי אותו. על הבלון הריק הזה שכנראה כבר איננו מתנשא מלפני וחשבתי שהכל כבר עבר. שהכל מאחרי. איני יודעת אם חשתי הקלה או לא. שכבתי וזהו. החשוב מכל הי שהכאבים פסקו. אבל הפעלתנות סביבי לא נגמרה. שמעתי בעלפון חושים משפטים כמו, צריך לעשות דבר מה. הרגשתי שוב לחצים על בטני, שמעתי קולות ואחר כך היה משהו שהפך בתוכי מבפנים. שרירים שהתכווצו בכוח. ידעתי שהילד כבר בחוץ. אך בכל זאת לא רציתי להשאיר את השאריות שעוד היו בי.הייתי כל כך בודדת פתאום. לא דרק לא חגית. לא אף אחד. רק אני, עזובה לנפשי על מיטה בבית חולים נידח, רחוק, כשאיש לא יודע מה קרה. אחרי הכל כבר, כמובן, היה דרק שבא לנחם, אך הוא היה אחוז כבר בקדחת הנסיעות שלו. הוא יחס חשיבות לשלומי אך לא אמר כלום על מה שאיבדתי. אינני יודעת כמה הרגיש לחוץ בשל הפלה. הוא הרגיש עוד יותר לחוץ מקודם כעת היה כבר במקום שלא רצה להיות בו ונער החופש הזה לא היה רגיל להרגיש לכוד. כשכבר התייחס אמר שההפלה נראית לו סימן רע, מבשר רעות נוספות. לא ידעתי קודם כמה רציתי את הילד. כל כך רציתי. ילד. סתם ילד. לא בגלל שהיה של מישהו מסוים. אולי לא רציתי את הילד באמת. אולי בתוכי פחדתי מהצעד, מן האחריות שלא הרגשתי שיש לי. אחרת וודאי הייתה נזהרת מלעשות כל מה שאסור היה לי לעשות בימים כאלה. להסתובב בחום הנורא ההוא, ללכת לים בימים כאלה, לקחת טריפ, ועוד באילת. אתה יודע מה זה להפיל ילד שנדמה לך שאתה רוצה אותו במקום שאתה בודד בו לנפשך. תאר לך שהייתי יכולה למות אז. הייתי, באמת, הרופאים סיפרו לי אחר כך, כשהסבירו לי מה קרה. שהוולד מת בתוכי, שהיה יכול להרעיל אותי. שהיה נרקב בתוכי. ואני אפילו לא ידעתי. כיצד זה היה אפשרי. כמה מטומטמת הייתי צריכה להיות. ואולי. אולי לא רציתי לדעת. 
הכל עבר. יצאתי מבית חולים. דרק נסע ואפילו לא כאב לי, כמובן הוא חסר לי. אבל היו כל האחרים. המנחמים, הדואגים. אלו שחיכו בסבלנות שאבריא כדי שיוכלו לבוא בהצעותיהם. הייתה איזו הגינות והתחשבות במצבי. נתנו לי להתרגל לרעיון שאני לבד. התייחסו אלי כמו אל אלמנה מכובדת הצריכה לעבור את תקופת האבל שלה. שקעתי בהרגשה הזו שאינני צריכה לדאוג. 
חגית, יויו וחגית לקחו אותי אליהם לכמה ימים אחרי שיצאתי מבית החולים. הם לא הבינו איך אין מישהו שאני רוצה להודיע לו. שכבתי בביתם מתמכרת לרחמים עצמיים. אני לא יכולה לעקוב אחרי כל מה שעבר לי בראש. געגוע וכעס על דרק שעזב. חרטה נוראית, כאילו הדבר היה בדיד על זה שאיבדתי את הילד. האשמתי את עצמי. בערב, דיברתי עם יויו והוא סיפר לי מה שלא ידעתי. דרק ברח מכיוון שהתנהלה נגדו חקירה. מסתבר שהפך להיות סוחר סמים. את כל מה שמרק הביא אתו והשאיר בסוד לדרק. המשטרה עלתה על מלאי הסמים בעיר. התושבים כדרכם, בלי קשר דרשו לסלק את ההיפים. המשטרה החליטה להשתמש באפשרות. לא ידעתי מה לעשות. בוב היה נכנס אלי כמה פעמים ביום, בוב הטוב שעזר לי ודאג לפי סימנים להרחיק ממני טרחנים. היו יויו וחגית, שמצבי נגע ללבם. נקרעתי בין שתי נאמנויות כאלה. אך הסתבר שבוב ידע על פעילות המשטרה. כולם ידעו ודחו את הקץ. החיים נראו עדיין מחייכים. המחנה מרוחק במקצת מהעיר. הם החליטו להראות פחות ושלחו רק נציגים לקניות. הדואר, הסופר והבנק היו המקום היחידי שהסתובבו בו. את הימים בילו על החוף. יויו וחגית שעבדו בבנק ובדואר למדו לחיות ולחבב את החיות. אחרי כמה ימים בבית מסודר החלטתי לחזור לחיות שוב במחנה. משהו נחמד התחיל להתבשל על אש קטנה עם בוב. והימים נראו כאילו חזרו שיגרה המתוקה שלהם. 
את דרק לא הזכרנו. כל אחד מאתנו התגעגע אליו בדרכו. במחבואי ליבו. יתר ויותר שוטרים התחילו לבקר במחנה. סיורים ומעצרי פתע. אבל רוב האנשים היה רגיל זה ממקומות אחרים בעולם. לא הייתה התרגשות גדולה. ואז, יום אחד מישהו התחיל לדבר אתי על החוף וזה היית אתה. זה הסיפור. 


* * * 


למחרת התעוררתי לפניו. הסתכלתי בו, שרוע, גופו חופשי. רציתי לגעת בו. להעביר יד לאורך קו השיער שירד מחזהו. מבטי נמשך לעבר האבר החצי רופס שלו. זקפת בוקר שלא התממשה עד סופה או שאולי היא בדרך. הדבר הזה חדר אלי אמש, חשבתי ונשימתי נעתקה. איך נתתי לזה לקרות. רציתי להעיף אותו מהחדר. היטלטלתי בין שתי תחושות סותרות. זכרתי את העונג של אמש ונתקלתי בהתנגדות הבוקר. הייתי מבולבל. ככל שהבטתי בו נקרעתי יותר. וכאילו חש במבטי, פקח עין אחת הבליח לו חיוך בקצה שפתו. הוא התמתח, שינה תנוחה ובהתפנקות לקח את ידי וניסה למשוך אותה לעבר זקפתו המתעוררת. חשתי רתיעה והוא חש בה אך לא הבין. שחק לי קצת מלמל. התיישבתי בגבי אליו. באור הבוקר הזה הציפה אותי באחת בושה. בושה על שנתתי לאמש לקרות. בושה להתעורר על יד האיש שבעל אותי ומרגיש עלי חזקה מתפנקת. ישבתי בגבי אליו. חושב על מה שקרה לי, איך נתתי שיחדרו אלי, זיינו אותי, דפקו אותי. איך מימשתי כל קללה הקיימת בלקסיקון הקללות המיניות. כשהייתי החודר לא שאלתי מה מרגיש בן זוגי. נראה לי כל כך טבעי. לא יכולתי שלא להיזכר גם בהנאה. באותה תחושה שלא חשתי מעולם קודם. הריכוז המופלא ההוא. הידיעה שאני ממלא לרגע את הריקנות שבתוכי וכמה מענגת ומעוררת הייתה התחושה. הפחידה אותי הידיעה שהוא ראה אותי ברגע ההוא. הוא ראה אותי מתמסר, נהנה, מאבד עשתונות.הוא היה עד לרגע הכי עמוק בחיי. הוא הסתכל לתוך עיני וראה בהן את כולי. אצבעו עברה לאורך חוט שדרתי וצמרמורת עברה בגופי. הוא ניסה למשוך אותי אליו, ואני רק סובבתי ראשי בשלילה. מה קרה, שאל, מתעורר לחלוטין. זהו, פעם אחת ועבר לך ממני, ולא ידעתי מה להגיד. הוא חיבק אותי מגבי ידיו על חזי, מלטפות. תירגע, אמר, תירגע. לא קרה כלום. לא יקרה מה שאתה לא רוצה, אמר. כן, חשבתי, כמה פשוט, אבל מה עם רצונות סותרים, חשבתי. מה אם אני רוצה ולא באותו זמן. הסתובבתי אליו, לא נעשה את זה יותר, אמרתי לו. לא ככה. לא אכפת לי איך. בתולה אני כבר ממילא לא אמות. אתה מוצא חן בעיני. הרגשתי חיוך לא רצוני מתפשט על שפתי. הוא העביר אצבע על החיוך. ומשך אותי אליו. די. אין לך מה לדאוג. אתה כל כך ישראלי, גיחך. אתם כאלה מצ'ואיסטים. זה לא זה, אמרתי. ממש לא זה. אני מזועזע בעיקר מהריקנות שלא ידעתי שהיא קיימת בי. לא זאת הדרך שאני רוצה להרגיש בה מלא. אתה מערב דבר שאיננו אמור להיות מעורבב. יחסי מין הם יחסי מין ורגשות הם רגשות. אני מחבב אותך מאוד. אם הייתי יודע שתישאר אתי הייתי נותן לעצמי להתאהב בך. זה מה שמפחיד אותך. אתה מפחד ממה שאתה מרגיש. אתה לא רוצה להתאהב בגבר. נכון, דפקתי אותך, אבל גם אתה אותי. השארתי לך את הנדנדה מאוזנת. תפסיק לעשות פרצופים כאלה. המלים הן רק מלים. כן נדפקנו שנינו. ואם תקרא לזה במלים יפות זה יהיה אותו דבר. וסקס הוא רק סקס והכל מותר בו. אם רק שניים נהנים ממנו. ידו המשיכה ללטף את גבי. כעת טיפסה אל עורפי והוא משך אותי אליו. נתתי לעצמי ליפול עליו. בכל מקרה, אני הגבר בין שנינו לחשתי לו באוזן. הוא צחק, מצדי שתהיה החתול או התרנגול. ושנינו פרצנו בצחוק. 
כשישבנו בבית הקפה על החוף, שעה אחרי, אחרי ששוב הזדיינו הוא אמר, אתה יודע, אני חושב שמה שאנחנו צריכים זה לקחת טריפ ביחד. זה יעשה לנו רק טוב. הסכמתי אתו. ידעתי שמאמש אני הולך להתנסות בדברים ששעה קודם היו מחוץ למסגרת ההתנסויות הצפויות שלי. 


* * * 


הייתי שלושה ימים אצל חגית ויויו. שמעתי בשורות. התחלתי להרגיש יותר טוב והאמת שלא רציתי להתחבר יותר מדי לזוגיות שלהם. רציתי לחזור אל המחנה. לחושות ולסוכות. חסרו לי החיות שלי, גם אם החיה הפרטית שלי ברחה בלי להגיד מלה.אבל את הפחד מהמשטרה יכולתי להבין. הכרתי אותה מבפנים. כי מזה כמה זמן המשטרה הייתה עוצרת, חוקרת, ומטרידה את יושבי המחנה והתפשטה שמועה שמתכוונים לגרש את כולם. לילה קודם ארזתי את מטלטלי המעטים וסיכמתי בתודה את המחסה שנתנו לי הזוג. נפרדנו בלילה כי אמרתי שאצא קצת יותר מאוחר. אחרי שילכו לעבודה. מהחלונות יכולתי לראות יום כבד. איזו אפרורית לא רגילה לימים הכחולים. עשיתי לי קפה אחרון מקומקום חשמלי וישבתי לאחרונה ליד שולחן ביתי, כמה עוגיות. אחת טבלתי בקפה, אחרת כרסמתי סתם. היה קשה להתנתק שוב מעולם שכבר עזבתי פעם. אלא שאז לא ידעתי לאן אני הולכת, ולא היה מישהו שברח ממני ברקע ולא זעזוע גופני נפשי כמו זה שעברתי בתחילת השבוע. שמעתי רשרוש לא מוכר בעיר הזאת, איזו שריקה של אויר מסתלסל בין הבתים. קמתי בכבדות ניקיתי אחרי. כתבתי שוב מכתב תודה. רק תודה על הנחמדות שלהם. 
במשך הבוקר ליוו אותי מהרדיו שירים ישראליים שכבר לא הכרתי. כמה מהר מתחלף הרפרטואר חשבתי לי. אני אצטרך להדביק הרבה חסרים פעם. ושירים כנראה לא יהיו הדבר החשוב ביותר.יצאתי מהבית קצת אחרי עשר בבוקר, ליוו אותי מנגינות ומלים. כשיצאתי מבין החצרות לרחוב תפסה אותי בשערי איזו רוח לא מוכרת. כאילו דוחפת אותי למהר יותר, להגיע אל המחנה. לא הכרתי את הרוח הגבית הזאת. הלכתי מהר יותר, למרות אי הנוחות הגופנית. הלכתי לאורך העיר. עוזבת עת החלק המיושב ומגיעה לרצועת החוף. כאן הרוח השתוללה יותר. ערמות חול הכו בעורפי. עיני התמלא חול. כל הצעירים שהיו שרועים בדרך כלל על החול חיפשו מקום מסתור.חלק גדול מהם בתוך במים. האוהלים היו משוטחים כשכל הקיטבגים עליהם, למנוע היסחפות. אחרים ברחו לבתי הקפה בעיר, כנראה הודיעו משהו ברדיו אבל אני הרי הייתי מנותקת רוב הזמן. 
מרחוק התחלתי לראות את המחנה ונכנסתי לאי שקט. הרוח השתוללה משנה כיוונים בשטח הפתוח. גלי חרולים ענקים שאספו בדרך כל מני דברים שהרוח קרעה מאוהלים שנפלו או מהחוף מגבות סדינים 
בכלי קרוע. כדורי החרולים היבשים היו גדולים וקוצניים. לא ידעתי מה לעשות. לעמוד כמעט שא אפשר היה. לשים את הדברים שלי על החול היה מתכון בטוח לתת לרוח עוד מזון להשתוללות. שני גברים באו לעזרתי הרימו שתי אבנים גדולות וקברנו את חפצי מתחת להם. התחלתי לרוץ עם כולם לנסות להציל דברים. לרוץ אחרי הכדורים פוצעי הידיים. אחרי חלקי לבוש וכלי מיטה השתוללו באוויר הפתוח. כל יושבי המחנה היו עסוקים במרדף.לאיש מהם לא היה זמן להתעניין בשלומי. אך אחרי כשעתיים, כשם שהתחילה פסקה הרוח באחת, חצתה את הים ועברה כנראה לעקבה. היא לא צריכה דרכון. 
אנשים נעמדו וניסו לזהות את חפציהם האישיים או לקחת שלל דברים שאבדו להם. לקראת הצהרים שכב כל אחד לנוח על ערמת חפציו. החלטנו להתחיל לבנות את המחנה מאוחר יותר, לא בשיא החום. נשכבנו. כמה עישנו, אחרים נרדמו. אחד או שניים ניסו למתוח את מיתרי הגיטרות לבדוק עם ניזוקה הגיטרה. 
לפתע צפירות. שלוש מכוניות משטרתיות נכנסו למרכז המעגל. הזעיקו את כולנו. הודיעו לנו שנשללה מאתנו הרשות להקים את המחנה מחדש. הם הקריאו כמה שמות של גברים שהתבקשו לגשת לניידות. הולי היה אחד מהם. וכך עצרו כחמישה מחברינו. דבר לא נאמר. היינו המומים. לא ידענו על מה לחשוב קודם. איך נבלה את הלילה בלי מחנה. הצעתי לכולם להתקרב לחוף של הילדים, להקים אוהלים יותר קטנים ולהראות כחלק מאותם ילדים שבאו לחופש. בין כל הקהל הזה למשטרה יהיה קשה יותר לרדוף אחרינו. קבענו את אחד מבתי הקפה על החוף כמקום ריכוז ומפגש אחרי שנקים לנו מקום לינה. ופתאום תוך כדי הקמת האוהל הקטן שלי הצחיקה אותי העובדה שהולכת להיות לנו אסיפת קיבוץ של ביטניקים על חוף אילת. וכך הקמנו את המחנה קצת שלא יראה מהודק כל כך ונבלענו בין תיירים האחרים. 
אתה איחרת קצת את הימים היפים ההם. אבל פתאום הופעת והיה טוב לראות אותך. 
ואז התחיל העניין שלך עם הולי. ואני שמחתי בשביל שניכם. אתה יודע שהוא עומד להיות מגורש תוך כמה ימים? הוא היה צריך מישהו שירכך לו את הפחד. ואתה. עליך אני לא יודעת הרבה, אבל עם הולי רע לא יכול להיות, אז אני מקווה שטוב לך, רק אל תתקשר מדי. יש לכם עוד שבוע שבועיים. ואז הוא יצטרך לעזוב. 


* * * 


ניסיתי לא לבוא אליו בטרוניה כשנפגשנו. שאלתי רק למה לא אמר שהוא עתיד לעזוב בקרוב. ומה רצית שנתחתן קתולית, שאל. אתה כאן לזמן מוגבל וכך גם אני. לא כעסתי באמת. בערב הלכנו לידיד שלו שנתן לנו להשתמש בחדר המגורים שלו כמקום לקחת טריפ. הוא שם לי על הלשון איזה משולש קטנטן של חומר שקוף, זה סנשיין קליפורני אמר לי. חומר מעולה. ישבנו על מזרונים אחד מול השני. חיכיתי בחוסר סבלנות להרגיש משהו. תירגע, אמר. זה לוקח לפחות חצי שעה עד שמרגישי משהו. הוא התעסק בתקליטים שעמדו על הרצפה, בחר מה שבחר שם בינתיים לרקע. את האחרים סידר בסדר שהיה מובן רק לו. ברקע נשמעה מוסיקה רגועה. ישבתי בשקט. הקשבתי למוסיקה שלא הכרתי. ניתקנו קשר לרגע 
הוא לא הביט בי ואני לא בו. אם רצינו לגעת אחד בשני, לא נתנו לזה לעלות אל פני השטח. העובדה שבחדר השני נמצא בחור לא מוכר לי, החזיקה אותי במתח מסוים, אלא שאז הייתה נקישה על הדלת, הבחור הכניס ראש ואמר שהוא הולך לישון אצל חברה שלו. ויהיה לכם טריפ טוב. 
נרגעתי קצת. ישבתי מול הולי. והיה נראה לי שהוא מתקרב ומתרחק. וידעתי ששנינו לא זזנו. 
נשענתי אחורה על הקיר והרגשתי שאני הופך להיות חלק ממנו וקצת נבהלתי. תירגע אמר הולי. זה מתחיל לעבוד עליך. נשכבתי ואז מטח אחד התפרץ מולי, גל של לבה נוזלת. האוויר מנעשה סמיך מרוב צבע, נהר אדיר, צבעוני להחריד בצבעים שלא ידעתי על קיומם קודם, בבוהק וזוהר זרם לכל הכיוונים ובמפתיע לא ניסה לבלוע אותי בתוכו אלא נעצר מול עיני התפתל ונעשה לדלתה של נהרות רבים המקיפים אותי, הרגשתי שאני יכול לראות את הצבעים מאחרי אלו שעלו שבאו לקראתי עכשיו היו זוהרים יותר ואני לא טבעתי אלא צפתי על פני הצבע. ולא ידעתי יותר מה הצבע שלי הפרטי. משהו השתנה. הולי החליף מוסיקה ושם איזה פינק פלויד ולמרות שהכרתי את התקליט שמעתי בו דברים שלא הכרתי. זרמים שמתחת לפני המוסיקה המוכרת. הרגשתי כאילו אני בשבט עתיק העורך טקס לאלים שלו. מקהלות התנגשו אחת בשניה. אורות פיזזו מולי. צבעים שלא ידעתי על קיומם. ניסיתי לחשוב. למי הטקס. איזה חבורה פגנית אנחנו, אבל מולי על הקיר היה צלב גדול שהחזיר אותי מעולם פגני לכנסיה עתיקה. חבורת נזירים לבושים כליצנים צבעוניים ריקדו מסביב. התקליט נגמר ונהייתה דומיה. הולי ניגש אלי ונגע בי ואני חשתי שאני טובע בתוכו. שאנחנו מתאחדים לבשר אחד. 
גוף אחד. ואז קם לשים תקליט אחר. עוד פינק פלויד. הצלילים הבודדים מעל אוקיינוס הפכו את החדר לכחול. ריחפתי ליד אלבטרוס בודד עם פניו של הולי והיינו כל כך בודדים. דחפתי אותו ממני ותליתי את עיני בקיר מולי. לאט לאט התקרב אלי הצלב ירד מהקיר ריחף בחלל מולי, וברגע מסוים כשהיה בדיוק מעלי ירד מעדנות ונתקע בחזי. ידעתי שאני מת בתוך הבדידות הכחולה הזאת. האלבטרוס היה נשמתי המרחפת מעל. הצלב נתקע עמוק יותר בחזי וידעתי שמתתי. שאני נמצא מהעבר השני של חיי ומותי. לא היה בזה שום דבר מפחיד. הייתה איזו שלווה במוות הזה. ואז נתקלו עיני בעיניו של הולי והכל השתנה באחת. ורגע אחרי איבדתי את מקומי בעולם. זחלתי אליו. הוא החליף מיד תקליט למשהו שקט ונעים וחזרתי קצת לעצמי. לחצוצרה שברקע היה צליל חם ונעים. וכשאלה פיצג'רלד התחילה לשיר את עת קיץ התחיל חום נעים לזרום בגופי שקפא קודם מעל לאוקיינוס. ואז הצטרף קולו של לואי. צרוד ואבהי. אני רוצה להיות ילד כושי קטן להורים האלה. אמרתי בקול רם. אני רוצה שהם יהיו ההורים שלי. והולי חיבק אותי. ידעתי שזה הוא ובכל זאת חשתי כאילו אלה מקרבת אותי ומחבקת אותי אל החזה שלה. לא יכולתי לזוז. הטריפ הלך ונמשך לו, לפתע עלה קול מוכר, זאת הייתה קאלאס אבל היא נשמעה קרובה ומתכוונת לכל מלה וכל תו שיצא מפיה שבר את לבי וגרם לי לאהוב ולא ידעתי את מי. אחר כך שקעתי בחוסר יכולת מעקב ושום יכולת לזכור. זה היה שיא הטריפ, ואז התחילה הירידה. לקראת הבוקר הייתי סחוט לחלוטין. היה נדמה לי שזכרתי פגישה עם אלוהים ואולי היה זה מלאך. והיה רגע נפלא. והיו רגעים מפחידים ורעים. שכבתי בעיניים עצומות והרגשתי איך גופי הולך ומתרפה איך כל הכימיה משתנה לי בעיניים ובמוח. הדברים חזרו למקומם.. נשכבתי ליד הולי. כעת יכולתי לחוש בהולי האמיתי והתחברתי אליו. אל בועלי. ולא היה אכפת לי יותר. ידעתי שקרה מה שהיה אמור לקרות. שכבנו חבוקים נותנים לשאריות החומר לעשות את שלו. הולי זז רק להחליף מוסיקה. לא דיברנו, אך יחד שכזה, לא חשתי בחיי, ופתאום נזכרתי שאנו נפרדים בעוד כמה ימים וחשתי את כל גופי נקרע לגזרים. אינני יודע עם אמרתי דבר מה, אך הוא ענה לי בקולו שהכל יבוא על מקומו בשלום. שאני צריך לחזור לתל אביב ולקחת אתי את אלונה אתי. שאנחנו צריכים לשמור אחד על השני. וזה נשמע כמשהו שלא היה פקודה, לא הוראה אלא דבר שבא ממקום של נועם שמצווה ברוך החם ביותר וידעתי שאקיים. לא ידעתי שזאת תהיה פגישתנו האחרונה. ליטפתי אותו וידי היו מתחת לעורו. חשתי בורידיו ובדם החולף בין אצבעותיי.נרדמנו לשעתיים. כשקמנו שתינו לנו קפה בשקט. היה איזה נועם באוויר. אנחנו נפרדים ממש יפה, אמרתי לו. כן, אמר. קצת מציאות מעורבת בשיירי טריפ. ואתה יודע שאני צודק. סידרנו את החדר. ויצאנו לכיוון החוף. 
בערך במרכז העיר עצרה לידינו ניידת בחריקה ושוטרים קפצו ממנה וביקשו מאתנו להצטרף אליהם. לא התנגדנו. לא הבנתי מה קורה. 
בתחנת המשטרה הפרידו בינינו. את הולי עצרו, כשהסתבר להם שאני לא תייר שיחררו אותי. 
שבוע ימים היה הולי עצור. ואני ביליתי את הזמן ביחד עם אלונה. ודאגתי הפכה להיות דאגתנו 
ינוסטסמה של חיים הולכים להיות לי. טוב. רע. ינוסטסמה. 


* * * 


עברו שלושה ימים. שניים מתוך חמשת העצורים שוחררו. הולי ועוד שניים נלקחו למשפט והוצא נגדם צו גירוש מהארץ. אלונה ואני החלטנו מתוך תחושה פנימית שעדיין לא דיברנו עליה שאנחנו חוזרים לתל אביב.התקופה פגה לה עם החום, הגירוש. עם הסופה שהתחוללה. בלי האנשים שאהבנו. 
הוא ירד מניידת המשטרה שהביאה אותו לנמל. מלווה חמישה שוטרים. אנחנו ליווינו את הניידת מרחוק. בריצה, כל הדרך מתחנת המשטרה לנמל. הוא ירד ועל כתפיו נשא את שתי חבילות המשא הצלובות שלו. באחת מקופל שק השינה ובשניה שאר חפציו. הן נראו כבדות, ומפעם לפעם משך ברצועותיהן ואז יכולנו לראות את שבילי הזיעה הניגרת על גבו, פסים פסים על גב חולצתו. הוא הגניב אלינו מבט אחרון ולרגע נדמה לי שראיתי בעיניו חיוך מופנה אלי אישית. הייתה בו איזו שמחה על הגירוש. ארבעה ימים היה במעצר מאז המשטרה מאז לא ראינו אותו. הוא כחש יותר. לא נתנו לנו לגשת אליו. החום היה מעיק בנמל חסר הצל. מאניה סמוכה פרקו מטעני בשר שהגיעו מאפריקה וגדודי זבובים ועופות ים עטו על האנייה ועל כל שטח הנמל. הכל היה מלווה בזמזום הזבובים וצעקות השחפים. הייתה כמעט עלטה כשחלף מעלינו ענן המעופפים. האנייה בה היה אמור להפליג צפרה וענן העשן שעלה מארובתה גירש לרגע את נחילי הזבובים ושוב היה האור מולנו. הוא הסתודד ולחש דבר מה לשוטר הקרוב אליו וההוא שלח להביא לו בקבוק משקה חמוץ קר. ושוב הגניב אלינו מבט ושוב ראיתי את אותו החיוך בעיניו. 
הם העלו אותו על הספינה. פטר ניסה להתקרב אליו אך לא הצליח שרשרת השוטרים חסמה את דרכו. 
אחרי כמה דקות כבר עמד על הסיפון. כעת כשכבר היה משוחרר, ורחוק מאתנו הניף את ידיו אלינו וצעק ''אני נוסע רחוק אל סוף העולם אולי לקטמנדו, אבל אני אחזור, אנחנו ניפגש'' עמדנו שם ונפנפנו ידיים, ידענו שלא ניפגש יותר. כמה מן הנערות מחו דמעות. ''אל תעשו שטויות, הם עוד יכולים לגרש את כולכם. תשמרו על המקום שנו כאן, אחרינו יבואו אחרים. פיטר ההולנדי עמד ליד מרים האנגליה. אנחנו עוד נגלה מי הסגיר אותו לידי המשטרה, אמר. אני בטוח שזה ג'וד, הנה אותו לא גירשו. האנגלי הזה. אתה סתם שונא אותו אמרה מרים. אולי בכלל אתה מסרת אותו. אתה ידעת מתי הוא הולך להביא חומר, לא ג'וד. הוא תפס אותה בזרועה והרחיק אותה מאיתנו, אבל אני שמעתי ואני ידעתי שהוא אוהב אותה, חשבתי שזה יתכן שפטר מסר אותו. היה בזה הגיון פתאום. פטר אהב את מרי. מרי אהבה את הולי. כולם אהבהו את הולי, גם אני. כולם חיבבו את פטר, אבל זה לא הספיק לו. הוא רצה להנהיג את העדר. להיות היחיד. פתאום ירדנו לדרגת עדר, כשחשבתי על פטר. עמדתי לא רחוק מג'וד, הייתי בטוח ששמע מה שאמר עליו פטר. הוא לא הגיב. הוא הסמיק מעט. היה מופתע שנבחר להיות קורבן. אין ספק. ראיתי שאינו יודע מה להגיד. אפילו לא להכחיש. 
זה לא חשוב צעק הולי מהאניה כאילו שמע מה קורה על החוף. תזכרו אותי. אני אחזור. אל תעשו שטויות צעק הולי. והאניה צפרה והעלתה עוד ענן עשן לפני שהתחילה לזוז. 
נשארתי עם השאלות שלי לגבי עצמי, כל מה שלא הצלחתי לגמור להבהיר עם הולי. האם עכשיו אתן לכל גבר לזיין אותי.. האם זה היה רק בגלל שזה היה הוא. ופתאום עלתה בי מחשבה נוראית שאני הולך להיות חור בתנועה לכל מי שירצה. חיבקתי את אלונה והתחלנו חוזרים יחד אל המחנה. 
למחרת באוטובוס העולה לתל אביב החלטנו לעבור לגור יחד כשותפים לדירה. לא מאהבים. שותפים עם שווין זכויות על פרטיותנו. אלונה נרדמה במהרה וראשה נפל על כתפי. אני לא יכולתי להרדם. הנסיעה נמשכה שעות והייתי די מותש. קרוב לתל אביב הרגשתי זיקפה עולה במכנסי. הייתי מוכרח להשתין. 
התאפקתי עד תל אביב. בתחנה המרכזית נפרדנו לרגע ונכנסתי לשירותים להשתין. במשתנה לידי עמד גבר ועיניו ננעצו בזין שלי. לרגע כעסתי על השגת הגבול אך עיני ירדו כאילו מעצמן לבדוק את האבר שלו, שהיה זקוף כשלי כמעט. הוא נענע לי בראש, נכנסנו לאחד התאים. הוא ירד לי ואני נסתי אל אלונה המחכה בחוץ. הלכנו להחליט בדירה של מי נגור, בבית קפה הומה בתחנה המרכזית. קשה להגיד שהיינו חדים וברורים באותו רגע. לא רק החום והפרידות מהחופש הממו אותנו. אלונה הייתה עסוקה עדיין בהפלה שלה ובדרק. אני, הבנתי שחיי הולכים להשתנות לחלוטין, לא רק עוד זיון עם גבר. אני צריך למצוא את הגבר שאוהב. שיאהב אותי. ופעם ראשונה ידעתי מה משמעות המלה הומו. גבר אוהב גברים. 


* * * 
לפרק הקודם

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...