> 

מקום לכולם בירושלים

ראיון עם דוד ארליך, מוותיקי הקהילה בירושלים והבעלים של בית הקפה "תמול שלשום", על חייו כהומו בירושלים, על הקמת בית הקפה ועל ספריו

דוד ארליך (43), יליד רמת-גן, מוותיקי הקהילה בירושלים ודמות מוכרת היטב. הוא המייסד והבעלים של בית הקפה 'תמול שלשום' וסופר. ספרו החדש כחול 18עומד לצאת לאור בקרוב. כמו בספרו הקודם הבקרים של שלישי וחמישי, גם הספר החדש כולל סיפורים קצרים המתארים את ההווי הגיי, אם כי פחות מאשר בספר הראשון. הסיבה לכך, אומר דוד, היא שהספר הראשון כלל חומרים שהצטברו במשך הרבה זמן. חלק מהסיפורים בספר הראשון נכתבו במקור עבור 'מגעים' ולכן באופן טבעי יש בספר יותר סיפורי גייז. הספר החדש כולל חומרים חדשים, שנכתבו על מגוון נושאים, ולאו דווקא סביב הנושא ההומואי.
נפגשתי עם דוד כדי לשמוע את ההיסטוריה האישית שלו כהומו צעיר, משולבת בהיסטוריה של התקופה.

מתי הבנת שאתה הומו?
הייתי בן 22, קצין בצבא, ברמת הגולן לפני מלחמת לבנון, זמן קצר לפני השחרור שנדחה בשלושה חודשים בגלל המלחמה. לא קרה משהו מיוחד. זה הסתובב בנבכי הנפש הלא מפוענחים, הייתי מאוד מסובך עם החיים ולא הבנתי מה קורה. היו לי חברות פה ושם וזה לא היה זה, ולא הבנתי למה. אבל האמת היא שלא נתתי לעצמי להבין. משהו חזק מנע ממני להתמודד עם העניין. בסופו של דבר האמת והצורך מרדו ברצון המודע.
התנאים שהיו סביבי כשהבנתי את זה, היו מאוד קשים, כי הייתי בצבא, בלי חברים קרובים שיכולתי לשוחח אתם על זה. מה שעשיתי הכנות למלחמה היה רחוק מהדרמה האמיתית שהתרחשה אצלי בראש. במשך כמה חודשים זה היה לבד, לא דיברתי עם אף אחד, לא ידעתי מה לעשות. זה מאוד דיכא אותי.

סיפרת להורים?
צריך להבין שאני בא ממשפחה מאוד שמרנית ואולי זה חלק מהסיבה שהדחקתי את זה כל כך. הרעיון לפתוח את זה עם הורי היה רק קצת יותר טוב מלמות. מצד שני היה ברור לי שזה דבר שמספרים להורים. אתה לא יכול לחיות בשקר או להכריח את המשפחה לחיות בשקר. אני חושב שגם מגיע להורים לדעת מה יצא, מה נגמר.

גם אם המחיר יקר מאוד?
אני מאמין שלדעת זה יותר מטוב מלא לדעת. גם כשהעובדות לא נעימות. כי כשלא יודעים או משקרים או מתעלמים, זה מביא לסיבוכים ומצוקות שבחשבון הסופי זה יותר גרוע.

מה עשית אחרי שהבנת שאתה הומו?
זה עורר אצלי שני כיווני מחשבה. הראשון היה אולי להירפא מזה. שוב, זה בא בגלל הרקע המשפחתי שלי. הכיוון השני היה שאם אני בתוך זה, וכנראה זה כך, אני צריך לפגוש אחרים. לא הכרתי אף אחד ולא היה לי מושג איך להכיר.

ידעת מה זה הומו?
ידעתי מהעולם, זה לא נושא שעלה אצלנו בבית. זוכר שכשנתקלתי בזה בעיתון הייתי מסמיק. בגיל 22 הרגשתי גם צער על השנים שעברו, כביכול הימים היפים כבר חלפו.

מה היה קיים באותה תקופה מבחינת הקהילה?
הזירה העיקרית של ההתרחשות היתה גן העצמאות בתל-אביב ובירושלים. ביום השחרור מהצבא עברתי לירושלים, וכך הגדרתי את הנון-קונפורמיזם שלי גם בזה שאם אני גיי, זה לא מחייב אותי להיות בטווח של חמש דקות מאלנבי וחוף הילטון. היה לי חלום סינדרלה, שהבחור הראשון שאפגוש יהיה החבר שלי לנצח. הייתי בן 23, סטודנט מירושלים, כשביקרתי יום אחד אצל הורי ברמת-גן. הלכתי לגן העצמאות בתל-אביב ושם פגשתי את החבר הראשון שלי. נכנסתי לשיחה עם הבחור הראשון שראיתי, וזה התפתח לקשר של שנתיים וחצי.

כעבור מספר חודשים סיפרתי להורים. לא חשבתי שיהיה להם קל עם זה, אבל גם לא חשבתי שלא יוכלו להתמודד עם זה. לצערי הם לקחו את זה בצורה הכי קשה שאפשר. מאוד נבהלו, והתכנסו בתוך עצמם. לא ידעו איך להתמודד עם זה. הכיוון שהם לקחו בסופו של דבר היה לנסות לשכנע אותי לצאת מהקטע, ללכת לטיפול ולנסות בכל זאת עם בחורות. בחודשים הראשונים איכשהו השלמתי עם היחס הזה. ראיתי שזה מה שהם מרגישים ואין מה לעשות. אחרי כמה חודשים הרגשתי מאוד מתוסכל ולא הצלחתי להבין איך הם לא מסוגלים לראות משהו כל כך ברור. זה מי שאני, ואני לא הולך להשתנות גם אם יביאו עשרים בולדוזרים לדחוף אותי.

גם היום, ההורים עדיין לא שינו את יחסם בנושא כהוא זה. לא רוצים לדעת שום דבר על החלק הזה בחיי, להכיר את בן-הזוג שלי כבר חמש שנים. ולמרות שגם אני וגם הם מנסים לשמור על נורמליות של יחסים טובים, זה לגמרי בלתי אפשרי כשהנושא המרכזי בחיי המשפחתיים לא מקבל שום מקום אצלם. גם כשיצא הספר הראשון שלי, הם הגיבו בצורה מוזרה, ולא שמחו על כך.

הספר השני שלך עומד לצאת בקרוב. יש סיכוי שהיחס של ההורים שלך ישתנה?
אבא שלי אדם פרקטי. הוא מתחיל לראות שאם הוצאת ספרים מכובדת מוציאה פעם שנייה ספר שלי כנראה מעריכים אותי כסופר. כשהספר הראשון יצא כל הכתבות בעיתונים שליוו את יציאת הספר היו סביב העניין הגיי, וגם זה הבהיל אותם. אבל עם הזמן הוא רואה ששום דבר רע לא קורה לי, אז קצת הוקל לו. אבל אין שום סכנה שהוא יבוא ויגיד לי שהוא מעולם לא קרא משהו כל כך מרגש.

היום אתה דמות מוכרת. איך היה תהליך היציאה מהארון?
תהליך היציאה מהארון אף פעם לא נפסק. תמיד יש מישהו שפוגשים פתאום ורוצה להכיר לך את בת-דודתו. אני משתדל לצאת מהארון כמה שאפשר אבל לא תמיד זה נכון. בכל זאת יש בכך משהו אישי. זה נכון לעשות כשיש איזשהו חיבור אישי. תראה, העוזרת הערבייה מבית לחם, תמיד רוצה לדעת למה אני לא נשוי. היא פגשה את בן-זוגי וחושבת שהוא חבר טוב. היא גם שאלה אותו מדוע אני לא מתחתן. לא ניסיתי להסביר.

נחזור לעבר. איך הכירו אנשים? איזה סוג פעילויות היו?
חיי הקהילה באותה תקופה, מחוץ לגן העצמאות, היו בעיקר במפגשים חברתיים בבתים פרטיים. מסיבות או סתם ארוחות ערב וכדומה. וכך הכרת לא מעט אנשים, אם היו לך הקשרים הנכונים והמוכנות לצאת מהבית. היה בכך משהו מאוד מהנה כי להבדיל מהגן או מועדונים אתה בא לבית של מישהו. אתה כבר מכיר שם שלושה אנשים ופוגש עוד עשרה שלא הכרת, והכל באווירה חברתית, נעימה וטבעית. זה לא משהו שנהפך לחוויה מחייבת סטוץ, שמכניסה המון מתח לכל דבר.
ירושלים מבחינה זו מאוד מעניינת. בתור צומת דרכים תמיד היו פה סטודנטים זרים, מרצים שבאו לשנה, ערבים, חרדים, תיירים ומה שאתה לא רוצה. כך שתמיד היה מאוד מעניין ומגוון. אפשר היה ללמוד הרבה שפות במיטה.

מה לדעתך ההבדל בחיי הקהילה בין ירושלים לתל-אביב?
אני לא יודע כמה מזה פסיכולוגי וכמה אמיתי. תמיד היתה הרגשה שהאפשרויות קיימות בתל-אביב ושכאן אנחנו במדבר. הבנתי שזה לא נכון, אשליה אופטית, שיש מספיק אנשים ואפשרויות בירושלים וצריך להיפתח לזה. להפך, אני חושב שירושלים מאז ומתמיד משכה אנשים שהיה לי חיבור טבעי אתם. פחות נמרי מסיבות ויותר חובבי סנדלים תנכיים. המפגשים הללו מהווים השראה ומהם אני טווה חלק מהסיפורים שלי. הם מעניינים גם כסיפורים, אבל גם במישור הפסיכולוגי, אני מרגיש שברובו הסיפור לא סופר עדיין, ובוודאי לא במציאות הישראלית ועל ידי סופרים ישראלים. כל יום אני מתפלל שלוש פעמים ביום 'ברוך שעשני סופר' כי אין דבר יותר מרתק מהסיפורים האלו.

איך הגעת לפתוח את 'תמול-שלשום'?
חייתי ארבע שנים בחו"ל, בעיקר בארה"ב, ושם ראיתי הרבה בתי קפה שהם גם חנויות ספרים. התאהבתי בשילוב הזה וכשחזרתי ארצה החלטתי שמגיע אחד כזה גם לנו. זה היה דילוג הרפתקני לעולם זר לי, ללא ניסיון בעסקים, ואני מניח שאם הייתי יודע אז את מה שאני יודע היום, ושלא בהכרח מרוויחים אלא גם מפסידים, לא הייתי נכנס לזה.

שבוע או שבועיים לפני שפתחתי את בית הקפה, בקיץ 1994, התקיים הקונגרס של הארגונים ההומו-לסביים היהודיים בגבעת חביבה, כפי שהתקיים לפני כחודש. הייתי שם וסיפרתי שאני פותח את 'תמול-שלשום' בירושלים ואנשים שמחו לשמוע שיהיה מקום גיי-פרנדלי בבירה. אחר כך נוצרו יחסים טובים, אבל לא תמיד פשוטים, עם הקהילה. מצד אחד היו אנשים שציפו מ'תמול-שלשום' להיות בעצם גיי טוטאלי. לא עזר לי להסביר שזה לא היה הרעיון, שרציתי מקום שהוא ידידותי גם לשאר העולם. לעומת זאת ישנם כאלו שלא רוצים להראות שם כדי שלא יגידו שהם גייז. מבחינתי 'תמול-שלשום' משקף את מה שאני חושב על החיים. צריכים להיות פתוחים זה לזה בין אם אנחנו ערבים, יהודים, שחורים, לבנים, צהובים או משובצים. אני מאוד גאה ושמח שיצרתי מקום שבו הרבה מאוד אנשים מרגישים בנוח ויכולים לבוא עם הדייטס שלהם. צר לי שזה לא יכול להיות בדיוק בדיוק הדבר הנכון לכולם, כל אחד עם הצורך הספציפי שלו. מי שמחפש גיי-באר יכול היום ללכת ל'לולו', או שיפתח לו גיי-באר.

'תמול-שלשום' ידוע כמקום מפגש של דתיים והומואים. איך נוצר השילוב המיוחד הזה?
שאלה מעניינת, אני מקווה שמישהו יכתוב פעם עבודת דוקטורט על זה. אני לא יודע. אני גם לא יודע לגבי אלו שבאים, מי יודע מה, ומי לא יודע מה. לאורך שנים התכנסו אצלנו כל יום חמישי בערב צעירים דתיים ללמוד גמרא. הנחתי שהם לא יודעים על הקשר ההומואי של המקום. עד שלימים התברר לי שבמידה של פרגון ואהבה הם קוראים למקום גיי בן-הינום. אני, כמו שנתן אלתרמן קורא לזה, רק הפונדקאית.

איך או איפה אתה רואה את הקהילה בעוד עשר או עשרים שנים?
אנחנו עוברים תהליכים חיוביים שאני מקווה שימשיכו ויתעצמו. מקווה להמשך פריחה בתרבות הומו-לסבית, שיימשך התהליך של פתיחת מרכזים כמו 'הבית הפתוח' גם בערים אחרות. שעוד הרבה צעירים מוכשרים ירצו לפעול ולהשתלב כמובילים ומנהיגים בקהילה. שלא נתבייש להעלות את הדגל שלנו והצרכים שלנו במציאות הישראלית המסובכת, למרות שגם עוד עשר שנים יהיה מי שיגיד שזה עוד לא הזמן וצורכי הביטחון קודמים.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...