>  >  > 

ינוסטסמה - ב


המועקה הפנימית צפה החוצה בדרכים חדשות. בעצבנויות שלא היו בי קודם. בחוסר סבלנות לאנשים בעבודה. לתפלותם של בדיחותיהם ומעשי הקונדס הזעירים. הרגשתי שאני מחפש דרך להביא דברים לידי מריבה, ורצוי למריבה גופנית. רציתי להתפלש אתם בעפר. רציתי שיגעו בי. רציתי למעוך את גופיהם הצעירים המרוחים שמן מכונות. רציתי ולא ידעתי מה רציתי. 

אבי עקב אחרי. הוא הבחין בעינו המנוסה של הציד שדבר מה קורה. שאני נאכל מבפנים. היה קשה לו להביא אותי לשיחה מפני צורת היחסים שלנו, מפני שהיה כמו שהיה, בגל שסלד להיכנס ולחטט בנבכי נשמתי בלי שהוזמן לכך מפני שהייתה בינינו הבנה אילמת. מפני שעל דברים כאלה לא יכולתי לדבר אתו. מפני שלא הייתי נכון להוציא החוצה מתוכי ולהגדיר מילולית את המעיק עלי. כל זמן שלא דיברתי על דברים הם לא היו. כשיוגדרו מילולית אצטרך להלחם עם שדים אחרים לגמרי. עוד לא היה שם למועקה. להגדיר מילולית יהפוך את החיים לבלתי אפשריים יותר. בלתי ניתנים לתיקון מרגע שמלים תרחפנה בחלל. רציתי שהמצב יפסק מעצמו. 
יום אחד מצאתי מכתב מצפורה. היא בקשה להתגרש. הסבירה שמצאה מישהו הנראה לה מתאים ממני לחיים משותפים. כשהמלה משותפים מודגשת בשני קווים. היא לא הזכירה שהיא אוהבת אותו, אך כתבה על ההתאמה. הוצרכתי לרדת העירה לסדר את העניין. לא התכוונתי להקשות עליה. לא יכולתי להחליט בנפשי אם אני שמח שפרק זה מסתיים בחיי. הדבר היחידי שחשתי בבירור הוא הקדחתנות שאחזה בי לגמור את העניין במהירות האפשרית כשמתלווה אליה ידיעה שאני בורח מהמושבה. אפילו הלילה נראה לי כעיכוב ממושך מדי. 
באתו ערב הופיעה במושבה איזו להקת מחול מן העיר. ניגשתי לברר אם אוכל להצטרף אליהם בדרכם חזרה לתל אביב אחרי ההופעה. משקיבלתי תשובה חיובית חזרתי הביתה לאסוף כמה חפצים, לשחרר ולהיפרד מלקי עליתי לאבי לספר לו ולבקש שיסדיר את העניינים אחרי. את ההופעה לא ראיתי. 
במכונית הדוהרת לתל אביב נרדמו הרקדנים. מצאתי את עצמי יושב בין נערה עם צמה ארוכה ועלם צעיר בהיר, שנראה קצת דהוי באור הדל. הוא נרדם וראשו צנח על כתפי. השתדלתי לא לזוז ולהפריע לו. החום שעבר מראשו הצמוד אל כתפי היה מרגש וכמעט בלתי נסבל. בסיבוב אחד בדרך התעורר הסתכל בי מנומנם ולא יכל היה להיזכר מי אני. בקש סליחה והתחלנו להתלחש. הוא שאל לאן אני נוסע בשעה מאוחרת כזאת, התחמקתי מתשובה מדויקת אך משהגענו לעיר החשוכה והנהג העיר את כל הנרדמים הייתה השעה מאוחרת מדי מכדי להתדפק על דלתה של צפורה. התכוונתי לשוטט עד לבוקר. אודי ראה את היסוסי והזמין אותי לישון אצלו. הסכמתי מחוסר ברירה. אתה מושבניק משונה, גיחך. עלינו לדירתו. הוא הכין לי מקום מאולתר והלך להתיישב על מיטתו בדרך הוריד את חולצתו ואני בחנתי את גופו שנראה הרבה יותר טוב מתחת לטישירט. עינינו נפגשו. הוא בחן אותי בחן את מבטי, בעיניו נדלקה שאלה. אל תגיד לי שאתה עוד יותר משונה ממה שחשבתי, אמר. לא ראיתי מבט כזה אצל מושבניקים. 
הגענו לישון יחד באותה מיטה. ולראשונה נרדמתי בחיוך פנימי. בבוקר המאוחר כשקמנו ועמדתי לצאת קבעתי אתו שעה בה אחזור לקחת את חפצי והלכתי לפגוש את צפורה. 
מצאתי אותה עצבנית, חסרת מנוחה ועוינת. ניסיתי להרגיע אותה, להסביר לה שמכתבה לא פגע בי, שלא תפחד מפני, שאני מוכן להתגרש. לא שאלתי על החתן המיועד. ישבנו דמומים רגע. היא נראתה מוזרה, ניסתה לעכל מה שאמרתי ואז, בפתאום לגמרי תקפה אותי בהאשמות על חוסר היחס שלי, חוסר האכפתיות. היא קראה לי חיה. היא התפרצה הלאה. לא יכולתי להחליט אם כל זה מתוכנן או שפגעתי בה באמת בלי להרגיש. היא עלתה לטונים צעקניים יותר ויותר ובשלב מסוים חדלתי להקשיב. לא נותר לי אלא לחכות לראות מה היא מתכננת. משלא הגבתי לצעקות חדלה בפתאומיות בה החלה. ואז בקול שקט וחריקת שיניים החלה לאיים עלי. העמידה דרישות חדשות לא הגיוניות והודיעה לי בקול שבור ומלא איבה שלפני שנגמור עוד תמרר לי את החיים ותגרום לי להצטער. על מה לא אמרה. היא בלבלה אותי לגמרי. 
קמתי בלי להגיד כלום והסתלקתי. התיישבתי בבית קפה סמוך וניסיתי לנתח את המצב. לנסות להבין ולתכנן את צעדי, אך מצאתי את עצמי שוב ושוב בוהה בחוסר כיוון בלי יכולת להתרכז. הייתי עדיין תחת רישומה של הסצנה שערכה. לבסוף הגעתי לאיזו מסקנה שאין לה אף אחד אחר. כנראה שרצתה לעורר את קנאתי או לבחון את תגובתי. לא ידעתי מה לעשות. לא היה לי ניסיון עם נשים על סף התמוטטות עצבים. כך הוגדרה לי בתוכי באותו רגע. דבר אחד היה ברור, את הגירושין יש לבצע. כדי לבצע את הגירושים צריך לפגוש שוב את צפורה ולזאת לא הייתי מוכן. יצאתי והלכתי להצגה יומית בקולנוע בו ביליתי את בוקר נישואיי. התיישבתי בפינת השורה האחרונה. מישהו התיישב על ידי ולפני כיבוי האורות עוד יכולתי לראות את המבט הבוחן הרעב והמתחנן. הוא לא העז לגעת בי ואני לא עודדתי אותו. אחרי יומן החדשות והבקרובים קם, והחליף מקום. את מקומו תפס נער צעיר. מכנסי חקי קצרים. חולצה דקה. כשנגע בי עם רגלו החשופה הרגשתי את כל גופי מתמתח. נתתי לו לחכך ברך בברך. ורגע אחרי התחיל דוחף במרפקו את ידי שהייתה מונחת על ידית הכסא המשותף. ועוד רגע ידו תפסה בידי ומשכה אותי אל חלקת עורו. ליטפתי את ברכו בחשש, בודק כל הזמן מה רואה היושב לצדי השני, אך הוא, עיניו היו תקועות במסך. כשידי הגיע ללטף את פנים ירכו הרגשתי התעלות שלא חשתי אף פעם קודם. לא היה אכפת לי מה יקרה. הייתי מוכן להתפשט בציבור. שם, במקום. אלא שהנער גמר במהירות והסתלק. ואני נשארתי כשכל גופי רועד ומתאווה. ועל מכנסי כתם לח. 
יצאתי לפנות ערב. לא ידעתי לאן לפנות, על מלון לא רציתי לבזבז את מעט הכסף שהיה לי. הייתי בטוח שצפורה תזמין אותי להישאר אצלה עד שנסיים את העניין באופן ידידותי. הרי הבטיחה לי בזמנו שביתה יהיה פתוח. 
דפקתי על דלתו של אודי. הרגשתי נבוך לחלוטין. הכנתי את עצמי להסברים שלא היו ברורים גם לי. ברגע האחרון כמעט והלכתי למשפחתי, אך במחשבה שניה לא מצאתי את עצמי מוכן להסביר להם כלום ולא רציתי לחזור לחדר הישן, שכבר לא היה שלי. הוא פתח את הדלת ונראה כאילו רק זה התעורר משנתו. נבוכותי יותר. הוא בהה מולי. מצמץ בעיניו וראיתי שקשה לו להיזכר מי אני. כל-כך מהירה התחלופה בעיר, חשבתי לעצי בסוג של קנאה. זה לקח שניה וזה נראה כנצח. הוא הכניס אותי פנימה והלך להסתדר בלי להגיד מלה דבר. ישבתי במרכז החדר, צפיד, מפחד לזוז. הוא חזר אחרי כמה דקות ואתו שני ספלי קפה. נתיישב על המזרון שעל הרצפה מולי. אתה נראה כמו אחרי סופה. מה קרה לך, שאל. סיפרתי לו בקצרה את הפרטים. לא את כולם. העלמתי ממנו שאני חסר מקום לינה. הוא הקשיב ולא הגיב לפרטים. ישב דמום חושב. אין לי ניסיון עם נשים היסטריות. מה אני יכול להגיד. אתה בחור מוזר. אתה מעלים פרטים. לא שזה חשוב לי, אנחנו בכלל לא מכירים וינוסטסמה אחד לא מחייב אותך אלי. אתה באמת לא צריך לספר אבל אם אתה כן תהיה הגיוני ושלסיפור יהיה רצף. אני בטוח שהיא פגעה בך יותר ממה שאתה אומר, ולא מפני שאתה מתבייש ממני אלא מפני שאתה מנסה עדיין להגן עליה. ואני לא בטוח שהיא שווה את ההגנה הזו. מלבד זאת אינני מכיר אותך וזה לא באמת חשוב. אינני מגן עליה, אמרתי. אתה מוזר, אמר לי. אני לא מכיר מושבניקים, פגשתי כמה קיבוצניקים שהם כאילו אחרים, אבל מתחת לקליפה שלהם הם לא. אתה עוד יותר אחר. זה מה שמגדלים במושב? שאל. ואני חייכתי, אך לא הבנתי. אחרים ממי, לא ממש העזתי לשאול, וכאילו הבנתי מעצמי. המלה מתחילה להתקרב אלי. הגדרה חדשה. לא, כשאני חושב על זה, אתה מנסה להגן על עצמך. אתה מגן על זיכרונותיך אולי. אתה כבר מנסה לשנות אותם. הוא העביר את נושא השיחה אלי, התחלתי מספר לו על עצמי ומצאתי פתאום שאני נהנה לדבר על עצמי. לספר דברים שמעולם לא חילקתי עם זר ותוך כדי סיפור הגעתי למסקנות על עצמי מכיוון שלא הייתי חושב עליו. הייתי צריך לתת שם למצבים. אתה הראשון שהייתי אתו בבית, במיטה. סיימתי את הסיפור. הוא הסתכל עלי. אתה באמת יותר מוזר ממה שחשבתי. אתה כן אחרת מכל האחרים שאני מכיר, ואני מכיר די הרבה. יש בך משהו חייתי, במובן הטוב, הנקי, איזה דבר שורשי. כוח חיות בריא. אתה נותן הרגשה שאפשר לסמוך עליך יש בך איזו עצמה. ריח של יערות. אתה לא כמו כל העלים הנידפים ברוח כמונו כאן בעיר. כמו כולנו. רק אל תתקלקל לי. אמר, ושנינו גיחכנו. אני לא אתקלקל לך. והיינו יחד. שנינו. אני לו והוא לי. אחר-כך, הרבה אחר-כך, כשכבר היה מאוחר הוא ארז לעצמו במהירות כמה דברים להופעה באיזה ישוב נידח. אז אני לא אראה הכי מסודר הערב, לא נורא. מה הם כבר מבינים שם הרפתנים. גם ככה הם יושבים ובוהים בנו כאילו נפלנו מכוכב אחר בגלל כמה שמטס שאנחנו לובשים. אתה יכול להישאר ללון כאן אם אתה רוצה. אחזור מאוחר. למטה נשמע צופר מכונית והוא יצא. נשארתי לשבת במקומי חוזר במחשבותיי לציפורה מקפץ לקולנוע וחוזר לחדר החשוך, לאודי, למיטה לחלקת גופו. אתה גבר כמו מהסיפורים, אמר לי כשנרגענו מטירוף המחול על הסדין. אתה ממש ממש אחר. 
אחר-כך הצעתי לו מחדש את מיטתו, סידרתי לי מקום על המזרון שעל הרצפה. סידרתי קצת את החדר. ניסיתי להתעניין בעיתון שהיה מונח על השולחן אך מצאתי את עצמי מעלעל בדפים. מביט בתמונות אך לא מתעניין. נשכבתי וניסיתי להירדם, הייתי לאה אך לא הייתי עייף. ירדתי לשוטט בעיר וכאילו לא הייתי בה אף פעם קודם. הרעש. התנועה. הקולות. הרחשים. האורות הקורצים והמהבהבים. המוני האדם הזורמים לכל הכיוונים. שכחתי את כל אלה. לרגע חסר לי שקט. האוויר היה דחוס מדי. כמה נפלאה העיר, הרגשתי פתאום. כמה נפלאה. התיישבתי בבית קפה על שפת המדרכה והזמנתי בקבוק בירה צונן. שכחתי את טעמה מזמן. הכל נראה זר ומהפנט. ישבתי כשעה, סוקר את האופנה של מגודלי השיער. את הנערות עם שלל המחרוזות עם תכשיטי העור. את בגדי עור הכבש. את הצבעוניות שלא הכרתי. חזרתי לביתו של אודי וגיליתי שאין לי מפתח. התיישבתי על המדרגות בקומה האחרונה לפני הדלת. אורות נדלקו וכבו, צעדים עלו וירדו. הייתי מעורפל ואולי קצת שתוי מהבירה. כשהתעוררתי הייתה יד בתוך שערי מנענעת מלטפת. והיה החיוך העיף של אודי שהבין ששכח לצייד אותי במפתח. נכנסנו פנימה הוא הסתכל על מיטתו המוצעת אחר-כך על שלי. חייך. זו הפתעה נעימה לחזור הביתה ולמצוא אותו מסודר יותר משעזבת אותו. הכין לעצמו כוס חלב חם, צנצנת דבש, והתיישב מולי. אתה מפחד ממני, שאל, והצביע על המזרון. אני מרגיש כאורח כפוי, עניתי. שטויות, לא הייתי מזמין אותך לולא רציתי. אתה מוצא חן בעיני. אם אינך מפחד אתה היכול לישון אתי. זה לא יחשב לך כניצול מופרז של הכנסת האורחים שלי, לא יותר מאמש, צחק. 
עברו כמה ימים. עדיין לא החלטתי מה לעשות. רציתי כמה פעמים להתקשר אל צפורה, אך מיד כשחשבתי, חשתי רתיעה מלדבר אתה, או לשמוע את קולה אפילו. לא יכולתי להחליט. אודי היה חוזר מאוחר בלילה וקם בשעות הצהרים. הייתי מכין ארוחת בוקר. היינו יושבים ומפטפטים על הה ועל דה. 
מאז אותו ערב לא שאל שום שאלה בכיוון ציפורה. יתכן שחיכה שאספר אך לא היה לי מה לספר, ובהיסוסי לא רציתי לשתף. הוא לא שכח לצייד אותי במפתח ובמשך ימים הייתי משוטט בעיר. 
בוקר אחד, על ספל קפה עם אודי, לפני חזרה על איזה מחול חדש, כשנגמרו לנו נושאי השיחה הסתמיים של הבוקר שאלתי אותו על הלהקה. הסתבר לנו שלמעשה אף פעם לא ראיתי אותם בהופעה. הוא התחיל לספר לי על מחול ועל להקת הריקוד הקטנה והנודדת שלהם. הסביר כמה זה חשוב לו. דיבר על המאמץ להגיע לאיזה הישג. התייחס לזה ברצינות מפתיעה. עד לרגע זה חשבתי שהוא נהנה מזה בפשטות. שהוא מתבדר בהופעה. באותו ערב נסעתי אתו פעם ראשונה לראות את הופעתם. בדרך למדתי להכיר את בני לוויתו וידידיו. האווירה הייתה נינוחה ועליזה. הם קיבלו אותי כמובן מאליו, והיה ברור שהם יודעים ומאשרים את הקשר בין אודי וביני. בתחילה הייתי במבוכה גדולה. שתי בנות הלהקה קשקשו להן, שני הבנים הנוספים לטשו עין לרגע. האחרים לא הגיבו בצורה נראית לעין. אחר-כך התחילו לדבר על ההווי שלהם עם בדיחות ושפה משלהם. נרגעתי. הזרות הפסיקה להפריע לי וכן הבושה על העמידה בפניהם, החרדה מפני מה שהם מנסים לתאר לעצמם, מה קורה בין אודי לביני, גם במיטה. הרגשתי לרגע שאני הולך ומסמיק מבושה. אך הנינוחות הפשירה אותי. 
שום דבר ממה שדיבר עליו בבוקר לא היה על הבמה בערב. הם לא נראו לי שונים לטובה או לרעה מלהקת המחול של המושבה שהייתה מופיעה בכל עצרת חג. הם רקדו ריקודי עם בצורה הפשוטה ביותר. הייתי במבוכה די גדולה. לא ידעתי מה אומר לו. כך רקדתי בבית ספר, כך רקדנו בתנועת הנוער וכך למעשה רקדו הקיבוצניקים שישבו מולם ומחאו להם כף. אחרי המופע הזמינו אותנו לארוחה לפני הנסיעה חזרה. שם התקבלנו בלבביות והתחלתי לחשוב שהטעות היא שלי, הנה כל אלו שסבבו אותנו נהנו, מחאו כף בשעת ההופעה ובאו לחלוק רשמים אחרי ההופעה ולהסתופף רגע עם רקדנים מקצועיים. 
הדרך חזרה הייתה מוכרת. רובם נרדמו. ראשו של אודי צנח על כתפי. בסיבוב חד התעורר לשניה, הסתכל בי ומתוך נמנום ביקש סליחה. צחקתי, וגם הוא התחייך וחזר לישון. שמחתי שאיש לא שאל אותי לדעתי. למחרת בצהרים נעשתה הטעות והוא שאל איך נהניתי ואני עשיתי טעות גדולה יותר ואמרתי בדיוק מה חשבתי אמש על ההופעה. ראיתי שהוא נפגע אך איזה כורח פנימי דחף אותי להמשיך עד הסוף. לא יכולתי להפסיק עד שסיימתי להגיד כל מה שהיה לי. הוא ישב מולי דמום ומרוכז. אחר-כך היה גם שקט בצד שלי. הוא חיפש תשובה. בדממה הדקה הזאת הבנתי שהרסתי לו חלק מעולמו. הוא ניסה לאחות שברים. ישבתי מולו ושנאתי את עצמי על שלא שתקתי או התחמקתי באיזו תשובה סתמית, אם לא יכולתי לשקר. לא הבנתי שדעתי תהייה לו חשובה באמת. אחר-כך, בשקט גמור אמר, אולי אתה צודק, אולי זאת לא להקת המחול המושלמת ביותר ואנחנו לא שיא האמנות. אבל זה מה שיש לנו וזאת הרמה שאליה אנחנו מסוגלים להגיע ואין לנו שום שאיפות ליותר מזה. אנחנו אוהבים את מה שאנחנו עושים. אנחנו נותנים את מה שיש לנו עם כל חום הלב וכל הרצון הטוב. זאת לא פרנסה קלה ואולי אפילו לא ממש מכובדת. אבל אנשים אוהבים אותנו ומזמינים לראות. והיה שוב שקט. מה אני מבין, ניסיתי להגיד, סתם אמרתי. לא, הוא אמר. לא, אני לא מספיק מתוחכם בשבילך כנראה. אבל לא זה מה שחשוב כרגע. אני חושב עכשיו שאינני יודע איך אוכל לרקוד שוב הערב. אל תגיד לאחרים מלה. לא הייתי צריך לשאול אותך. הצרה אתך שאתה ישר מדי ויש לך דרך משלך לראות דברים. השיפוט שלך אחר. ישבתי מולו, מקשיב ואילם. הוא קם, אסף את הכלים. זה יהיה בסדר, אל תדאג. אני יודע שאתה צודק בדרכך וידעתי כנראה גם קודם. אנחנו אמנים קטנים שעושים דברים קטנים ומנסים לגרום שמחה לאנשים קטנים. אבל הדברים שאנחנו עושים הם הגדולים ביותר שאנחנו מסוגלים לעשות והם עולים לנו במאמצים גדולים. לא הייתי צריך לשמוע את הדברים נאמרים בקול רם ממישהו אחר. שמעתי אותו שוטף כלים במטבח. אחר-כך התגלח והתלבש. יש לי חזרה עכשיו, זרק מליד הדלת, לא אחזור אחרי הצהרים. אני חושב שניסע ישר משם. מחר יום ששי ואין לנו הופעה. ישנה איזו מסיבה שאנחנו מוזמנים אליה. אחר-כך שמעתי אותו טורח בעוד אילו פרטים ואז, שלום חטוף מדלת הנסגרת אחריו. רציתי להגיד לו שאני מצטער. שאינני מבין במחול. שביקורתי לא הייתה במקומה. אך הוא כבר לא היה. בהחלטה פתאומית צלצלתי לצפורה. כדאי לך שתיקח עורך דין אמרה מיד. הגשתי כבר תביעה. אתה יכול לגשת לעורך הדין שלי ולהסתדר אתו. לא שלום, לא התעניינות. מרגע שזיהתה את קולי הפכה לתוקפנית. והרגשתי איך כך סתם, דבר שנעשה מלכתחילה רק בשבילה הולך ומסתיים. וגם זה יעלה לי ביוקר. התקשרתי לדוד והלכתי אליו להתייעצות. הוא הקשיב, העיר כמה הערות נבזיות שלא לעניין ואמר שיטפל בדברים. החשוב מכל היה שהבטיח לנסות לסדר לי עבודה בהקדם. יצאתי נבוך בלי לדעת למה. לא הייתי רגיל לחלק את עצמי עם משפחת אמי. מבלי לחשוב הרבה התגלגלתי לי שלפת הים לכיוון בתי הקפה. נעמדתי ליד הגדר, לצפות בהופעה. לידי התחילו להתאסף עוד ועוד אנשים. לא לקח זמן רב והרגשתי מישהו מתחכך בי מאחור ויד מלטפת בזהירות את ירכי, מטפסת בכיוון ישבני. סובבתי ראש, עמד שם איש, לא ממש צעיר, אך כזה שניכרו בו עקבות יופי מסוים, בעיקר אופי. זזתי והוא אחרי. התחלתי ללכת לכיוון כיכר לונדון שבתחתיתה היו בתי השימוש הציבוריים. זה לא בקו שלי לחש לי, בוא אלי הביתה. ריקני ומדוכדך חזרתי דרך הרחובות ההומים והאין סופיים. כשאודי חזר כבר ישנתי. לא הרגשתי מתי נכנס למטה. הוא ניסה להתקרב ולחבק אותי, מתוך שינה הרגשתי אותו מרחרח אותי ומתרחק. נזכרתי שלמרות תחושת הסתמיות, לא הצלחתי להביא את עצמי להתקלח. אך בבוקר התעוררנו חבוקים. היום עבר בדממה. הוא התעסק בעבודות הבית שהוזנחו כל ימות השבוע. בישל כיבס, שלח אותי לקניות. כשחזרתי ניסיתי לספר לו על השיחה עם צפורה, עם דודי. הוא שמע. לא אמר כלום ובקש ממני לרדת למכבסה לפני שסוגרים. 
מאוחר יותר נשכבנו לנוח לקראת המסיבה בערב. אתה צדקת אתמול, אמר, אבל בערב הרגשתי שזה לא חשוב לי יותר ושבצורה לא ברורה לי אתה גם לא צודק. היה לי חשוב לדעת שאני נותן את המעט שיש לי בלב שלם. הייתה איזו שתיקה לרגע. מה שלא חשבתי הוא שבזמן הזה אתה הולך למישהו אחר. הרגשתי את הריח הזר שלו. 
אחר-כך הייתה המסיבה, והייתה אלונה שמשכה את תשומת לבי. ישבתי עם בני הבית, בעלי המסיבה שהכירו את כולם ובזהירות הובלתי את השיחה עד שהגעתי לאלונה. היא מוזרה מאוד, אמרה לי האישה, רקדנית מהלהקה. סגורה מאוד, קצת מופרעת, אני חושבת. אנחנו מכירים אותה אך יודעים עליה מעט מאוד. היא מנסה לכתוב. היא מירושלים ועובדת כאן באיזה מפעל כמזכירה. נדמה לי שיש איזה סיפור של אהבה נכזבת מאחוריה. אספתי עליה פרט לפרט. בהמשך הערב התיישב על ידי מירון שהיה חבר של אחד הרקדנים. לקח לי זמן להבין שהוא מנסה למשוך אותי לפגישה. אבל יש לך חבר, אמרתי לו. ואני עם אודי. תלמד קצת על החיים, אנפף מולי בלחישה. אך אני התרחקתי. 
ביום הראשון שלאחר המסיבה חיכיתי לה כשיצאה מהעבודה. ניסיתי להראות כעובר במקרה והזמנתי אותה לקפה. שוחחנו שיחה לא חשובה. היה חשוב לי שתזהה אותי, שלא ינותק הקשר הקצר שיצרתי אתה במסיבה תוך כדי לגימה משותפת בת רגע. בקפה אספתי עליה עוד כמה פרטים. כבר ידעתי את כתובתה. ארבתי לה במקומות שונים וכל יום במקום אחר לפי מידע שנתנה לי בעצמה מבלי להרגיש. היא צחקה מהמקריות של הפגישות שלנו לאחר כמה ימים. אני חייכתי. שמרתי קצת מרחק. לא רציתי להסתבך אתה לפני שייגמר העניין עם צפורה. ואז היא נעלמה. לא הצלחתי להסביר לעצמי למה משכה אותי. בדקתי עד כמה שזה אפשרי ולא מצאתי את עצמי אוהב אותה. גם לא נמשך גופנית. משהו בסבל הקורן שלה דיבר אלי, כנראה. בעצבותה הפנימית. היחסים עם אודי נמשכו, אך הייתה בהם איזו איכות אחרת. הוא היה פגוע ולא ידעתי אם בגלל ביקורתי או בגלל בגידתי. נראה לי שלולא ידע שאני במצוקה היה מבקש ממני לעזוב. עדיין הייתי מוזר בעיניו כמו ביום הראשון. אחר-כך שמעתי את הדימוי הזה חוזר אלי באופנים שונים מידידיו. כל אחד מהם בתורו ניסה להסביר לי כמה מוזר אני, כמה אחר, כמה שונה, כמה לא רגיל. ואת כל אחד מהם הייתי צריך להרחיק מעלי בלי לפגוע לא באודי ולא בהם. את העצב של אודי לא הצלחתי להפיג, אפילו לא לגעת בו, בעצב. 
מי שנהנה לעקוב אחרי ואחרי הסתבכויותיי היה אלבר. הוא היה בן זוגה של אלונה במסיבה בו פגשתי בה לראשונה, אך הסתבר לי שהם ידידים בלבד והקשר שלהם מורכב ומסובך. בערב אחר אצל ידידים למדתי להכיר את אלבר מקרוב והתחלתי מחבב אותו. הוא התגלה כסבלני ובעל טוב לב בצורה מדהימה. בתחילה עוד חשבתי שטוב הלב הזה נובע מטיפשות וחשבתי שאיננו חש איך הוא מנוצל לעיתים על ידי אחרים, אך הסתבר שהוא ער לכל דבר. למדתי להכיר את סולם הערכים שלו. היו לנו שיחות בעלות השפעה רבה עלי. כשניסיתי להוציא ממנו מידע לאן נעלמה אלונה, נאטם. אמסור לה דרישת שלום בפעם הבאה שאכתוב לה. אם תגיב אליך בחיוב אגיד לך. 
פגשתי שוב את צפורה כדי להגיע לפתרון. חשתי שהיא כועסת ולא יכולתי לאבחן את הסיבה. היא שנאה אותי באמת. יכולתי לחוש. שמעתי זאת בקולה, ראיתי בעיניה. החלטתי להיכנע לרוב דרישותיה ולהגיע אתה להסדר ברבנות בהקדם. סיפרתי לאלבר. נדמה לי שאני מבין כיצד גדלה האיבה הזו נגדך, אמר. אתה אגוז קשה. יתכן שחשבה שהסכמתך להינשא לה תיתן לה איזה יתרון. חוסר העניין שלך, האדישות הובנה על ידיה לא נכון. אולי פרשה זאת כרחמים ואולי כחולשה. על כל פנים במקום לתת לה עמדת כוח היא הגיעה לכעס על שהכל השתבש. לא הבנתי אותו. ציפורה נשארה לי חידה. 
תרשה לי ללוות אותך לרבנות, ביקש אלבר. נישואין כבר ראיתי, בלוויות הייתי. שמעתי שטקס הגירושים שלכם מצחיק ביותר. זאת הייתה דרך יפה לא להשאיר אותי לבד באותו יום. לכל אורך הדיון המייגע, ההתנצחות האחרונה עם עורך הדין של צפורה, עם הרבנים, עם הסדרנים. בין כל הזוגות האחרים. הכעס הכבוש באווירה בפרוזדורים. עכשיו אפשר ללכת, הגלגלים יפעילו את עצמם אמר עורך הדין שלי. 
אלבר עמד לעזוב. בימים האחרונים בילינו הרבה יחד. בעזרת קשריו המסחריים כאן עזר לי למצוא עבודה מעניינת בעזרה לניהול מפעל. עכשיו שידעתי שפרנסתי מובטחת התרוצצתי ומצאתי לי דירה. בעדנה ואדיבות הבאתי לסוף את פרשת יחסי הקרובים עם אודי. ניסיתי להישאר אתו בידידות, אך הוא העדיף לנתק. אתה ממילא לא מעריך את מה שאני עושה, ואין בינינו קשר עמוק אמיתי. זה לא שניצלת אותי, כי הזמנתי אותך אלי, אבל בלי שאתה מבין, אתה נצלן. 
ביליתי את הימים האחרונים של אלבר בארץ וחשתי שהוא האדם הראשון שיחסר לי בחיי, כשייסע. בימים האחרונים הייתי צריך לעודד אותו. הוא היה מתוח וקרוב לסוף נשבר. הוא לא הצלח להיפרד מאלונה פנים אל פנים. לפני שעלה למטוס אמר לי, אלונה נמצאת באילת. היא חיה בין הביטניקים שם. אני חושב שהיא בצרה וזקוקה לעזרה. מוטב שתיסע להחזיר אותה, נסה לפחות. נסה לעזור לה לפני שאתה שוקע בעבודה ולא יהיה לך זמן. על מה שלא דיברנו אף פעם היה על אודי. הוא קיבל בשתיקה את היחסים הללו. לא הבנתי אם בקבלה או דחייה. אודי חשב שלא אכפת לו, שהוא באמת לא מתייחס. 


* * * 


באוטובוס היורד דרומה ישבתי ועיניתי את עצמי. מה אני עושה בשביל מה אני יורד לשם. מה אני מקווה שיקרה. לאיזו צרה חדשה אני הולך להכניס את עצמי. לאילו הסתבכויות. ניסיתי לבחון את עצמי אם אי מאוהב בה והתשובה הייתה שלילית מכל צד ודרך שניסיתי לבדוק את עצמי. הדרך חלפה במהירות. הפסקת שתייה באיזה פונדק דרכים ניתקה את חוט מחשבותיי, באוטובוס לא הרגשתי כמה חם. עמדתי ליד הדלפק גומע משקה קר. נער אחד, צעיר, שיער ארוך, מכנסיים מטולאים, שק חפצים גדול. הוא התקרב לדלפק רצה להזמין דבר מה, לפני זה חיטט בכיסו ונראה שלא מצא שם כסף. הוא פנה לאחור מקלל חרישית באנגלית. קראתי לו לחזור והצעתי לו בקבוק משקה שהתקבל בתודה. את המשך הדרך בילינו בישיבה אחד ליד השני. הוא סיפר שהוא חוזר לאילת למחנה הביטניקים. שם טוב לו. הוא היה בקיבוץ בצפון בגלל מזג האוויר הנוח יותר, אך לא התאקלם. הייתה קשה לו העבודה החקלאית. ידידיו חסרים לו. האווירה. השקט. הוא לא אהב את האנשים שם למעלה. הם התייחסו אליו כמו אל חיה. חסרי סבלנות. מאוד ברוטלים הקיבוצניקים. מאוד נצלנים. אמר. הוא חוזר לחוסר ההתערבות בחייו. התחלתי לדובב אותו. לשאול על המחנה. על החיים שם. על היחסים. על המהות ההיפית ביטניקית הוא לא היה מסוגל לענות עניינית. הוא היה מרחף והתשובות כלליות מדי. זה טוב. זה חופש. זה סתם להיות. זה לחיות. המלים, אתה יודע, חזרו בסוף כל משפט קצר. אני הנעתי ראשי כיודע. והרגשתי כאוויל. תמהתי אם הם עצמם מבינים אחד את השני מעבר למלמולים הסתמיים הללו. אם ישנה שפה מוסכמת המובנת רק להם. עם סמלים בני מלה או שתיים וכל השאר חסר חשיבות. 
שאלתי אם נוכל להיפגש באילת. קיוויתי להגיע דרכו לאלונה. כמובן, ענה. נהיה חברים, הושיט את יד ולחצנו יד בפשטות. את שאר הדרך עברנו בשתיקה.כשהגענו לאילת מסרתי לו את שם המלון בו תכננתי להתגורר וביקשתי שיתקשר. הוא הבטיח לעשות כך. אני אבוא להתקלח אם לא אכפת לך, צחק. 
הגעתי למלון, נסגרתי בחדרי וניסיתי לחשב איזו תכנית. מה לעשות כיצד להגיע אליה. בערב יצאתי לעיר שלא הייתי בה מאודי. רחוב קטן. מרכז לא מעניין. המוני אדם. שוטטתי הלוך וחזור. ללא מטרה מוגדרת. הגעתי למורד הרחוב, היה שם קפה קטן. בקעה ממנו מוסיקה די רועשת. הצצתי פנימה והוא היה אוכלס רק בביטניקים. רעש נוראי. לכלוך ובליל שפות. היא לא הייתה שם. ירדתי לטיילת החוף. כמה מלונות פאר מזויף. כמה בתי קפה של חוף. שום דבר מעניין. התחלתי תוהה מה סוד קסמה של העיר. מה כוח המשיכה שלה. על החוף, מרחוק, עמדה איזו בקתה עם כמה שולחנות. מרוחק מכל האחרים. לפי הרעש שעלה משם ידעתי, עוד מרכז של הביטניקים. היא לא הייתה שם. לא רציתי לשאול עליה. החלטתי להיות לה הפתעה פתאומית. שוטטתי עוד שעה קלה לאורך הטיילת. מציץ בנופשים על החוף, באוהלים או סתם על שמיכות פרוסות. לא הבנתי איך אפשר להתפלש כך בחול. ולחשוב שזה חופש ונעים. הרביצה, החול על הגוף, חוסר המים המתוקים. מבלי שהייתי על החול התחלתי להרגיש מעוקצץ. מקומות שונים עלה קול שירה או נגינה על גיטרות וחלילים. נראה היה שחוץ ממני כולם היו מלאי שמחה והנאה מהמקום. הבנתי שהפגם הוא בי. שאינני יודע ליהנות. שאינני מסוגל לתת לעצמי חופש פנימי. ניסיתי להפסיק לבחון את עצמי כל הזמן ביחס לאחרים. איך בודק אדם את עצמו. ושוב השאלה, האם אני אוהב אותה. מה אני יודע על אהבה. מצאתי שכל מה שאני יודע בא לי מקריאה. מאיזה סרטים ומאיזה געגוע מעורפל לרגש שלא יכולתי ליישם בתוך עצמי בהגדרות. בדרך למלון שנאתי את העיר יותר ויותר. מרחוק במעלה הרחוב ראיתי שלוש דמויות מתקרבות, שני גברים ונערה. לא שראיתי אותה היטב אך ידעתי שזו היא. חציתי את הכביש כדי לא להיתקל בה פנים אל פנים לא מוכן. עקבתי אחריהם חזרה לאורך החוף עד שראיתי אותם מתמקמים. קיוויתי שזה מקומם הקבוע והחלטתי לשוב לשם מחר בבוקר. ידעתי שהכל הולך להסתדר. 


* * * 


בערב המאוחר היה לפתע צלצול טלפון. מדלפק הקבלה אמר קול שפול מחפש אותי ומבקש לעלות. לא ידעתי מי זה פול. נתנו לי לדבר אתו וזה היה הנער מהאוטובוס. שכחתי את שמו ושכחתי ממנו לחלוטין. הוא נכנס מבויש, מה שלא התאים לדמותו המשוחררת לכאורה. התיישבנו לפטפט קצת, ונזכרתי שביקש לבוא להתקלח. לא רציתי להקשות עליו והצעתי לו מיד. הוא שמח לקבל את ההצעה. חשבתי לשאול אותו אחר-כך על נערה ישראלית במחנה שלהם. הוא יצא מהמקלחת עם מגבת סביב מותניו. כיבסתי את התחתונים ושמתי אותם לייבוש על החלון אם לא אכפת לך. הוא התיישב מולי ועיני לא יכלו שלא לבדוק את גופו הגרמי הדק. הוא ראה ואני הסמקתי. אתה יכול לגעת אם אתה רוצה, אמר. אנחנו מאמינים בחופש מיני. התנסות בכל. משלא זזתי ניגש אלי לקח את ידי והעביר אותה על חזהו החלק והשזוף. הוא התכופף אלי וליטף את ערפי ואחר-כך את פני. אתה ממש ביישן אמר. ידעתי שאתה רוצה אותי. באמת, שאלתי. כי אני לא ידעתי. ראיתי איך אתה מסתכל עלי במזנון שם. הייתי נבוך. הוא כרע על ברכיו, ראשי בין ידיו ונישק אותי על פי. הרגשתי שאני עולה בלהבות. בכל יחסי עם אודי לא נישקתי אותו. לא ידעתי שגברים עושים את זה, חשבתי שזה שמור ליחסי גברים נשים בלבד. קמתי והרמתי אותו על רגליו. הוא היה צעיר ולא רציתי שיישאר בתנוחה המשפילה במקצת. הוא לקח את ידי והוליך אותי למיטה. בדרך הוריד חולצתי. נשכבנו ולשונו טיילה על חזי. ככל שהמשכנו חשתי במוזרות שהוא הולך ונסגר בתוך עצמו ומתרחק במקום להיפתח אלי. רציתי להפסיק, התרחקתי מעט, אך הוא משך אותי חזרה אליו. שקענו אחד בשני וברגע שהגיע לפורקנו התחיל לרעוד וכשהסתכלתי עליו היו בעיניו דמעות. הסתכלתי נדהם בדמעות הזורמות על לחייו. מה קרה, שאלתי, הוא רק נענע בראשו בתנועות שלילה. פגעתי בך? עשיתי משהו רע, לא נכון. הוא הביט בי , לא, היה לי טוב אתך וזה מה שעושה הכל יותר קשה. אני כל-כך לא רוצה לעשות דברים כאלה. וכשזה טוב זה כואב. אני סובל. אז למה באת? שאלתי. למה למעשה יזמת? כי אני הומו ואני כל-כך לא רוצה להיות. כל-כך הייתי רוצה להיות אחר. כמו כולם. בגלל זה ברחתי מאמריקה. חשבתי שאני אבוא לכן, אנשים אחרים. לא יהיו גברים הומוסקסואלים. והנה יש. היו שניים לפניך ועכשיו אתה. ואני לא יכול להתאפק מול גבר שמוצא חן בעיני וכל-כך רע לי. ואתה באמת מוצא חן בעיני. הייתי נבוך מאוד ומבולבל. מה להגיד לו. איך להמשיך, איך להתנהג. שאלתי אם הוא רוצה שנצא יחד לקפה. אך הוא סירב. רציתי עוד לשאול אותו על אלונה אך לא ראיתי את ההזדמנות מגיעה. גם אני נכנסתי למבוכה. ובאחת חשתי שהייתי רוצה שלא יהיה כאן. שיסתלק כמה שיותר מהר. נאטמתי מולו והקשר החל והתפוגג. שנינו הרגשנו נבוכים עד שהתלבש והסתלק. השתרעתי על המיטה. הריחות עדיין סביבי וניסיתי לחשוב עליו. להבין מה קרה לו, אך חשתי שדעתי נסחבת לה עצמה לכיוון אחר. צל של סכנה החל לרחף במוחי. מה הוא אמר. מה התעורר בי. עצמתי את עיני הרגשתי טלטלה בתוכי. פקחתי אותן והסתכלתי על התקרה מולי. גם אני. המלים ניקרו בי מעצמן. גם אני. לא הבנתי עדיין מה אני. החלטתי להתנתק, ללכת להתקלח להחליף תחתונים. לפתע הרגשתי דביק מאוד ומלוכלך. גם אני הומו. ואני לא יודע אם אני רוצה להיות... במקלחת החמה הסתבנתי והסתבנתי ולא הרגשתי שאני מתנקה. משהו נדבק בי מבפנים. גם אני לא רוצה, הושלם המשפט בתוכי. ורציתי לצעוק. לא רוצה. עמדתי על המרפסת, נרעש כולי. לא ראיתי את הים, האורות. עמדתי קפוא ומבולבל מול החושך מולי. בתוכי סערה. לא מצליח לעקוב אחרי המחשבות. התחושות. הרגשתי שאני רוצה לצרוח משהו. בלי מלים. לצרוח משהו מעמקי מעיי. לצרוח. 
חזרתי למיטה נשכבתי על בטני ושלא מרצוני הרחתי את ריח הגוף שהלך. לא הדלקתי אור. חשבתי להירדם. המוחי העלה זכר של התחלה, של סערה דומה שהשתקתי. מבט שנתקל בבחור במושבה. לא ידעתי מה משך אותי אך נבהלתי מספיק לא לרדת לשם יותר. הבנתי בפתאום שכל חיי התרחקתי מחברת גברים. נמנעתי מסכנה מוחשית אך לא מוגדרת. ניסיתי להיזכר אם נהניתי ממעט המגעים עם הגברים שהיו לי. זכרתי קיפאון. לא זכרתי תשוקה אמיתית. איך מנסחים לעצמי. אני כל-כך מבולבל. כנראה שנרדמתי לבסוף, כי התעוררתי בבוקר ועדיין נרעש מבפנים. ועדיין, הייתה לי מחויבות משלי למצוא את אלונה ולראות מה באמת קורה איתה. 


* * * 
לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...