>  >  > 

טרמפ לבסיס

זה היה עוד בוקר שיגרתי מבחינתי. קמתי בחמש, התארגנתי והתכוננתי לצאת מהבית באיזור המרכז, כמו בכל בוקר, לבסיס באיזור טירת הכרמל, שם שירתי. אני מסוג החיילים ''לחוצי הבית''. כל יום בחמש אחר הצהריים אני מסיים את תפקידי בבסיס ויוצא אל המסע היומי – חזרה הביתה בטרמפים. נסיעה של שעה וחצי, ואם מתמזל מזלי ואני משיג טרמפ טוב אני מגיע הביתה תוך שעה.

בחוץ טיפטף גשם דק וטורדני, אך לא היה קר. יצאתי לבוש מדים וסוודר וי צבאי בלבד. צעדה של פחות מארבע דקות וכבר עמדתי בטרמפיאדה לכוון צפון, כמו בכל בוקר בשנה וחצי האחרונות. הטרמפ הראשון שעצר הוביל אותי עד איזור צומת בית ליד בנתניה, שם ירדתי, ממתין לטרמפ המשך צפונה.

השעה שש וחצי בבוקר והתקדמתי לא רע. יכול להיות שעוד אספיק לטעום משהו מארוחת הבוקר בבסיס, חשבתי לעצמי, כשרכב הסובארו הכסוף עצר לידי.
''לאן חייל?'', הוא שאל ואני מיהרתי לענות ''לכוון חיפה, אתה מגיע?'', הוא הינהן בראשו והוסיף ''יאללה, תזדרז ותכנס''. לא חשבתי יותר מידי וקפצתי פנימה.

הכסא היה מוטה מעט לאחור ובטייפ התנגנה מוסיקה קלסית חרישית. הוא לא הרבה לדבר ואני החלטתי לנמנם ועצמתי עיניים. חלמתי על הזיון עם אמיר, החייל שנפגשתי איתו אתמול, וכל פרט ופרט נראו בחלום טובים ומגרים יותר. מספר הטלפון שלו היה אצלי בארנק, אולי אתקשר אליו היום בערב ונחגוג שוב. חלמתי על 18 הס''מ שהיו לו בדגמ''ח הצבאי. בלעתי אותם אל פי בשקיקה, שמעתי את קולות ההנאה שהשמיע כשמילא את פי בזרע שלו.

הנסיעה הרכה והמונוטונית וקולות הגשם שדפק והתחזק ככל שהתקרבנו צפונה ניראה שגרמו לי לצלול ולהעמיק בשינה. התעוררתי בבת אחת, מנסה להבין היכן אני, מרגיש גוף ענק וחזק מצמיד אותי לכסא ומועך אותי.
''מה קורה פה? עזוב אותי! מה אתה עושה??'', צעקתי מבוהל, כשהבנתי שהנהג סטה ממסלול הנסיעה, עצר ומנסה לאנוס אותי. הלב דפק כמו משוגע, פחדתי, לא ידעתי היכן אנחנו ואיך לצאת ולברוח ממנו.

הוא סטר לי בחוזקה. ''שתוק!'', ציווה עלי, ''אם בא לך לצאת מזה טוב''. הוא ניצל את ההלם הרגעי והלביש על ראשי כובע גרב שחור הפוך בזמן שידו השניה אוחזת בחוזקה את פרקי ידי כדי שלא אוכל להתנגד.
''עזוב אותי, בבקשה! אני אלך ולא אספר כלום, רק תן לי ללכת. אני חייב להגיע לבסיס!'', התחננתי. הוא הצמיד את ידי לאחור וקשר אותן. מבלי לומר מילה החל פותח את כפתורי המכנסיים הצבאיות שלי ומוריד אותן. בעטתי והוא נסוג לאחור לשניה, אך מיד חזר לאחוז ברגלי, מצמיד וקושר אותן אחת לשניה.

''אתה תצטער על הבעיטה הזו'', אמר בטון קשוח ואני הבנתי שככל שאתנגד יותר אסבול יותר. ''אם בא לך לצאת מפה חי, כדאי שתתמסר לי ותשתף פעולה'', אמר, ''ומרגע זה אתה פונה אלי רק בתואר 'מלכי'. מובן?''
''כן מלכי'', עניתי, ''אני אעשה מה שתרצה, רק תן לי לצאת מפה, אני מתחנן! אני לא אספר כלום''.
''אני עומד להשתמש בגופך, זבל, ואתה תמלא את כל רצונותי, אם לא בא לך 'להעלם' כמו אלפים אחרים לפניך. ראיתי את הזין שלך עומד כשישנת. אתה מיוחם, אתה מת לקבל זין'', אמר לי.

הפסקתי להתנגד והוא הוריד מעלי במהירות את הסוודר והחולצה, כשהוא מתמרן אותם בן פרקי ידי הקשורות מאחור. תוך שתי דקות הייתי עירום לגמרי, קשור בידי, עיני מכוסות בכובע הגרב והוא מרים אותי בקלילות ומוציא אותי מהאוטו. היה קר אך לא הרגשתי כלום, רק פחד.

''רד על בירכך והשתחווה לאדונך'', ציווה. צייתי בלי לומר מילה, כשכל מה שעובר לי בראש זו רק תפילה שלא ירצח אותי ושזה יגמר מהר.
''אתה כלב טוב. לקק את נעלי אדונך וסגוד להן''. ליקקתי, כשאני מנסה לשחזר את תווי פניו של הנהג. כשהוא עצר לי לא טרחתי להתבונן בו, ועכשיו ראשי מכוסה ואיני יודע איך הוא נראה. אם אצטרך לתאר אותו במשטרה, ספק אם אוכל לעשות זאת, חשבתי.

הוא משך בשערותי והרים את ראשי. ''פתח את הפה שלך זונה'', ציווה. הרגשתי זין עבה חודר לפי, וכשהוא אוחז בראשי מאחור החל לזין לי את הפה ללא רחמים. הרגשתי את איברו העבה וארוך חודר לגרוני וחונק אותי. הוא לא התייחס והמשיך להחדיר אותו עד סופו אל גרוני.

בבת אחת הוא הוציא את הזין שלו . ''תנשום, זבל. אל תמות לי עכשיו. לקק את הביצים שלי בהנאה, אני רוצה לשמוע שאתה נהנה''. ליקקתי כשאני מתאמץ לנשום ובמקביל להשמיע קולות הנאה. הזין הענק חזר אל פי, אך הפעם עד חציו, וזרם אדיר של שתן חמוץ מילא את פי. ''תשתה הכל, זונה'', ציווה, ''אני לא רוצה לראות טיפה אחת הולכת לאיבוד''.
ניסתי לבלוע, אך הזרם היה אדיר, ומצידי שפתי נזל מעט שתן. הוא הבחין בכך והסטירה האכזרית שנחתה על פני הבהירה לי שאני בצרות. ידי ורגלי היו קשורות ולא יכולתי להגיב כלל. הזין חזר אל פי והמשיך להשקות אותי שתן חם וחמוץ, הפעם בלעתי הכל.
''תמשיך למצוץ כלב'', ציווה ודחף את הזין הענק עד סופו. שפתי כאבו, אך המשכתי למצוץ ולהשמיע מגרוני קולות הנאה. זרם הזרע שנפלט ישר לגרוני וידו האוחזת בעורפי לא הותירו לי ברירה, אלא לבלוע הכל.

''נהנית זבל?''
''כן, אדוני'', עניתי כשאני מנסה להחזיר את נשימתי. שמעתי את צילצול הסלולרי שלו מכיוון האוטו, הוא ניגש לענות ושמעתי אותו אומר ''כן… אני קצת באיחור היום. פקקים... אגיע תוך חצי שעה''.
הוא השתהה זמן מה באוטו וניסיתי לשער מה הוא עושה שם לכל הרוחות ומה הוא מתכנן לעשות איתי עכשיו.

''תקשיב, יש לך מזל, אני חייב לעוף. רשמתי את כתובתך ופרטיך מתוך המסמכים בארנקך, אני מקווה שיש לך מספיק שכל להעלם מפה ולא לצייץ לעולם, כי אם אשמע משהו אני אגיע אליך ובפעם הבאה לא תצא מזה חי''.
''ברור אדוני, אני לא אדבר לעולם'', עניתי.
''שמע, אתה נמצא קצת אחרי חדרה. כשאצא מפה יקח לך כמה דקות לשחרר את ידיך. תתלבש ולך בשביל משמאל 300 מטר ואתה בכביש הראשי. סע לבסיס ושכח מהכל, ברור? כעת השתחווה לאדונך והודה לו על הזכות שנפלה לך לשרת אותי'', אמר ואני מיהרתי לציית ולהודות לו. הוא הרים אותי בקלילות, הצמיד את פני לעץ, וכשידי חובקות את העץ קשר אותן.

כשהוא עומד אחרי, שיחרר את רגלי הקשורות, משך את כובע הגרב מראשי, מיהר לסובארו האפורה, הניע ונעלם. מצאתי את עצמי חובק עץ, כשגבי פונה אל האוטו הנעלם.

כרבע שעה נלחמתי בחבל שקשר את ידי והן דיממו מעט כשהצלחתי לשחרר אותן. מיהרתי להתלבש, בגדי הלחים היו זרוקים על ערימת עלים. פתאום היה לי קר. צעדתי על השביל המוביל לכביש, כשטעם השפיך מעורב בטעם השתן שלו בפי, מנסה לעכל את החוויה המשפילה שעברתי, מודה לאלוהים שבכלל יצאתי ממנה חי.

לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...