עוד בתרבות ובידור
 >  > 

המהפיכה הצרפתית

צרפת היא הרבה יותר מגבינות ויין: הכירו את הפרנץ' האוס שהתחיל בקטן בניינטיז ומסתמן להיות אחד הדברים החמים במוזיקה בשנה הקרובה

אז מאיפה בכלל צץ השם הזה, פרנץ' האוס (האוס צרפתי)? לא ממש ברור. מה שכן אפשר להגיד, זה שלרוב כל השוואה בין מוזיקת האוס לבין הסגנון המוזיקלי המכונה "פרנץ' האוס" תתבסס בעיקר על הקצב. אבל גם זה לא ממש זה. כל הסיפור התחיל אי שם באמצע הניינטיז בשקט בשקט, וכמו גל שמתחיל בקטן ועד שמגיע לחוף הוא מתנפץ בהרבה רעש, כך היו ההרכבים האלקטרוניים שיצאו מצרפת לכבוש את אירופה בפרט ואת העולם בכלל, עם הז'אנר המוזיקלי החדש.

הז'אנר הנ"ל, שזכה לשם "פרנץ' האוס", הביא אחריו עם השנים רבים אחרים שידעו להשתמש בצלילים דומים וקטעים אלקטרוניים מובהקים ששולבו במוזיקת דאנס לסוגיה, ביניהם בוב סינקלר, אטיין דה קרסי, קאסיוס, לה רית'ם דיג'יטל, אייר, דימיטרי פרום פאריס, אלכס גופר, ועוד רבים וטובים - ושיקום מי שלא קפץ ב-98' לצלילי "Music Sounds Better With You". הלהיט הענק הזה שייך למעשה לתומס בנגלטר, חצי הצמד דאפט פאנק, שגם החליט לרכב על הגל עד הסוף ויצר פרוייקט ביניים נוסף תחת השם "סטארדאסט".

ננסה לבחון לרגע מקרוב את ההתחלה של דאפט פאנק (פ' ראשונה רפויה ושניה דגושה): כשהם הוציאו את "Da Funk" ב-1995 זה היה משהו חדש בסצנה. השיר שהיה מבוסס על ריף חוזר של מכונת בסים ולווה בקליפ עם הכלב המדבר היה מפתיע ובעיקר מרענן. זה היה חידוש גם למוזיקה האלקטרונית שבאותו שלב סבלה מתחילת המיחזור העצמי ושרק הרכבים שקירבו אליה את השוליים (דוגמת הפרודיג'י והכמיקל בראדרז) יכלו לנער אותה קצת ולהעיר אותה. כאשר דאפט פאנק החליטו לשחרר סינגל נוסף, "Around The World", שכבר זכה להיות להיט ענק במועדונים ובמצעדים והפך לאחד מהנמכרים ביותר באירופה ב-1996, התחילו להבין שם שהצמד הצרפתי המציא פה, בעצם, ז'אנר חדש בענף הדאנס. וכבר אז הם ידעו מה הם עושים.

תומס בנגלטר וגאי דה-הומר כריסטו, הכירו ב-1987 בפאריז, וחמש שנים מאוחר יותר החליטו לחדש שיר של הביץ' בויז. ב-94' הם הוציאו סינגל נוסף שזכה להצלחה במועדונים, ומאז ההיסטוריה כבר ידועה. ב-96' חתמו דאפט פאנק על חוזה כלל עולמי עם חברת וירג'ין, והוציאו שנה מאוחר יותר את האלבום הראשון, "Homework", מתוכו יצאו להיטים רבים, ביניהם (פרט לשניים שצוינו) גם "Burnin'" ו-"Revolution 909". לאחר תקופה שקטה של 4 שנים, הוציאו דאפט פאנק סינגל חדש לפני חודשים ספורים, שנקרא "One More Time". פה זה כבר נהיה מעניין: אוהבי ההרכב נחצו לשניים, חלקם אומרים שזהו הקטע הטוב ביותר שלהם עד היום, והחלק השני אמר שצריך לארוז את השיר הזה ולשלוח אותו בחזרה לפאריז. לא נעים להודות, אבל אני משתייך לחצי השני. ברגע הראשון ששמעתי את "וואן מור טיים", שפשפתי את האוזניים ולא הייתי בטוח ששמעתי נכון. המוזיקה של דאפט פאנק תמיד היתה מתוחכמת מדי, אנרגטית מדי, אלקטרונית מדי, שסירבתי להאמין שזאת הסנונית הראשונה מתוך אלבום חדש. מה שכן, לאחר כמה האזנות )20-30 גג...) אתה כבר לא יכול להישאר אדיש.

דאפט פאנק הפכו לחמודים מדי, קופצניים מדי, קוליים מדי (בסגנון של המסיבות בתיכון). אולי זהו צעד שיווקי חכם - לראייה, הסינגל נמכר עד היום בכמויות אדירות באירופה והגיע למקומות הגבוהים במצעדים האירופאיים - אבל אולי צריך לשאול מה עדיף, לירות למכנה משותף נמוך יותר ולמכור, או להיות מתוחכמים ולקבל הערכה. בשורה התחתונה - אי אפשר היה שלא לאהוב את השיר הקופצני, אבל באותה נשימה חייבים להודות שהוא מאכזב משהו ביחס למה שהכרנו מהצמד. אני מראש אומר: אל תבואו עם ציפיות למה ששמעתם באלבום הקודם (שהיה גאוני). ואז בא סינגל שני, "Aerodynamic", ושוב אתה לא בטוח מה הולך כאן. זה פתאום כן נהיה מתוחכם, אבל במין דרך מוזרה שכזו. שוב אותם צלילים צורמים-אבל-מיוחדים ואותו קצב איטי-אבל-מניע-ישבנים, וכלום כבר לא קשור לכלום. החידה הולכת וגדלה כאשר מגיעים לעוד קטע מהאלבום החדש "Discovery", ועוד קטע אחריו, ופתאום זה נראה כאילו מהשיאים שהגיעו אליהם דאפט פאנק באלבום הקודם הם פתאום... הולכים אחורה.

אבל האם זה באמת כך? יש שם קטעים שנצמדים חזק חזק לשנות השבעים, כאלו שהולכים יותר לכיוון השמונים מצד אחד, הרבה הרבה מכונות תופים וסימפולים וקטעים אלקטרוניים של כל מה שזז מצד שני. כאילו החליטו שם לקחת את שני העשורים האלו, לעשות מהם סלט עם צלילים עתידניים, ולתבל בהרבה שמייח. כמעט ולא יהיה שם קטע שלא יזכיר לכם משהו אחר או יישמע מוכר מאיזה מקום (כולל הרכבי הטכנו הגרמניים של תחילת האייטיז). יותר מהכל, אי אפשר שלא לשים לב שכמעט כל צליל אנושי באלבום הועבר דרך ווקודר- אותו מיקסר דיגיטלי המסנתז את הקול, שלא עזבו אותו מהיד מאז שר ערבלה בו את עצמה בלהיט הענק שלה "Believe". מאז, זה נראה כאילו יהיה יותר קל לבדוק מי לא משתמש בווקודר - משר כאמור ועד דוד ד'אור אפילו, שלא לדבר על כל קטע שני בהאוס הצרפתי.

"Crescendolls" הוא קטע האוס-דיסקו קופצני ומאושר, "Digital Love" הוא בלדת פופ אלקטרונית שנמעכת חזק תחת הווקודר, "Nightvision" הוא קטע מלודי קצר ונוגה, "Superheroes" שאחריו כבר שוב קופצני ומזכיר מאוד את הקטעים הישנים והטובים של דאפט פאנק, ו-"High Life" ממשיך את הקצב עם הרבה אנרגיות ואפילו קצת גרוב שמזכיר את בוב סינקלר במיטבו. "Veridis Quo" מתחיל עם אורגן כנסיות על גבול הקלאסי, כאשר משתלבת בו מכונת התופים, ועוד לופ, ועוד סימפול, וזה כבר נשמע כמו 2007. האלבום נסגר עם "Too Long", שנמשך עשר דקות תמימות מעלייה אחת לשניה, ורק מתחזק ומתעצם, כולו על טהרת הווקאל של רומאנת'וני (ששר ב"וואן מור טיים") ונותן לאלבום את הפיניש המושלם.

"Discovery" (שכבר נפוצו שמועות על כך שזהו משחק מילים של Disco-very - הרבה דיסקו), למרות הכל, כבר הספיק למכור זהב ב-9 מדינות ולא רק באירופה (ביניהן יפן, ניו זילנד, וקנדה), ולהגיע למקום השני במצעד האלבומים הבריטי - הישג נדיר להרכב צרפתי. "דיסקאברי" באמת מגלה מחדש את הפרנץ' האוס, וחייבים להודות שהוא אלבום שמאוד כיף לשמוע, אפילו שאני אסתייג ואומר שהוא בעיקר משהו שהייתם שומעים ברכב, ולא בבית. 

כמו בסינגל הראשון מתוכו, "דיסקאברי" הוא אלבום שצריך להתרגל אליו קצת, ואו שתאהבו אותו או שתחבבו רק קטעים בודדים ממנו. כך או כך, אי אפשר שלא להודות שדאפט פאנק היו חסרים כשלא היו פה, ושנתגעגע אליהם כשישקטו שוב. 

מאכזב? תלוי. מוזר? כן. מפתיע? מאוד. צרפתי? בהחלט.

זה נראה כאילו דאפט פאנק יצרו את המילון המושלם למתעסקים באלקטרוניקה מוזיקלית, אבל מעבר לזה - זה נראה כאילו הם באמת עושים כיף.




כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...