>  >  > 

ינוסטסמה - א



Ya no estas mas a mi lado corazon 


הלב שלך כבר לא על ידי. 
נתת לי את הבדידות במתנה. 
זה סיפור של אהבה. 
שיר דרום אמריקאי פופולארי 




אני זוכר את אמי מעבירה זר חבצלות יפות להפליא מחדר האורחים למטבח. שאלתי למה. הידיד שהביא לי אותם בתום לבו, רצה שאיהנה מהם, ומכיוון שאני נמצאת במטבח רוב היום, הרי ששם איהנה מהם יותר, כשיהיו לידי. אמרה. מדוע השארת את השושנים בחדר אורחים, שאלתי. מכיוון שאלו הובאו על ידי דודך מתוך נימוס, לכן בערב אחליף בינם. אקח את החבצלות לחדר ההוא ואוציא את הורדים למטבח. 
אני זוכר את היום בו לימדה אותי סבתי לאכול עוף בסכין ומזלג. בשעה שהראתה לי כיצד לבתר את חלקיו מבלי שיעופו מן הצלחת. כשתהיה גדול, אמרה, ותדע לקרוא תמצא כתוב בכמה ספרי נימוסין שמותר לאכול עוף בידיים. אביך נוהג לעשות זאת בגסות גדולה יותר מאחרים אפילו. אבל לא במשפחתנו. הוא יכול לעשות זאת שם, בהרים, לא על-יד השולחן שלנו. לא במשפחה של אימא שלך. אצלנו לא אכלו בידיים מעולם. אני זוכר היום ולא הבנתי אז שזה היום שבו הפסקתי להיות ילד. החינוך המעשי החל. התלם היה לפני והיה צורך לכוון אותי שאלך בו. 
כשמתה אמי, ישבנו אבי, שבקושי הכרתיו, ואני, סגורים בביתנו, בחושך. בחלונות מוגפים ודלתות נעולות. סירבנו לקבל את פני מנחמינו. אבא ישב בחדרה ואני בפינתי שלי. נפגשנו במטבח לארוחות קלות. אתה רוצה לעלות אתי להרים? שאל לקראת תום השבעה ואני אמרתי כן רפה. לא חשבתי על זה קודם. אחר-כך התאספה המשפחה מסביב לקבר הרענן ואז באנו אלינו הביתה. אבי היה מוזר בעיניהם מאז ומתמיד. לי נראה פלאי. אמי אהבה אותו כמו שהוא, כשירד אליה פרוע מן ההרים ובתיקו חגלות ובתרי בשר ציד בשבילה וקוצי דרבנים שצד שם למעלה בהרים בשבילי. אביך הוא פרא אדם. כמה פעמים שמעתי את משפחתי אומרת זאת... גם אמי קראה לו פרא וכמה אחרת נשמעה. בימים שהייתה חולה לא ירד מן ההרים והיא לא שאלה לו. אחר-כך מתה ועוד לא שאלה לו. 
אתה תהיה שם לבד לגמרי אמר לי אבי לפני שיצאנו מביתנו, כאילו בניסיון אחרון לבדוק את החלטתי ואולי לשכנע אותי לחזור. תמיד הייתי, אמרתי, ולראשונה חשבתי עד כמה באמת הייתי תמיד לבד. רק אני ואימא. לא ראיתי שנוי מהותי ההולך לקרות בחיי מלבד חסרונה. למעלה ישנם לקי, הכלב, והסוס שלי. עם לקי תצטרך להסתדר, הוא כלב זעפן. על הסוס תצטרך ללמוד לרכב ולטפל בו. אחר-כך שתקנו עד שהגענו לצריף שלמעלה בהרים. את אימא לא הזכרנו אף פעם. הוא לא שאל לימיה האחרונים. רציתי לספר לו. לחזור ולזכור. אך הוא לא שאל. 
כשקמתי בבוקר הראשון כבר לא היה. הייתה רק ארחה קלה על השולחן. ישבתי כל היום לבדי. סובבתי מסביב לצריף מרחיב את המעגלים. הדממה הייתה עמוקה ומוחשית. אינני יודע אם חשבתי, על מה חשבתי אבל היום עבר מהר. לא השתעממתי. לא חשתי בדידות גדולה יותר ממה שהייתי מורגל אליה. לא חסרו לי קולות אנשים סביבי. אבא חזר בערב עם רוביו שאותם ראיתי בפעם הראשונה. עם לקי שניגש לרחרח אותי. התיידדנו מיד, לקי ואני. אני אסדר לך איזו עבודה למטה במושבה. אמר לי. אולי מוטב תחזור ללמוד שוב. אתה עדין, אמר אחרי שבחן אותי בחשאי. עדין אבל בסדר כנראה. הרגשתי שהוא מתכוון למשפחתה של אימא. לא הוספנו לדבר בהם או בה. עברו ימים. למדתי לצוד אתו כשם שאחרים לומדים מקצוע. זה היה עיסוק וזה היה יכול להיות ביחד ולבד. בשקט ובשיתוף פעולה. בהבנה דמומה. 

אתה צריך לרדת למושבה בערבים. לפגוש אנשים בני גילך. אני ולקי אינם חברה מספיקה. זה היה עוד ערב שישבנו מחוץ לצריף. אחרי שקיעה מעבר להרים, מנקים את הרובים. לא חסר לי, עניתי. בארוחת ערב אמרתי כהמשך ישיר למשפט שנאמר זמן רב קודם כשאלך לצבא יהיו לי מספיק חברים. אתה יודע שפעם בשבוע יש פעולות תרבות או איזה סרט במושבה. לא מעניין אותי, זה לא אומר לי כלום. 

ימים עברו. ושבועות. התמקמתי בתוך השקט. שליחים באו ממשפחתה של אימא. אותי שלחו החוצה. כשקראו לי להיכנס זה היה על מנת להודיע לי שאני יורד חזרה לעיר. אולי זה באמת טוב יותר, אמר אבא ולא נשמע משוכנע. אינני יודע כיצד הצליחו לשכנע אותו ואינני יודע מה פתאום התעורר בהם הרצון הזה לקחת אותי חזרה. הם היו ממשפחה של אמי, אך לא היו כמוה. ושם במשך ימים שמעתי את המשפט, אתה הרבה יותר דומה לאביך מאשר לאמך, בכל מני הקשרים. עמדתי להתגייס לצבא ותליתי תקוות רבות לשנוי המצב.כשהייתה אימא חיה, לא הרגשתי בדידות. לא שהיינו מדברים הרבה, במשפחתנו בכלל דברו מעט מאוד. עכשיו כשחזרתי מן ההרים הייתה לבדידות דמות ושם ומשמעות אחרי שאבי הגדיר את המצב, נתן לו שם מילולי. אך הוא הזהיר אותי מפני ההרים ולא מפני העיר. עבדתי במוסך, אך לא קשרתי שם קשרי ידידות. הייתה רק בת דודי שדאגה לבדר אותי לעתים וניסתה להכיר לי את חברותיה שלא גיליתי בהן עניין. 
ים אחד נכנסה מכונית למוסך והבעלים שלח אותי לראות מה העניין. בחור יצא מן המכונית, התחיל להסביר משהו ועינינו נתקלו אחת בשניה. הוא הסמיק. ואני נבוכתי ולא ידעתי למה. אתה די חדש כאן, אמר. לא נראה מתאים לך עבודה כזאת. זה בסדר אמרתי, רק עד הצבא. אתה עוד לפני? חשבתי שאתה אחרי, לא שאתה נראה מבוגר, אלא כזה גבר, איך להגיד. גיחכתי והוא התרכז בי יותר. בערב בא לקחת את המכונית ממש לפני הסגירה. רוצה הסעה לאן שהוא שאל. לא חשבתי הרבה אמרתי לו סתם, לנסוע. יצאנו אל מחוץ לעיר. אתה רוצה להחזיק את ההגה שאל, ובעוד אני תופס בהגה ממקומי במושב שליד הנהג הוא הניח את ידו על ברכי ואני חשתי חום גדול יותר וצריבה שלא באה מהחום האמיתי של ידו אלא גל חום שפרץ מתוך עורי החוצה. הוא ליטף את ברכי ואמר יש מלון לא רחוק, אף אחד לא יראה אותנו. מלון חדרים בודדים. הייתי מבולבל ולא עניתי. הוא לקח את ההגה ונהג למקום שהכיר. נכנסו לחדר המבודד. ליד הדלת ניסה לנשק אותי. סובבתי את ראשי, אך בגופי התרחש דבר חדש. תחושה ששום ניסיון באוננות לא הזהירה אותי מפניה. קפאתי אך להטתי. ידו טיילה אל מתחת לחולצתי. תתקלח קודם, אמר לי. ואני רציתי לברוח פתאום. בוא נתרחץ יחד אמר ונכנס אחרי לאמבטיה. הייתי נבוך. מעולם קודם לא התפשטתי בפני זר. יש לך גוף טוב, אמר ומשך אותי אל מתחת למים. הרגשתי כבול עץ ונתתי לו לעשות כל מה שעלה בדעתו. בחלק מהזמן הייתי מלא גועל, איך הוא יכול, מה הוא עושה. אבל כשבא הפורקן הסופי נרעדתי בזרמים זרמים של תחושות מנוגדות. נפלאות ומפחידות. הוא הדליק סיגריה, נשכב והדליק את הרדיו. משך אותי והשכיב אותי שוב לידו וליטף את חזי. זה היה ינוסטסמיה אדיר, אמר לי. שאלתי מה. לא הכרתי את המלה. הוא צחק. לא מכיר את השיר? הוא מפורסם. שיר ספרדי. ינוסטסמה, נו. בטח משהו באהבה. אז כשרוצים להגיד שהיה משהו טוב במיטה אומרים שהיה ינוסטסמה נהדר. ויש לך גם ינוסטסמה אדיר בין הרגלים. לא רציתי לוודא שאני מבין נכון את כוונתו. הרגשתי את דמי מנסה לפרוץ מאזני ואפי. אחר-כך לקח אותי לאכול על שפת הים. מעולם קודם לא הייתי שם בלילה. הייתה שם שורת בתי קפה שתזמורות חיות ניגנו בהם. מאוחר יותר תהיה הופעה אמר לי. 
נכנסנו לאחד מהם, הוא הזמין לנו ארוחה. אכלתי בלי להרגיש. אתה תמיד שותק כל-כך, שאל. ניענתי ראש. לא לימדו אותי לדבר אמרתי. הוא חייך, אתה גם חריף ומשעשע. לא הבנתי אך שתקתי. הוא דיבר. לאט התחילו להצטופף אנשים ליד הגדרות של בתי הקפה. מקשיבים לתזמורת. היו שם נשים בודדות וגברים וכולם הסתכלו פנימה במבט מזוגג. הנשים זונות, אמר לי והבנים, הבנים כולם מחפשים ינוסטסמה. זה המקום. אני רוצה ללכת אמרתי לו. די. נמאס לי. אל תהיה איצ'יקידנה כזה. שב תהנה. מה יש לך. הייתה לו צורת דיבור ומלים שלא הכרתי. לא יכולתי לשאול אותו כל רגע, מה, מה. ראיתי אותו מגניב שלום קטן לאיזה בחור שהיה צמוד לגדר. החליפו כמה תנועות לא ברורות. עוד שווסטר, אמר. הכנר התחיל לנגן איזו מנגינה שחיקתה ציוץ ציפור. זה סימן של סוף החלק הראשון, אמר לי, הוא תמיד מנגן צ'וקרליה לפני ההופעה. בסוף עלתה איזו שלישיה של שני גברים ואישה ששרו שירים דרום אמריקאיים. ביניהם אותו שיר שממנו נלקחה המלה הזאת. ינוסטסמה. 
ערב או שניים אחרי, מצאתי את עצמי הולך לאותו קפה. עמדתי צמוד לגדר כשמאחרי הולכים ומצטופפים עוד ועוד אנשים. לפתע חשתי מישהו נצמד אלי. לא הייתי בטוח חשבתי שאולי מהצפיפות הוא נדחק. לפתע הרגשתי משהו נוקשה מתחכך בי. הרגשתי שאני מסמיק וכולם רואים, זזתי קצת והוא אחרי. עשיתי תפנית חצי גוף ומישהו דחף אותו לפנים. כעת עמדתי אחריו. כעת נצמד אלי שוב, אלא שהפעם אחוריו הם שהתחככו בי. ושוב הרגשתי את אותה תחושה משתקת אך נחשקת. לא זזתי. הוא עשה איזו תנועה בידו, רמז לי בעיניו והתחיל לצאת מקבוצת האנשים הנדחפת. הייתי במבוכה שמא יראו את מה שקורה במכנסי, אך עיני כולם היו מופנות פנימה. הוא הלך ואני אחריו אל גן קטן שליד בתי הקפה. משם ירדנו כמה מדרגות לשירותים ציבוריים ושם ממש התנפל עלי. ושוב עמדתי כגולם חסר תנועה עד שבא על סיפוקו. בלילה לא הצלחתי להירדם. לא הצלחתי להבין מה מתרוצץ בי. הייתי מבולבל ולא היו לי מלים. ידעתי רק שאני גם מפוחד מאוד וגם מגורה כמו שמעולם לא הייתי קודם. התערובת הזאת של פחד וגירוי הייתה תחושה חדשה וחריפה. לא מוכרת. נעימה ודוחה. מושכת לב ומפחידה באותו זמן. כמו תמיד הייתי צריך לדבר על כל זה עם עצמי. רק עם עצמי. 
ביום ששי לקחה אותי בת דודי לחברים שלה. הכירה לי ידידה שלה. צפורה. נערה מלאה, בעלת קול צרוד. נראתה מעניינת וחכמה. הייתה זורקת מני משפטים סתומים חכמניים לחלל. לבשה בגדי בטיק שעשתה בעצמה ותמיד התנופפו אחריה שובלי בד שהייתה מסתבכת בהם. נפגשנו כמה פעמים. היא הכריזה באזני כולם שהיא תחנך אותי. היא קראה לי פרא ומשכה בשערי בחיבה מעושה. אני חושב שנהנתה ללמד. היינו מתראים הרבה ואני למדתי אתה ועליה מה הם חיי מין סדירים, כי כל הרצאה שלה נגמרה במיטה, אחרי שהיזמה הראשונה באה ממני כשהפתעתי אותה ולאחר סירוב הסברתי לה ששם למעלה אצל החיות הדברים הרבה יותר פשוטים. היא קראה לי פרא אדם וכדרכה התכוונה בוודאי לדבר מה אחר. אז כבר נראתה לי די מזויפת. לטיילת כבר לא ירדתי. הניסיון נעלם באיזה מקום בנבכי מוחי. 
בינתיים הגיע הזמן והלכתי לצבא. הימים חלפו ושנוי מקווה לא בא. הכרתי יותר אנשים, חייתי בתוכם. נדמה לי שהייתי חיל טוב. עזרתי לנחשלים. מילאתי משימות קשות. ידעתי שגם הם רואים בי יצור מוזר. הבדיחות שלהם לא הצחיקו אותי ובדיחות משלי לא היו לי. לא דיברתי על נשים שהיו לי שמחכות לי. לא התלוננתי. לא קיללתי. בחופשות הייתי מתראה עם צפורה, שעדיין רצתה להצמיח כנפיים, להתעופף ולהצדיק את שמה. 
לאחרונה נראתה עצבנית מתמיד. בעיותיה עם אימה גברו. היא לא מצאה לעצמה פתרון אך כל הצעה שהעליתי נראתה לה בלתי אפשרית. לא לעזוב את הבית, לא לחפש עבודה. היא רצתה שכל זה יקרה אך בלי רצון לעשות. שהכל יקרה מעצמו. בסופו של עוד ערב כזה שאלתי בלי לחשוב על מה אני עומד להגיד, למה שלא נתחתן ולא ידעתי אם אני מתכוון. היא הסכימה מיד והנושא לא חזר יותר לשיחה באותו ערב. אך ערב אחד, כשבאתי לאסוף אותה מביתי שאלה אותי אימה אם כבר קבענו תאריך לנישואינו ואילו צעדים כבר עשיתי לקראת זה. באותו ערב חזרנו לראשונה לדון בנושא בפרטים ולקראת סוף הלילה הארוך והמתמשך חשתי כיצד חלק בגופי שלא ידעתי מה הוא, הולך ונעלם. 
במשפחתי שמחו לשמוע. הסתבר לי שלכולם היה ברור שזה מה שיקרה. בחופשה הבאה עליתי להרים לבשר לאבא. הוא הקשיב, אתה באמת רוצה להתחתן אתה שאל, אתה בטוח שהיא זאת שבאמת אתה רוצה לחיות לשארית חייך. בלי לחשוב אמרתי מיד, לא, והייתה דממה. אבל לא אכפת לי כל-כך הוספתי. אז למה לך, שאל. אולי בגלל שכבר הבטחתי, עניתי ויצאתי לשחק עם לקי ששמח לרחרח אותי שוב ולהתרוצץ בשמחה מסביבי. בשבת בבוקר יצאתי לרכיבה ארוכה בהרים. אחרי הצהרים נפרדתי מאבי. הוא הבטיח לבוא לחתונה. אתה הרי תלך עד הסוף, לא תוותר, אמר. 
סיכמנו שנגור אצל אימה עד שנסתדר. היו לי עדיין כמה חודשי שירות צבאי לפני. המצב לא הלך להשתנות לגביה. היא תמשיך לחיות בבית אימה ואני אהיה בצבא. ישתנה רק איזה רישום בתעודת זהות שלנו, והיא לא תלך לצבא. על מה שיקרה אחרי, לא חשבתי. איש לא חשב. 
יום הנישואים הגיע. את ימי החופשה שהוקצבו לי להכנות לא לקחתי. קמתי בבוקר, לבשתי חליפת מדים ובדרך מהמחנה הביתה ישבתי אטום. הייתה לי הרגשה שאני נפרד מהדרך. כאילו פעם אחרונה אני רואה את הנוף המדברי המוכר הזה ושהיו לי בו סימנים משלי כמה רחוק אני מהעיר. רק באוטובוס העירוני בדרך הביתה חשתי בהתקוממות המהפכת את קרבי. לא רציתי להתחתן בשום אופן. לא רציתי להתחתן בכלל. כשנכנסתי הביתה היו כולם טרודים, קדמו אותי בטפיחות שכם. אתה ודאי נרגש, קבע מישהו. מה אתה כל-כך חיוור, שאל קול אחר. יהיה לך כוח לשבור את הכוס הערב, התבדח עוד קול. הכל היה מלווה קריצות ומכות בצלעותיי והייתה לי הרגשה שמנסים לגרש אותי מהבית. נכנסתי לשירותים והקאתי. כשיצאתי שאלה מישהי, מה תלבש הערב ואני אמרתי, את המדים, אין לי משהו אחר. אף אחד לא חשב על זה קודם. בין שמלת הלבן וכלי המיטה שצפורה הכינה לנו. אולי תשכב לנוח שאלה חמותי לעתיד מהערב, ואני אמרתי שיש לי עוד סידורים ויצאתי. 
ציפורה הייתה במכון יופי. שוטטתי מעט בעיר. ישבתי ושתיתי כוס קפה, בוהה באנשים המתרוצצים, והרגשת הטעם המר בפי לא פגה. בסופו של דבר נכנסתי לקולנוע המציג כל היום וישבתי מכורבל בעצמי. היה נדמה לי שהרגל לידי מתחככת בשלי. לא הייתי בטוח. לאט לאט נדחפה לה יד בין המושבים וגיששה לכיווני. לא זזתי. היד חיפשה ומיששה ובדקה. אחר-כך נפל צרור מפתחות והוא התכופף להרים, אלא שנשאר שם קצת יותר מדי. הרגשתי את חום נשימתו חודר דרך המדים. הוא התיישר ובדרך לחש לי באוזן בוא, קם ויצא ואני אחריו. הוא הוליך אותי לשירותים נסגרנו בתא . עכשיו הדאגה הפכה כיוון והפכה לפחד מסוג אחר. יתפסו אותנו. לא לא הוא אמר. אל תדאג. בסוף הוא הלך ואני חזרתי לאולם. ישבתי וחיכיתי שתתחיל ההצגה הבאה. ורגע אחרי שהחשיך האולם התיישב על ידי מישהו אחר, ושוב חזר משחק הברכיים. רציתי להכניס לו אגרוף, אך קמתי והחלפתי מקום. שתי דקות אחרי, ברך אחרת נתקעה בשוקי. הפעם לא ברחתי, נתתי לו להמשיך. עיני המשיכו לראות את הסרט ותחושותיי מרוכזות ביד המגששת בתוך מכנסי. על המסך התרוצצה האיכרה סופיה לורן במחשוף ענק והתגרתה באיכר מסטרויאני. שרק לא אתלכלך, זה כל מה שיכולתי לחשוב עליו כשהלכתי ושקעתי בתחושות החיבור בין היד הזרה וגופי. אחרי שראיתי את הסרט פעמיים וחצי ועוד כמה ידים שניסו לבחוש במכנסי יצאתי ובדרך הביתה נזכרתי ששכחתי לשאול אם מישהו דאג לקנות טבעות. לא זכרתי ששאלו אותי או שנאמר לי דבר מה בעניין. חזרתי הביתה. צפורה הייתה עדיין במכון היופי. היה קצת יותר שקט. נסגרתי בחדר השינה החדש שלי בתריסים מוגפים וחשבתי על הטבעות שאולי לא תהינה והכל יתבטל ברגע האחרון במעמד הרב והמשפחה. נרדמתי מתוך תשישות מוחלטת. לא שמעתי אותם חוזרים, אבל לתוך חלום התגנב רעש וקולות מהומה ומישהו טלטל אותי בכתפי ושלח אותי להתרחץ ולהתגלח. מעולם לא חשתי מלוכלך יותר. זכר הידיים על ירכי ובטני ליווה אותי, וידעתי שלא הסבון והמים החמים הם שינקו אותי מהזיכרון. אחר-כך באה משפחתי ובא אבי שהסתכל עלי כל הזמן ולא אמר כלום. מבט כזה היה לו בעיניו כשראה חיות קטנות ולא מזיקות שנתפסו במלכודותיו. חיות שנקעו רגלן. נמנעתי מלפגוש את מבטו. הרגשתי שאם יפגשו מבטינו אני אפרוץ בבכי, ורק המחשבה על בכי לחלחה את עיני. ואז הובילו אותי אל הטקס וירד עלי שקט אטום. היו הבזקי נורה משתקים וקול המצווה עלי לחייך. היו שם מפקדי ושני שכני לאוהל, הם קרצו לי ועודדו אותי בתקיעת מרפקים בצלעי ורגע חדרה למוחי איזו תחושה של אחווה, מעין געגועי ידידות. אחר כל החתימו אותי על ניירות והובילו אותי לחופה. ראיתי איך עוטפים את הכוס במפית, אין טבעות, חשבתי. אין טבעות. לא הייתי בטוח שאמצא את הכוס. לא הייתי בטוח שאוכל להרים רגל ולדרוך עליה, שלא לחשוב לשבור אותה. היו גם טבעות. ושלי הייתה גדולה מדי כי איש לא לקח אותי למדידה. צפורה הייתה בטוחה שהיא מכירה את היקף אצבעותיי. הטבעת הייתה מתחלקת על אצבעי וכמעט הלכה לאיבוד. החלקתי אותה לכיסי. ובסופו של יום נורא לא הרגשתי שמתקרבת מנוחה. ידעתי רק שאינני רוצה לחזור לבית חמותי. הייתי שיכור מדי והיו כל מני התבדחויות על חשבוני. ומסביבי הייתה צפורה. הלילה הארוך שהתחיל מוקדם והכיל כמה חוויות מזעזעות התקרב אל קצו. 

למחרת יצאנו לחופשה בהרים. אבא פינה את הצריף לכמה ימים וירד לגור אצל ידידה שלו במושבה. לקי שמח לראות אותי וקפץ עלי בחיבה. אל צפורה סמר שערו. הוא לא אהב אותה והיא לא אותו. היא סטרה לו ברגע השני של פגישתם הראשונה כשניגש לרחרח אותה ולעמוד על טיבה. קראה לו מלוכלך ואני רציתי לסטור לה חזרה, אך חשיפת שיניו הפחידה אותה מספיק כדי שלא תתנכל לו להבא. שבוע החופש שלי הזדחל לאיטו. הוא התחיל בנסיעה הארוכה והשתקנית להרים, שם היינו מסתובבים בשקט אחד מסביב לשני ופתאום לא היה לנו מה להגיד נגמרו ההרצאות. לימודי נסתיימו. אבי הסתלק כמה דקות אחרי שהגענו כמעט בלי לפנות אליה. 
חזרתי לצבא וויתרתי על שני סופי שבוע. האנשים סביבי חשבו שיצאתי מדעתי. עצם הרעיון של יציאה אליה החלה אותי. לדמיין את עצמי יושב שם בינה לבין אימה. להקשיב לכל הטרוניות שלהן אחת נגד השניה. אבל הגיעו ימים שלא הייתה לי ברירה. הייתי מגיע הביתה. מנענע ראש אילם. ובלילות הייתי עייף תמיד. בעיתון חיפשתי לראות איזה סרט מוצג באותו קולנוע. גם אם ידעתי שלא אלך. כאילו היה חשוב מה הוצג. אבל כשאצבעי עברה על שם בית הקולנוע משהו רחש בתוכי. והוא היה נעים לרגע ומפחיד לשניים. לרגעים נדמה לי שצפורה דווקא נהנית מהמצב. לגביה היה מספיק שהייתי ברקע. מילאתי את חלקי הסמוי מעיני שיעדה לי בחייה. כמובן שבמשך כל זמן שירותי בצבא אי אפשר היה לעשות תכניות לשנוי. נלחמתי מלחמות קטנות ונואשות כדי להבין והובסתי בכולן. לא יצאתי חכם יותר משום ניסיון. לא ידעתי איזה תפקיד אני משחק במשחק הסמוי הזה. ידעתי שישנה רק נקודת תורפה אחת במשחק. לא הייתי טיפש ולא חסר אונים, החלטתי לשחק כדי לראות לאן היא מוליכה.לעתים הייתי בא הביתה ולא היה לנו על מה לדבר, הייתי בוחן רק את המהלכים הבאים במשחק אבל בפעמים אחרות, רחוקות היו פעמים כשפתאום ללא סיבה נראית לעין הייתה מתחילה להיות נחמדה. הרבה יותר מדי, עד שהייתי מתפתה להאמין לשעות הללו ולרגע חשבתי שאפשר יהיה להציל משהו בחיינו. 
מועד שחרורי הלך וקרב. לא התראינו יותר זה זמן רב. הודעתי לה במכתב ארוך ומפורט שאינני מתכוון לחזור העירה אחרי השחרור, שאני עולה להרים, למושבה. שתוכל להצטרף אלי שם. שאני מוכן לתת לנו הזדמנות נוספת אבל בניתוק מסביבתה שלה ורק שם למעלה, ובתנאים שלי. אבי לא שאל הרבה שאלות. הסברתי לו בקיצור. הוא הקשיב, חשב קצת ואמר, אתה מחכה לה, טוב. הוא הכין לי בית במושבה וחזרתי לחיות כקודם. עובד במוסך הטרקטורים. אין טעם שתחייה כמוני, אמר אבי. זה טוב רק לכמה זמן. אני התרגלתי לזה ואתה לא צריך להתרגל לחיים כאלה. זה עניין של אופי. אל תפתח בך אופי בדידותי. 
חייתי במושבה. עבדתי קשה. הכל המשיך כמו בצבא כמעט. גמרתי את עבודתי וחזרתי לחדרי. לא הצלחתי להתקרב אל איש. חסרו לי יכולות ההתבדחות שהייתה לאחרים במוסך. כמו בצבא. אחרי כמה ניסיונות של בלוי ערב במועדון המקומי בחוג הצעירים ויתרתי על הרעיון. זה היה כמו לא להיות שם. הם התבדחו, שמרו על איזו מראית עין של ידידות והווי משותף. אני הייתי מחוץ למעגל. במועדון בין האנשים חששתי בדידות גדולה יותר מאשר להיות לבד בבית. גרתי לבדי עם אחד מצאצאיו של לקי ולא היה לי רע. גיליתי את הספרייה הקטנה של שמושבה והתחלתי לקרוא הרבה. גיליתי ספרים ממין אחר, לא אלו שציפורה אהבה. ספרים שעסקו כמו שנראה לי, בחיים האמיתיים, בבעיות אמיתיות, בלי יפיופים. ספרים שגרמו ל לחשוב. את השבתות הייתי מבלה עם אבא. הייתי מספר לו על הספרים. עוזר לו בניקוי הרובים וברכיבות ארוכות בואדיות המקסימים והשקטים, כשמעלי רק צלי הרים עצים ירוקים ועומק השמיים. אך מפעם לפעם, בין ספר לספר התחלתי חש איזה געגוע לדבר מה בלתי מוגדר וחסר שם. הייתה בי איזו כמיהה שלא עמדתי על פישרה. ניסיתי להתעלם. הכרחתי את עצמי להכחיש בתוכי את קיומו של הבלתי נודע הזה המכרסם בי בלאט. 
באותם ימים השתקעה איזו קבוצת צעירים זרוקים בבתים הישנים העזובים במעלה המושבה. הם הקימו קומונה ובשבתות זרמו אלינו שיירות של אנשים ידועים לבלות בחברת הקומונרים הפרועה. מגודלי זקן. שמלות ארוכות. גברים מרחפים. נשים שהילכו כבתוך חלום. חלקם עסק ברצענות ועשו ארנקי עור פשוטים שמכרו בשבתות. אחרים התעסקו במיני תכשיטים. אנשי המושבה שמחו להשכיר את הבתים ההרוסים אך שנאו את החשישניקים, כמו שקראו להם. אני דווקא ניסיתי להתקרב. ובשבתות הייתי עולה למסעדה שלהם לאכול את כל המאכלים הלא מזוהים שלהם. מין צמחונות שכזאת... תמיד היה שם מישהו שפרט על גיטרה. לעתים היו שם זמרים ידועים ששרו בצוותא ולא כמופע. וכן, הם עישנו. ודי הרבה וגם אני ניסיתי ונהניתי. זה הפך להיות בלוי של סופי שבוע חמימים. הכרתי את אחת הנשים שעבדה כמלצרית בסופי שבוע. והתחיל בנינו איזה סיפור קטן ולא מחייב. אני לא קוראת אותך, אמרה לי. אתה לא מפה ולא משם. לאן אתה שייך, שאלה. ואני רק משכתי בכתפי. 
עברו כמה חודשים ויום אחד חזרתי מהעבודה ומצאתי את צפורה מחכה לי. שתי מזוודות לפני הדלת ולקי הקטן שלי שומר עליה מרחוק. הוא ירש את איבת אביו נגדה. הוא לא התקרב אליה. אינסטינקט חייתי. שמחתי לראות אותה. פתאום חשתי משהו זז בתוכי. תקווה למילוי געגוע טמיר, מלוי לחסר לא מוגדר, אך גם ידיעה שעם ציפורה הוא יכול להתממש רק באופן חלקי. אך מוטב חלקי מכלום, חשבתי לעצמי. באתי לכמה ימים, לראות איך אתה חי כאן. איך חיים כאן בכלל. המכתבים שלך כל-כך דלים. הכנסתי אותה פנימה. היא ערכה סיור בזק בדירה, שנראתה מאוד ריקה ועניה למבטה. זה הכל, שאלה. זהו? למה ציפתה אינני יודע, היא הכירה הרי את בתי המושבה. מה נשמע אתך, שאלתי אני, שום דבר ענתה. ויותר מזה לא היה לנו על מה לדבר. הכרחתי את עצמי להתעניין באימה, בכמה מידידיה שזכרתי והרגשתי שהכל חזר לאותה נקודה מוכרת. הצגה חוזרת על עצמה. לה לא היה מה לספר. התחמקתי למטבח. הכנתי ארוחה קלה אחר כך ישבנו ואכלנו בשתיקה. זה כמו לחיות במנזר, אמרה אחרי כמה רגעים. כל הקשתות הללו, הבית הישן הזה, הריחות הישנים הטבועים בו. היא עקמה את אפה. אני לא בטוחה שהייתי מצליחה לחיות כך. נסי, אמרתי, אני דווקא אוהב את הבית והאווירה שלו. ובאמת קיוויתי שתנסה להישאר. למרות שהצהירה רגע קודם שלא תוכל לחיות כך. ניסיתי לתאר לה את החיים השקטים, כמו ציפורי דרור חזרתי כמה פעמים על המלים כדי לשחק על המיתר הציפורי שלה. השעה הלכה ונמשכה, נעשתה מאוחרת. לא ידעתי אם להציע לה מיטה או שתישן אתי, דבר שרציתי. בכל הערב לא עשתה צעד של התקרבות ממשית. את וודאי עייפה כבר מהדרך וכל היום, אמרתי, היכן את רוצה לישון. אתך, אמרה. באתי אליך. וכך הלכנו לישון יחד ועד לאותו רגע לא ידעתי כמה גדול כוחו של הרגל. כמה נוח לי עם הגוף המוכר. 
כשחזרתי מהעבודה למחרת ראיתי שלא טוב לה. היא השתעממה. המקום לא נשא חן בעיניה. אין כאן איזו חברה של צעירים שאלה. קשה היה לי לענות לה מכיוון שידעתי שהם לא ימצאו חן בעיניה ולא היא בעיניהם. היא לא תסתדר אתם. ארציותם העממית, זכרתי הגדרה מבטלת שלה בביקורה הקודם, לא תהיה לרוחה לאורך זמן. נשארנו לבד, באווירה של שעמום ועוינות, אבל בא שוב הלילה והוא היה נראה כפיצוי על היום הארוך של הציפייה. כך חשבתי. בלילה השלישי כבר הכינה לה משכב על הספה השניה. הרגשתי עלבון צורב ומרירות הולכת ומתפשטת בי. השתדלתי לא להגיב. למחרת לקחתי אותה למועדון המושבה. היא ישבה שם זמן מה, סוקרת את הסביבה. עוקבת אחרי אנשים, מקשיבה לשיחות זרות. אחר-כך תקעה את מבטה בתקרה, לא יכולתי להכיר לה אנשים. לא היה כל קשר אישי אתם. גם אני לא הכרתי איש כמעט. ואפילו אלו שעבדתי אתם במוסך נפנפו לי יד מרחוק אך לא ניגשו. ישבנו לבד. 
לבסוף הורידה עיניה אלי ולא יכולתי לקרוא מה יש בהם יתר, אכזבה, איבה, לרגע נדמה לי שאני רואה בהם גם ייאוש. אתה באמת לא פופולארי כאן אמרה והנידה ראשה במין חיוך. לא הייתה אפילו בחורה אחת שהסמיקה כשראתה אותי, אמרה במרירות. הרגשתי זעם גואה בי. ידעתי שאנחנו הולכים לריב, לצעוק, ויכולתי לדמיין את עצמי מכה אותה. דברים שלא עשיתי מימי. כדי למנוע תקרית כזו, יצאתי. החזרתי אותה הביתה ולקחתי את לקי לטיול ארוך. כשחזרתי כבר ישנה. פחדתי מן השבת המתקרבת מהרעיון שאצטרך לבלות אתה יום וחצי בית. ביום ששי קניתי את כל העיתונים האפשריים. קניתי לה חוברת תשבצים. הייתי מוכן אפילו לקנות לה בובה וצעצועים, רק שיהיה לה במה למלא את יומה. ליל שבת עבר במנוחה. היא קראה, אני קראתי. במוזר הייתה איזו נינוחות משפחתית. בשבת בבוקר קמה וכולה נופת צופים. היא הכינה ארוחת בוקר והביאה אותה אלי למיטה. האכילה את לקי שהתרגל לנוכחותה אך לא אהב אותה ביוזמתו. התפתיתי להאמין שזאת הבדידות והשיממון בכל ימות השבוע שמאכלים אתה וממררים את חייה כאן. לקחתי אותה לטיול בסביבה. הראיתי לה נופים, ציפורים, פרחים ובעלי חי. היא לא זכרה שראתה כל זאת כבר פעם, בירח הדבש שלה. כך שלמרות קריאות ההתפעלות שלה הרפויות, ידעתי שאינה מתרשמת במיוחד. מחשבותיה היו במקום אחר. היה משהו רחוק ומעורפל בעיניה. לצהרים הגענו לצריף של אבי למעלה בהרים. היא נראתה עייפה וטרודה. הוא קיבל אותה בברכה אך לא בחום ולא היה להם מה להגיד. היה ברור שהיא חשה בהסתייגותו הרחוקה. הביקור היה שקט, מלבד הנביחות של לקי הגדול שלא רצה להתקרב אליה כשניסתה לקרוא לו וללטף אותו. אף אחד לא אוהב אותי כאן, אפילו הכלבים לא, אמרה בדרכנו חזרה. חשתי שהיא מכינה איזו הפתעה. יכולתי לנחש כמעט אך לא רציתי לחשוב. בבית נשכבנו לנוח כשכל אחד מאתנו מעמיד פני ישן. וכל אחד מאתנו יודע שהשני יודע. שכבתי שם בעיניים עצומות. הייתי מוכן לתת לה שהות להתרגל אבל כנראה פגעתי בה ולא ידעתי איך. למרות כעסי רציתי שתישאר. אחר-כך נרדמתי באמת. כשהתעוררתי ראיתי שהיא קמה לפני, הלכה להכין ספל קפה והסתובבה במטבח רגעים ארוכים מדי. היא חזרה עם שני ספלי הקפה כאילו ידעה שהתעוררתי, או אולי התכוונה לעורר אותי. אני צריכה לדבר אתך, אמרה. זה בא, חשבתי. אני יודע מה היא אומרת להגיד. אני עוזבת, זה לא בשבילי, למה להעמיד פנים, אמרה. אני יודע הבנתי כבר קודם. אני רוצה לשכור חדר בעיר, לעזוב את אמי. אני אמצא עבודה. בינתיים אני רוצה שתשלח לי קצת כסף כל חודש, עכשיו שאתה לא בצבא יותר, וכאן אתה מרוויח וחי בצמצום. אתה יכול להרשות לעצמך. אני אשתך. לא אהבתי את טון דיבורה. אולי את רוצה להתגרש, שאלתי. אולי זה יקל עלייך בעיר להיות גרושה צעירה. היא הסתכלה בי לרגע והיה איזה חיוך עצוב בזווית פיה. אתה באמת משונה. אני מאמינה שזה לא ניסיון להיפטר ממני. ובכל זאת, לא. זה לא זה. אני אמשיך לבוא לפעמים לסופי שבוע. גם אתה תוכל לרדת העירה לפעמים ויהיה לך לאן לבוא. הנושא סוכם במהירות. היא העמידה עוד כמה תנאים ואני קיבלתי את כולם. הוקל לה. היא פחדה ממני, הבנתי. אולי חשבה שאתנגד, שתצטרך להלחם, שאעמיד דרישות משלי. נוכחתי שלא למדה להכיר אותי באמת. קצת ריחמתי עליה כשחשבתי כמה קשה היה לה היום להכין לתכנן ולהתכונן לשיחה הזאת, מטרת טיולה אלי. אחר-כך ארזה את מזוודתה. ירדנו לסרט שמצא חן בעיניה, אך לא בעיני ולמחרת מוקדם בבוקר לוויתי אותה לאוטובוס, קיוויתי לא לראותה זמן רב. אכתוב לך כשאמצע בית ועבודה אמרה דרך חלון האוטו. זה היה משפט אחרון. פרידה אופיינית לה. 
בערב חזרתי הביתה והוא היה ריק. עמדה בו איזו בדידות שלא הכרתי קודם ולא יכולתי לשאת. ישבתי משמים, מלטף את לקי סתמית. ספר לא פתחתי. הלכתי לישון בלי ארוחת ערב. למחרת קניתי לי רדיו קטן שהייתי מפעיל אותו מיד כשנכנסתי הביתה, בקול בלתי נשמע כמעט. רק המיה קלה. רחש קול אדם ממלמל גם כשאינני מקשיב. הייתי נרדם לצלילי הרדיו ומתעורר לצליליו. מבלי להרגיש בתהליך התחיל להיות לי קשה יותר ויותר לשאת את בדידותי. איבדתי את סבלנותי לספרים. לא יכולתי להתרכז בניסיונות הנואשים להמשיך לקרוא. הייתי במקומות אחרים. התחלתי יורד לעיר הסמוכה כל ערב. הולך לקולנוע מעופש שהיה מחליף סרט כל ערב. משוטט על הטיילת שלאורך חוף מים רוגעים, עמוקים שהייתי יכול להסתכל שעות באורות המרצדים בהם. בסירות המהירות החותכות את פניו או מאוחר יותר בסירות הדייגים המחליקות על פניו עם עששיות נפט בירכתיהן. מביט במים כשמראות שונים עולים אלי חזרה מתוך ראי המים. חזיונות שנשכחו ברגע שהועלו. הולך סובב לאורך שדרת הדקלים מהורהר. חסר זיכרון אך זוכר שדבר מה נשמט. מחפש ולא יודע מה. חוזר שוב אל המים הגדולים והרבים ומחכה לדבר שיחזור ויצוף מתוכם. פתרון, בן ים קטן של מים מתוקים. הלכתי לכיוון היציאה מן העיר, לתפוס מכונית חולפת בכיוון המושבה. צעיר ארוך שיער עמד בתחנה. מכנסיו צמודים. עיניו רכות. מין מלאך שלא מכאן. החלפנו מבטים והרגשתי מכת חשמל בתוכי. הורדתי מבט. רגע אחרי הבטתי שוב והוא עדיין הסתכל. הרגשתי שבעוד רגע אפול על ארבע ואתחיל לצרוח בשיגעון גדול, הכאב היה גדול מדי. עלה בי גל שהציף אותי. התחלתי לרוץ חזרה העירה לקחת מונית. לא יכולתי להישאר על יד אותו נער עוד רגע אחד. 
באותו זמן התכוננה כל המושבה לרדת ממורד ההר, מהבתים הישנים הנפלאים לבתים חדשים שהלכו ונבנו למענם למטה על שפת הכביש הראשי. שנאתי את קובית הבטון החדשות והמכוערות הללו שהיו הולכות וצומחות לעיננו במשך החדשים האחרונים ומלאו שמחה את יושבי המושבה שהיו הולכים כל שבוע לבדוק את קצב התקדמות הבניה. לא יכולתי להבין כיצד הם מוכנים לעזוב את הבתים היפהפיים והעתיקים הללו. החלטתי להישאר בבית הישן והמקומר. הגעתי להסכם עם בעל הבית והוא הסתכל עלי כעל מטורף על שאני הולך להישאר לבד לגמרי למעלה. איך תחיה בלי חשמל אולי בלי מים אפילו. בא היום שתושבי המושבה החלו בנדודיהם. יורדים לבתיה חסרי הייחוד החדשים חסרי הצביון. היו טקסים ברכות איחולים אורחים מכל הארץ ומהומה שלא לקחתי בה חלק. ואחרי כמה ימי רעש ומהומה של טלטולים ועגלות מתנועעות חורקות בכבדות למעלה ולמטה במורד ההר הייתי יותר לבד מקודם. רק הכלבים עוד לא התרגלו לשינוי והיו באים לבתים הריקים. נשארתי לבד. למטה הקוביות החדשות. מעלי קומונת ההיפים. אליה הייתי עולה בסופי שבוע. מצפורה לא שמעתי. 
השבועות עברו במהירות. לא שמעתי יותר את השקט שמסביב. החלה מלחמה להבליע בתוכי את אי השקט שנפרץ בי. ניסיתי בכל כוחי להגן על מתכונת חיי הישנה ולהסתגל אליה מחדש. נלחמתי מחדש על הספרים, על הרדיו. להסתגל שוב לבדידות הישנה. לאבי בסופי השבוע ולחופי האגם לעתים רחוקות. העיר לא ענתה על שום צורך שלי שום בת ים לא עלתה מן האגם. רק התקפי חרדה סמויים הגבירו את הלמות לבי ולחשו, ברח מכאן. אל תסתכל על הצעירים. לך, לך. הסתגרתי בחדרי שמיום ליום נראה לי עירום יותר, סוגר עלי. מכביד. המועקה הפנימית צפה החוצה בדרכים חדשות. בעצבנויות שלא היו בי קודם. בחוסר סבלנות לאנשים בעבודה. לתפלותם של בדיחותיהם ומעשי הקונדס הזעירים. הרגשתי שאני מחפש דרך להביא דברים לידי מריבה, ורצוי למריבה גופנית. רציתי להתפלש אתם בעפר. רציתי שיגעו בי. רציתי למעוך את גופיהם הצעירים המרוחים שמן מכונות. רציתי ולא ידעתי מה רציתי. 

לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...