עוד בארכיון טורים
 >  >  > 

פוסט טראומה

החיים אחרי עונת מבחנים מוצאים את יעל במשהו שבין דיכאון לעצלנות, לייאוש, לאופטימיות מעושה. הכי חשוב, לא לצאת מהמיטה. "מצב בסיס", לשיפוטכם

אני קוראת לזה "מצב בסיס".

את קמה בבוקר, או בכל שלב אחר של היום, ובכל מחיר נמנעת מלצאת מהמיטה. החדר חשוך כמעט לגמרי, הסדינים זרוקים על הרצפה, הביגוד מינימלי, ולפני שאתם מתחילים לשמוע סקסופון ולראות אור סגול שנשפך על חמוקיה המושלמים של סטלה, אני מזהירה ששום ארוטיקה אין בזוועה הזאת. השיער שלי לא ראה מברשת מאז יומו הראשון של "מצב בסיס", ועל הגופייה המג'וייפת שלי יש כתמי זיעה מהסיוטים של שלשום. את המיטה, כאמור, אני בשום אופן לא עוזבת, וכששלפוחית השתן מגיעה לשבע פעמים גודלה המקורי, אני מתהפכת בזהירות ומנסה לחזור לישון על הגב.

וזהו החוק הראשון ב"מצב בסיס". לא משנה מה קורה, אף פעם לא עוזבים את המיטה. הארוחות ב"מצב בסיס", מגיעות אלייך לבונקר אם וכאשר למישהו מהאחים שלך נדמה שהוא מריח גופה מאחורי הדלת, ובקבוקי מים מינרלים מגדרים את המיטה בסידור פונקציונלי מוקפד. על השידה שליד המיטה השלטים עומדים בשורה: השלט של המזגן ראשון, ואחריו השלטים של הטלוויזיה, המערכת והטלפון, שבימים רגילים משמש כטלפון אבל ב"מצב בסיס" הופך להיות השלט שמפעיל את אחי הקטן. בכל פעם שאחד הבקבוקים סביבי מתרוקן וצריך לשלוח את כוחותינו להשיב שליטה על מאגרי המים, אני מפעילה את השלט של אחי הקטן וכמו כל אברך צעיר שהישיבה נוחה לישבנו, נושאת תפילה לאלוקים שהמשימה תצלח.
"אם עוד פעם אחת את תתקשרי לטלפון בסלון מהטלפון בחדר, אני זורק אותך מהמיטה ומהבית. אני ואמא שלך עובדים קשה בשביל שאת תוכלי לתחזק לך את החמ"ל הקטן שלך" אבא שלי מבטיח ואז שואל אם יעשה לי טוב לבוא אתו ועם אמא לסרט. אני בת טובה אז הפסקתי להתקשר לטלפון, ועכשיו אני עולה מול הלוחמים בסלקום.
בציינג'ר יש חמישה דיסקים, אבל זה כבר 48 שעות שה-Everly Brothers שרים לי את "Wake up little Susie" בריפיט. ה-Everly Brothers יודעים שהם לא יפסיקו לשיר את השיר עד שהם יקלטו שקוראים לי יעל, ובכל זאת קשה לי מאוד להכניע אותם. על המיטה מפוזרים ספרים של ג'וזף הלר, שאמא שלי קיבלה הוראה להביא עוד בתחילת הקרבות, ומתחת לטלוויזיה יש שש קלטות וידאו, שמתישהו, טלפון אנונימי לאחי הגיבור, יגרום להן להיכנס לווידאו. אם רק ימצא בי העוז להושיט יד מעבר לגבולות המיטה.

למרות התמונה השלווה והפסטורלית שתוארה לכם, הלב שלי דופק נורא מהר, והריאות מתנהגות כאילו הן צריכות לספק חמצן לשישה קנייתים בסוף מרתון. "זה יעבור וזה תקופתי", אמא אומרת, ואני עונה שאני ערה כבר שעתיים רצוף אז אני חייבת לחזור לישון. אם היא יכולה בבקשה להרים את השמיכה מהרצפה ולסגור אחריה את הדלת, תודה. "אה, ו... אמא, תגידי לד' שייגש אלי שניה. הוא לא עונה לי לטלפון".

שישים אחוזים מזמן "מצב בסיס" מועברים באוננות משעממת למרות שכואב הראש נורא ובכלל אין חשק, ואת שארית היום מקדישים לתמרוני התחמקות מצבאות האויב. בשאר הזמן (השארית של השארית, אל תהיו קטנוניים) אני משוחחת איתי בסבלנות, ומנסה לשכנע את עצמי לקום מהמיטה.
בממוצע, הטלפון מצלצל כל שעה. לרוב זאת טל שאומרת שהיא ממש מקווה שאני לא נכנסתי ל"מצב בסיס", כי החיים יפים ולאף אחד שאוהב אותי לא אכפת איך אני נראית, וגם לא מה אני מרגישה. אם זאת לא טל, אז זה י', שכל פעם מתפעל מחדש מכך שיש דברים בחיים שלי שפקאנים מסוכרים לא יכולים לפתור. לעיתים רחוקות יותר זאת ד' שרוצה לדעת אם בא לי לנסוע מחר לברלין ושאותה אני מעריצה גם ב"מצב בסיס" כי תשובה כמו "אני לא עובדת כבר שלושה חודשים, ואיבדתי תחושה בגפיים" לא משאירה עליה רושם במיל או בשיט או בגרוש. לד' זה ברור ש"אין מה לדאוג, יעלי. תמיד תדעי שאם אם אין לך כסף או יש לך מעט כסף, או היה לך כסף והוא הלך לאנשהו, אז הכסף של הבנק תמיד לרשותך" והיא דווקא יודעת כי היא לומדת פילוסופיה וכלכלה. לפעמים זאת העורכת ל' שהפכה להיות גם חברה טובה אבל עכשיו היא שוקלת שנית, ושבטוב לב ותמימות שואלת מה שלומי ולא מעלה בדעתה שהיא תשמע אותי ממלמלת וצווחת לסירוגין כל פעם שנדמה לי שהיא אכלה או שתתה או נשמה לי משהו בטלפון. לזכותה יאמר שההצגות שלי בכלל לא מזיזות לה. היא נשארת רגועה כל עוד הטור נשלח בזמן.
עם שאר האנשים בחיים שלי אני מקפיאה יחסים ב"מצב בסיס" ואחרי זה מספרת שדודה שלי נפטרה אז הייתי צריכה לבקר אותה בוורשה. "נורא רציתי להתקשר, אבל אתם יודעים איך זה, בקרקוב אין טלפון".

אני קוראת לזה "מצב בסיס" ואחותי קוראת לזה "יעל-י'פגרת-נמאס-ממך-ומהשטויות-שלך-תלכי-להרים-את-המגבות-מהריצפה-באמבטיה-'פגרת-ותסתרקי-כבר-כי-השיער-שלך-נראה-כאילו-חירבנה-עליו-ציפור-י'בהמה-חוץ-מזה-תדעי-לך-שפוזת-הדיכאון-הקליני-הזאת-לא-עושה-רושם-על-אפ'חד-ותפתחי-ת'חלונות-בחדר-כי-מסריח-פה-לאללה-'פגרת".
אני, בתגובה, מושכת באף ומשפשפת את העיניים בהפגנתיות. "עכשיו יש אור או חושך בחוץ?" אני שואלת אותה, ומנסה לגייס כמה שפחות מיתרי קול ליצירת האפקט החולני הדרוש. העיניים שלה משנות צבעים מתסכול, ולראשונה מזה יומיים, אני מרגישה שאני שווה משהו. ההמשך מכאן הוא שיר הלל לכישורים הבינאישיים שלי: "אני חושבת שאני גוססת. את יכולה בבקשה ללכת מחר לדואר בשבילי? ואני גם צריכה שתלווי לי קצת כסף. ואיפה לעזאזל ד'? הוא כבר ארבע שעות לא עונה לטלפון ויבש לי בגרון". בשלב זה אחותי סותמת את הגולל של החדר שלי שבאמת מתחיל להזכיר חדר קבורה, והצחוק שלי מהדהד מבעד לשירה של ה-Everly Brothers. "תפסיקו לקרוא לי סוזי, יו גיקס. השם הוא יעל. י-ע-ל".

ההיסטוריה מלמדת ש"מצב בסיס", בגרסתו האקוטית ביותר, לא אורך יותר משלושה שבועות. מאידך גיסא, "ספר ההיסטוריה תמיד פתוח באמצע" ושיאים נשברים כל יום, אז אין לדעת.

בכל אופן, ממש לא נעים לי לסיים את הטור בנימה הפסימיסטית-מלנכולית שמלווה אותי בימים האחרונים, אז החל מהפסקה הבאה אני אשתדל להיות אופטימית יותר, אבל חשוב לי שתדעו שאני מעמידה פנים.

השנה החדשה מתחילה, ובשנה הזאת יהיה טוב מתמיד. השמש תזרח בהיר יותר. השמים יהיו כחולים יותר. הקיץ יביא אתו אושר, ובחורף הגשמים ישטפו צער ופחדים. אסונות שלא צריכים לקרות באמת לא יקרו. מי שירצה לשמוח, ישמח בלי סייגים. מי שירצה לחייך, יחייך בלי עכבות. התקווה, סוף סוף, תהיה מיותרת. הייאוש, סוף סוף, יהיה מנת חלקם של הרעים. העולם יתחלק לזוגות, אבל הזוגות לא יתחלקו לעולם. כולם יעבדו בחדווה, ואז יצאו יחד לסיאסטות. יחזרו הביתה בערבים, עייפים אבל מאושרים. ישירו שירים בלי מסר. יתנשקו נשיקות לא פוליטיות. יהיו יפים כמו שהם רוצים, רזים כמו שהם רוצים, חכמים כמו שהם רוצים, שלווים כמו שהם לא העלו בדעתם ועם המון המון דבש.

יסלחו לי ההומואים שבקוראיי, אבל נראה לי שנתן יונתן השכיל להכין אותנו להכל:

"מת אב ומת אלול. הקיץ שב.
סיפור שלך, ילדי, מתחיל עכשיו
עם כל הדבש, והנחש, והאישה."


תעשו שהשנה הזאת תהיה טובה, ובהצלחה עם הנחש,
יעל.



כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...