>  >  > 

ינוסטסמה - ג

מצאתי אותה על החוף. על סדין פרוס. היא שכבה שם עם שני הגברים אתם ראיתי אותה לפני יום ברחוב. ההפתעה הייתה גמורה, אך רק מצדה. היא לא ידעה שבאתי לחפש אותה. בעדינות התחלתי להתעניין בסיפור שלה. הפעם אפשר היה לדבר ישירות. ההפתעה התרחשה, וכעת עמדו לפני כמה ימים עד שאשכנע אותה לחזור לתל אביב. בימים שהכרת אותי הייתי נתונה בסיבוך כפול, אפילו משולש. בכל אותם חודשים ניהלתי רומן מקביל, אם תרצה לקרוא לזה כך. הרפתקת משכב יהיה נכון יותר, עם אחד, נהג שעבד במשרד בו עבדתי. אך לפניו התחיל משהו עם אחד הפקידים. אינני יודעת כיצד הסתבכתי ברומן הכפול הזה. אולי מפני שלא היה חשוב לי, לא זה ולא השני. ובאיזו מקום, הצורך במשחקים, בארגון, בהסתרה. שהאחד לא ידע על השני ושכל האחרים לא ידעו על אף אחד מהם. כל זה נתן לי תעסוקה בה יכולתי לשכוח רומן מכאיב שנגמר קצת קודם. היה סיבוך נוסף שהלך ותפח בבטני, ולא הייתי בטוחה ממי. הנהג הזה על כל פנים היה אווילי ומטופש אך לא מפריע, וכמובן, נשוי. מה שלא הפך אותו לטורח גדול מדי. הוא טען כמובן שהוא אוהב אותי באמת איך איננו יכול להתגרש, הסיפור הישן, אתה יודע. אני גם לא רציתי כמובן שיתגרש, לא עלה על דעתי כלל להינשא, לא לו ולא לשני, בכלל לא. אבל יום אחד הסתבר לי שאני הרה, נתקפתי בפאניקה אמיתית לכמה ימים. הייתי חסרת אונים. רק זה היה חסר לי לכל המערך המעורער שלי באותם ימים. לא ידעתי מה לעשות. ירדתי מירושלים זמן לא רב לפני זה כשברחתי מהרומן המתמוטט הגדול. השניים הללו הקהו קצת את הכאב, אבל מתחת לפני הדברים הכאב רחש ורחש. היה לי ממש רע. לא הייתה לי שום ידידה של ממש בתל אביב להתייעץ אתה, לברר היכן אפשר לסלק את הגידול הטורדני הזה. היססתי יום, יומיים, שבוע. חשבתי לעלות לירושלים, שם לפחות אני בבית ויודעת מה והיכן. דחיתי מיום ליום את ההחלטה. והאמן לי, אינני יודעת מתי ואיך, ויותר קשה לענות בכלל, למה פתאום רציתי את הילד הזה. לא רציתי לאבד אותו ולא היה חשוב לי מי מהשניים הלא חשובים בעיני הוא האב. עד לאותו יום הסתרתי את העניין גם מאלבר. כשהחלטתי, סיפרתי לו ואז החלטתי לרדת לאילת, ללדת שם ולחזור עם התינוק כעובדה מוגמרת לירושלים ולא לתל אביב.
לשבת כך, עם אלונה והצורך להתמקד במה שהיא אומרת הרגיע קצת את הסערה הפרטית שלי. לא חשתי שעיני הולכות ומתמקדות יותר ויותר בגברים המסתובבים על החוף ומציגים את גופם לראווה בבגדי ים צמודים. אלונה התחילה עוקבת בלי כוונה אחרי המבטים שלי עד שתפסתי את עצמי, ועדיין היה קשה לי להתיק מבט מגוף חטוב. מפנים יפות. אתה רוצה להתחיל עם מישהו? שאלה ורק בגלל השמש אי אפשר היה לראות כמה הסמקתי עוד. הייתי במבוכה. ורק נענעתי את ראשי בשלילה. יש כאן כמה חתיכים אמיתיים, אמרה וגיחכה. היא קבלה דברים בפשטות גדולה ממני.
הגעתי לאילת ביום חם. כמעט תמיד מגיעים לאילת ביום חם. לפני זה הייתה הדרך. עד באר שבע נסעתי באוטובוס. משם החלטתי לתפוס טרמפ. תפסתי משאית גדולה. נהג גדול רחב גרם וידיד שלו שהיה צריך להיאסף באיזו תחנת דלק מהיציאה מן העיר. תא הנהג להט מחום. אספנו את הידיד והמשכנו הלאה. תא הנהג היה גדול מספיק לשלושתנו. לא מרווח, אבל היה מקום. ירדנו לכביש הערבה. הרים סוגרים על הנוף המרוחק. בוהקים באור לבן מסמא, מגוידים בגידים לבנים. זה אולי לא חשוב לסיפור, אבל זה שייך לאווירה של הדרך הארוכה המשעממת ומסמאת העיניים. הרגשתי מנותקת לגמרי. אחר כך הייתה שם איזו תפנית בדרך, פניה לדרך עפר שאולי לא מובילה לשום מקום ואולי זאת דרך צבאית. המשאית הייתה כבדה וחמה. רעש המנוע המתמשך טמטם אותי לחלוטין. שם, קצת אחרי העיקול עמדו כמה עצים מיובשים.על שמיכת צמר ישנה, במה שתואר כהפסקת מנוחה ושתייה, כמעט ונאנסתי על ידי הנהג, כמעט, כי בסופו של דבר נכנעתי לו כמובן, וגם לידידו, הנהג הנוסף שהלך באדיבותו לצד השני של המשאית בעת ששכבתי עם חברו. הם לא ידעו כמובן שאני בהריון. הם לא ידעו כלום, ואין לי מושג למה לא היה אכפת לי כל זה באותו רגע. הייתה לי הרגשה שידעתי מתחילת הדרך שזה מה שמצפה לי בסופה. המשכנו את הדרך בשתיקה. התחלתי לחשוב על אילת. לא רציתי לגור במלון. חשבתי לשכור מקום זול. אולי איזו דירונת לכמה חדשים. לא ידעתי לאן לפנות כדי להתחיל לחפש. זכרתי את העיר במטושטש מביקור קודם. שני נהגי המשאית שמחו להוריד אותי במרכז העיר, להתפטר ממני מול בית הקפה של ''המלוכלכים'' כמו שקראו להם. הם הרגישו שלא בנוח לאחר מה שקרה בדרך ואי שם מעבר לאטימותי גם אני. שנאתי אותם. הייתי בודדה ועלובה למראה. הייתה לי מזוודה קלה ומעט מאוד כסף. זכרתי במעומעם שהבטחתי לאלבר לכתוב לו כשאגיע ואתמקם. זה היה פשוט להגיד שם, למעלה, בתל אביב, להתמקם. כעת לא ידעתי איך מתחילים לעשות זאת. איבדתי מקצת את חוש הזמן, המציאות והתושייה שלי. הייתי מבולבלת לחלוטין. נכנסתי לתוך בית קפה הומה, אל תוך מוזיקה מערפלת שבקעה ממנו. שעת אחר צהרים וחום כבד שנמשך כבר מהבוקר הפך להיות נורא. מקום לשבת לא היה, עמדתי ליד הדלפק, המזוודה בין רגלי, סוקרת את שלל הפרצופים ארוכי השיער, האדישים למבטי הבוחנים אותם. לחלקם הבעה של חיות רעות, אחרים נראו רכים יותר וחביבים. עבר שם מין מלצר בין השולחנות. אוסף הזמנות, מוריד כלים. נראה אחד מהחבורה. כמעט רציתי לבקש ממנו משהו, כשראיתי את כפות ידיו המלוכלכות, את ציפורניו השחורות, המטונפות ונתקפתי בחילה. חשבתי להקיא. אך הזמנתי לבסוף בקבוק משקה קר.
מוטב תיקחי משהו חם להתחלה. זה יעזור לך יותר ביום כזה. אמר קול דובר אנגלית. פניתי להסתכל בו. הוא היה מן החביבים. שיער ארוך, בהיר. ג'ינס בלוי, חולצת טלאים, חיוך חם. גבוה. יחסית. רזה. המשקאות הקרים מרמים. הם לא עוזרים בחום הזה. את נראית קצת חולה. כדאי שתיקחי כוס תה למרות הלכלוך, צחק כשראה את הבחילה במבטי. בכמה צעקות ובעיטות הקים את אחד היושבים ופינה לי מקום ליד אחד השולחנות, בעוד הוא מתיישב על הרצפה, לרגלי. אני מחפשת מקום לגור, אמרתי. מקום זול. אני... לא חשוב, אני זקוקה למקום. הוא גיחך. הזול ביותר יהיה כמובן לגור אתנו, אפשר לסדר לך מקום. ישנה סוכה מוכנה ופנויה של אחת שנסעה חזרה הביתה, אבל, ולא חשוב מה הצרה שלך, לא נראה לי שזה בשבילך. אני לא בטוח שאת הטיפוס. על כל פנים מים זורמים לא יהיו לך אבל בינינו אף אחד לא יציק לך ולא ישאל ממה את בורחת. שום שאלה מיותרת. לא חשבתי הרבה. הסידור מצא חן בעיני מיד. גם הוא. הוא לקח אותי לאותה סוכה ריקה ועזר לי להתמקם. בדרך הסביר לי את מעט סדרי המקום אם אפשר לקרוא לזה כך. איש לא הקדיש לי תשומת לב. איש לא התערב. המחנה המשיך לחיות את חייו וקלט אותי מיד כחלק ממנו. בוב הפך להיות למיטיבי, דואגי. הוא הסביר לי, הראה לי, לקח אותי למקומות. הוא היה אמריקאי נחמד וחביב ולא נפגע כשסירבתי לשכב אתו או לעשן אתו. לא חשוב, זה לא חסר כאן. ובחום הזה גם לא תמיד רוצים באמת, זה יותר עניין של הרגל והצורך לנסות לפחות, צחק. הוא הרבה לצחוק בוב. אפילו כשסיפרתי לו על הריוני, על מאהבי, על אלבר, כל המערכת שנראתה כל כך סבוכה בעיני. הוא ביטל הכל בצחוק. את מסבכת את עצמך בעניינים בלי לחשוב. את בטוחה שאת רוצה את הילד?. כמובן עניתי. זה הדבר היחידי בו אני בטוחה ממש. בוב צחק. נו כן, אישה. אינך חושבת רחוק מדי. מה הלאה. אבל לא חשוב, עשי מה שאת רוצה. מה שאת מרגישה לנכון, כרגע. כל דבר ימצא את פתרונו בזמן הנכון. דברים נפתרים מעצמם בחיים הללו. וכל זמן שאת פה ואני פה, יהיה מי שיתן לך כתף. התמקמתי במחנה והתחלתי מרגישה נינוחה ושלווה. ניהלתי חיים שלווים. איש לא התערב בחיי אך כל אחד היה נכון להושיט יד עוזרת ולקבל אותי לחברתו. למדתי את משמעות החיים בצוותא. התחלתי להכיר את כולם. להשתלב. הייתי הולכת אתם לטבול בים. לשבת אתם באפס מעשה בבית הקפה במרכז. לשוטט לאורך החוף בלילה, עם בוב, בחבורה, לעתים לבד. להצטרף למדורה, לזמזמם, לפזם. לקחת לפעמים כמה שאיפות מסיגרית חשיש. הכל נראה טוב. כתבתי לאלבר מכתב מאושר. הוא ענה, סיפר שהוא מוכרח לעזוב בכורח כל מני נסיבות. הוא מקווה שיוכל לבוא לבקר לפני שיסע, ואולי לשלוח לי כרטיס טיסה לתל אביב. הוא רוצה להבטיח לי מקום לידה נאות, לדעת שהכל בסדר אצלי.
את המכתב נתן לי יויו, שעבד אז בדואר במחלקת דואר שמור. הוא הכיר את כולנו. לפעמים, בערבים ירד להשתעשע בחברתנו והביא אתו את חגית, שהייתה קצת סנובית והואילה לפעמים לרדת אל האקזוטיקה המלוכלכת והמסוממת. גם כשהייתה מעשנת בעצמה סיגריה, עדיין הסתכלה עלינו מגבוה. יויו היה חביב יותר. פשוט יותר. הם היו הזוג הישראלי היחידי באילת שדיברתי אתו. מאוחר יותר הייתי בחתונתם, וראיתי כיצד נמחה במחי אחד חינו ונכבש תחת שמרנותה של פקידת הבנק, חגית. אולי היה טוב להם יחד, הוא לא נראה מסונוור ממה שיש לו ביד.
הכל התנהל על מי מנוחות, עד ליום בו הגיע דרק. דרק המלאך ארך הגפיים, בלונדיני, פני מלאך ונשמה זכה. חזרתי בצהריי יום לצריף אחרי שוטטות לאורך החוף, ובעיר. אני נכנסת פנימה לסוכה ובפנים יושב הוא. כמו בביתו. הסתכלנו אחד בשניה, היכן ג'ודי, שאל. ג'ודי הייתה זו שגרה בצריף לפני. ג'ודי חזרה הביתה, עניתי. הדבר בא לו בהפתעה. הוא לא ידע. הוא נסע לעבוד בגליל, רצה לראות יותר מהארץ. הסתכלתי בו כמהופנטת. לא יכולתי להסיר את עיני מפניו. הרגשתי שאני מוכרחה לגעת בהם, ולו רק פעם אחת לרגע אחד. הוא היה כל כך יפה שקשה לתאר. הוא רצה ללכת, אמרתי לו שהוא יכול להישאר. הוא נשאר ונשאר וחיי הפכו לאגדה. מה שקרה היה חסר כינוי, יותר מאהבה. היינו פנויים וחופשיים מכל התחייבות. הוא היה כל כך טוב, מתחשב מבין, חכם, רך ודאגני. אוהב ומעריץ. כל מה שיכולתי לחלום עליו ולבקש בתפילות הנסתרות ביותר. בדמיון הפרוע. לפחות בדמיון שלי. הוא ענה על הכל. כל הצרכים הדרישות והחלומות. באותם ימים כבר התחלתי להראות סימני התעגלות. דרק שמח כילד קטן. הוא קיפץ ופיזז סביבי. הוא ליטף את בטני, כאילו היה זה בנו הגדל בתוכי. עיניו, הפעורות תמיד, נפערו עוד יותר, כאילו כדי לחדור דרך הבשר, לראות אל תוך בטני את הצומח שם. כל הזמן רצה לדעת מה אני מרגישה. איך מרגישים. הוא היה מלא פליאה מול פלא הבריאה הנוצרת מתחת לידיו המלטפות, מול היצירה היוצרת את עצמה. ידענו כמובן מן ההתחלה, מהרגע הראשון ממש, שאין לנו הרבה זמן להיות יחד. ידעתי שהוא עומד לעזוב תוך זמן קצר, חודש או קצת יותר. הוא רצה לעלות לקטמנדו. חלומם של רוב יושבי המחנה. תוכנן שאסע אתו, או אבוא אחריו. היינו כשני שוטים קטנים שהאמינו רק בטוב ביותר. כל הרע האפשרי נמחק.
ערב אחד פגשנו ידיד אחד שלו. טילנו, בוב דרק ואני. התכווננו לעשות מדורה על החוף. היה חם מאוד. רצינו לצלות תפוחי אדמה. להעביר ערב נעים. גיטרות ושירה. זה הלך להיות ערב נעים. לא מיוחד, כמו הרבה ערבים אחרים, לפניו. חשבנו להזמין כמה חברים להצטרף. עלינו לעיר להביא מצרכים פגשנו את מרק יורד מהאוטובוס שזה עתה הגיע. דרק ומרק, הסתבר, ידידים ותיקים. סחבנו אותו מיד אתנו, כמובן. לא חיבבתי את מרק מהרגע הראשון. אינני יודעת למה. סתם. הוא לא נראה שייך. למרות הגינונים החיצוניים שהשתמש בהם. למרות השיער הארוך. למרות הכל. אולי בגלל המבט הרעב בעיניים, אלא שזה היה רעב ממין אחר, לדברים אחרים. הוא לא היה שייך לאנשים היפים. מרק היה סטודנט בירושלים. אולי מכאן רתיעתי ממנו. אני מודה, זה יתכן. הוא הביא אתו לרגע קל גל של זיכרונות כואבים. מרק רצה הכל באותו זמן, להיות ביטניק, אך מסודר ועם כסף. חופשי, אבל בעל מקצוע אקדמי משתלם על כל מקרה. אמריקאי טיפוסי וקצת ילדותי. אחד שלא השתחרר מכבלי הבית הטוב, החינוך הממוסד שטוב לבעוט בו. הוא שיחק בלהיות. הוא לא היה באמת אחד משלנו. באותו ערב על החוף, אחרי שסידרנו לו מקום לחופשתו, אחרי שאספנו עוד שני ידידים, אחרי המדורה בין תפוחי האדמה הנצלים ברמץ לבין הקפה, מרק הציע לנו לערוך מסע. לקחת טריפ. הוא הביא אתו מספיק גלולות לעם שלם, כמו שהגדיר זאת. לא עשינו זאת קודם. אני יודעת שדרק לקח כבר כמה פעמים. אני יודעת שכל האחרים כבר התנסו בסם הזה. אבל הוא עוד לא הפך לחלק גדול מהדברים. עשבים היו הדבר העיקרי. דרק הציע פעם, אני סירבתי. הוא כיבד את רצוני והנושא לא עלה יותר. פחדתי בזמנו, פחדתי גם הפעם. אם כי כבר פחדתי פחות. לא פחדתי יותר לעשות זאת עם דרק, לו היה מבקש שוב. אני לא הייתי יוזמת, כמובן, כי בכל זאת, היה גם איזה קו גבול שאותו לא רציתי לעבור. הסם היה לי איזו נקודה שחשתי שאחריו ארד לאיזו נקודה אחרת שלא רציתי להגיע אליה. אתה מבין, לא יכולתי לחשוב על כל זאת כירידה מהפסים, היה לי טוב כל כך, אבל איזה מנגנון מזהיר פעל בתוכי בכל זאת. באותו ערב ראיתי שדרק נתפס לעניין, הוא התמלא געגוע לחוויה שהכיר. הוא רצה לחזור עליה, גם בוב. לא רציתי לקלקל להם. לא רציתי לגרום להרגשה לא נוחה. אתה מבין, אדם מהחוץ, שלא נמצא בתוך העניין יכול להפריע בתוך זה. פחדתי בעיקר בגלל מרק. הייתה לי הרגשה שהוא עומד לקלקל לי את כל העניין, את הניסיון הראשון שלי. הוא היה מזויף, מרק. מזויף לגמרי בין האנשים היפים הללו איני יודעת מתי נדבקתי לכינוי אנשים יפים. בהתחלה חשבתי עליהם כחיות מפוארת. חיות ארוכות רעה המתהלכים בחופשיות בשטח המחיה שלהם. הם נהפכו אנשים ברגע שעמדתי על העובדה שיש בהם יפי רב, בארוכי השיער המסוממים הללו. בחיות המגודלות, הרכות, יפות הנפש, ברובן. נשברו בי כל המעצורים, תולדת החינוך הבורגני. עם דרק זה התחיל, אחר כך גיליתי את האחרים.


* * *
לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...