>  > 

שמוליק ואני בליל הסדר

החלק השני בקורותיהם של שמוליק ובן זוגו. והפעם: השניים יוצאים לחגוג את ליל הסדר עם המשפחה, והבעיות מתחילות כבר בבית ולא נגמרות כמעט עד הסוף...

השנה הוזמנו שמוליק ואני להתארח בליל הסדר אצל סבי וסבתי, ביחד עם שאר המשפחה. אבא שלי שהה בחו"ל, לכן הנוכחים היחידים בסדר שידעו בדיוק מה טיב היחסים ביני לבין שמוליק, היו אימי ובן דודי, שעליו עוד יסופר בהמשך. השאר חשבו ששמוליק הוא "חברי הטוב" ושותף בדירה, ולאחר שסיפרתי שמשפחתו בחו"ל השנה (מה שלא היה רחוק מהאמת - הם נסעו לעשות סדר במטולה), זה היה אך טבעי שאביא גם אותו לסדר. הבעיות התחילו עוד בבית, לפני שיצאנו. "אתה לא יכול ללבוש את החולצה הכחולה", אמרתי לשמוליק, "זאת חולצה שלי וסבתא שלי מכירה אותה. אם היא תראה אותך לובש את החולצה הזאת, היא תחשוד." "אז שתחשוד", הוא פנה אלי ועיניו רושפות, "נו גיא, מה כבר יקרה...לא נמאס לך שאנחנו צריכים כל הזמן לשקר ולהתחבא?" ראיתי ששמוליק במצב רוח הומו-פוליטי, ומכיוון שידעתי שאין לנו זמן לזה, החלטתי לנסות גישה אחרת: "לא בגלל שהיא תחשוד, אלא בגלל שהחולצה גדולה עליך וסבתא שלי תגיד שהשמנת." שמוליק פשט מיד את החולצה הכחולה ולבש את חולצת הכפתורים השחורה במקום. בשעה טובה ומוצלחת יצאנו אל הדרך. כמובן שלא הצלחנו למצוא חניה. אחרי כמה סיבובים חוזרים ונשנים ברחבי השכונה, ראינו לפתע מקום פנוי ומושלם. בעוד אני מתמרן אל עבר החניה, הופיעה פתאום סובארו לבנה שחתכה אותי ותפסה את החניה במהירות הבזק. אני קפצתי מהאוטו בחמת זעם, ומיהרתי אל עבר המכונית הלבנה. מתוך האוטו כבר התחיל לצאת בחור נמוך ומרושע, אישתו יושבת אדישה במושב השני. "לא ראית שאנחנו מנסים להיכנס?", צעקתי לעברו. הנמוך גיחך ועשה עצמו מתעלם. לפתע שמעתי את שמוליק מאחורי. "גיא!", הוא קרא לי, "תראה איזה קטע! אני זוכר את המספר של האוטו הזה!" שמוליק הצביע אל עבר לוחית הרישוי של הסובארו, ואני והנמוך הבטנו לעברו במבט שואל. "אני הרי עובד באיתוראן", התחיל שמוליק להסביר בקול רם, "ולפני כמה זמן צחקנו שעות בגלל המספר הזה...במשך שעתיים האוטו הזה עשה רונדלים בין תל ברוך ובתי מלון בתל-אביב...ומשם שוב לחוף, ואז למלון אחר...וזה מצחיק, כי יומיים קודם האוטו הזה בדיוק גם היה ב....." שמוליק לא הצליח לסיים את המשפט, והנמוך כבר היה בחזרה בתוך המכונית. "אל תשימי לב לפסיכים האלה", עוד שמעתי אותו אומר לאשתו לפני שהתניע את האוטו ויצא משם. כמובן ששמוליק לא יודע אפילו איפה נמצאת חברת איתוראן. כעבור כמה דקות כבר עמדנו אל מול דלת הבית, קולות ההמולה המשפחתית כבר נשמעים מבפנים. צלצלתי בדלת ובן דוד שלי היה זה שפתח אותה. בן דוד שלי, רועי, הוא בחור צעיר וחביב כבן 25, שיודע היטב עלי ועל שמוליק. הבעיה היא שהוא כל כך להוט להראות שהוא מתקדם וליברל, כל כך להוט להראות שהוא מקבל הומואים, שכבר כמה פעמים הוא כמעט העיף אותי בטעות מהארון במסגרות משפחתיות. "הנה שמוליק והחבר שלו הגיעו!", קרא רועי וקרץ לעברי קריצה רבת משמעות. הנה, התחלנו. נכנסנו אל הבית וסיימנו מהר את טקס קבלת הפנים המסורתי ("שלום", "שלום", "מה נשמע", "שלום", "זה שמוליק", "נעים להכיר", "יאללה שימו כיפה סבא רוצה להתחיל") סבתא שלי קידמה אותנו אף היא בברכתה המסורתית: "אוה, גיא, רזית. עכשיו אתה נראה כמו בן אדם". במקום היו גם בת דודתי ובעלה, השינקינאים, בצירוף בנם בן ה-5, איאן (הסבירו לי שזאת מגמה נפוצה בקרב יושבי שינקין, לתת לילדים שמות איריים). הקטן התרוצץ לו בכל רחבי הבית, כשהוא זועק וצועק דרישות שונות ומשונות. "רוצה דני! רוצה דני! דדדנננניייי!!!". "מצוין", קרא לעברו אבא שלו, "תעמוד תמיד על שלך!". איאן הקטן קיבל מיד את הדני שלו, אכל כפית אחת ואז עבר לדרישה חדשה. "רוצה לחם! רוצה לחם!!!!!!", צעק הרעשן הקטן. "גדול!!!", אמר אבא שלו ופניו זורחות, "תראו איך הוא יודע להלחם בכפייה הדתית כבר בגיל 5. פה אין לחם חמודי, תקבל בבית". הנחתי כיפה על ראשו של שמוליק והתיישבנו לשולחן. מיד נפתח הדיון המסורתי על הנוסחים השונים של ההגדה - חלק קיבלו נוסח ספרדי, חלק קיבלו נוסח אשכנזי. אני קיבלתי נוסח קפיטליסטי - הגדה שצורפה למקומון העירוני והייתה משופעת בפרסומות, משהו כמו: קדש ורחץ כרפס מוסך ז'קו ובניו, כבר 40 שנות אמינות! יחץ וכו'. התחלנו בקריאת ההגדה ובשתיית כוסות היין המרובות, תוך שאני מקפיד ליפול על שמוליק בכל פעם ששתיתי כוס בהיסב שמאל. "אז תגיד, שמוליק", פנתה אליו לפתע סבתא שלי, "במה אתה עובד?" "אני עובד בחברת היי-טק", הוא ענה לה. "אוה, יפה", הצטרפה לשיחה הדודה דגנה, "שמעתי שיש הרבה כסף בהיי-טק." "גיא", קפצה סבתא שלי על המציאה, "למה אתה לא עובר גם לעבוד בחברה כזאת? בטח שמוליק יכול לסדר לך משהו!" "טוב לי איפה שאני", עניתי.

"אבל מה יהיה כשתתחתן? בטח שמוליק כבר יכול לקנות בית היום! ובאמת, גיא מה עם חברה? יש לך כבר חברה? דגנה הציעה להכיר לך את הבת של יחזקאל מהבנק!"
"כן, כן!", אמרה בהתלהבות הדודה דגנה, "יש לו בת מקסימה!"

"מספיק", רטן לעברן רועי הבן דוד, "לא כולם מתחתנים היום. טוב לו לגור עם שמוליק, אז מה רע בזה". ושוב הקריצה המחוכמת והמעצבנת הזאת. רק שהפעם כולם ראו אותו קורץ. "אוי רועי מה אתה מדבר", השתיקה אותו סבתא, "בגיל שלך כבר היו לי שלושה ילדים".

אמא שלי החלה לנוע באי נוחות על הכיסא ושינתה במהירות את הנושא למתיקות של החרוסת, שיצאה השנה מעט מתוקה מהרגיל.

בהמשך הערב, סירב איאן הקטן לשיר לבדו את הקושיות. "יופי איאן", חיזק אותו אביו, "אף פעם אל תיכנע לנורמות חברתיות". בסוף נאלצנו כולנו ביחד לשיר את הקושיות.

בשעה טובה ומוצלחת הגענו אל החלק החביב עלי מכל - האפיקומן. בהתחלה עלתה הצעה שרק הילד הקטן יורשה לחפש את האפיקומן, אבל אני התנגדתי בתוקף. "איזה סדר זה אם לא מחפשים כולם את האפיקומן?!", מחיתי, והקטן כמעט התחיל לבכות.

אז בסוף איאן בן החמש, ואני, התחרנו בינינו על מציאת האפיקומן המוסתר. שמוליק הלך אחרי ועזר לי בחיפושים. נכנסנו אל חדר השינה (סבא שלי אוהב להחביא את האפיקומן מתחת לכריות), ואכן, מתחת לכרית הגדולה, שכב לו האפיקומן עטוף במטפחת. שמחתי הייתה כל כך גדולה ('הראתי לצרחן הקטן!') שחיבקתי את שמוליק ונתתי לו נשיקה רטובה על השפתיים.

לפתע, מכיוון פתח החדר, שמעתי יבבה. הבטתי לשם מעבר לכתפו של שמוליק, וראיתי זוג עיני עגל מביטות עלי בתדהמה. איאן. הקטן עמד לו שם והסתכל עלינו בחוסר הבנה, עיניו מתרוצצות בין האפיקומן שבידי והראש שלי שעוד נשען על כתפו של שמוליק.
לפני שהספקתי להגיד משהו, הקטן כבר החל לעשות דרכו בריצה מטורפת אל עבר חדר האוכל.

"גיא ושמוליק מתנשקים על הפה! גיא ושמוליק מתנשקים על הפה!!!!!", שמעתי אותו צורח בקולי קולות.

עשיתי דרכי אל חדר האוכל, שמוליק מסתרך אחרי בחוסר אונים. כל המבטים מסביב לשולחן היו מופנים אלינו. למרבה המזל, לפחות סבא שלי לא היה שם - הוא פרש כמה רגעים קודם לכן לשירותים, ואולי לא שמע את הבשורה מפי איאן.

איאן המשיך לפלוט צעקות ואבחנות, "הם מתנשקים, הם מתנשקים, כמו בסרטים, כמו עם בנות!!".

דודה דגנה החליטה לבוא לעזרתו של הילד ולנסות להגן על נפשו הרכה. "ככה זה אצל בני משפחה וחברים, איאן! אנשים תמיד מתנשקים, זה מקובל!".
ועוד לפני שסיימה את המשפט, משכה דודה דגנה לעברה את אמי והחלה לנשק אותה בשפתיים. סבתא שלי הבינה את הרמז ומשכה אליה את בת דודתי, כשהיא מנשקת אותה נשיקה רטובה. אבא של איאן תפס את בן דודי רועי והחל מנשק אותו. המקום נראה במהרה כמו סאונה תל אביבית. אני ושמוליק הבטנו במבוכה בעדת המתנשקים.

"מה קורה פה?!?!", נשמעה לפתע צעקה מפתח החדר. סבא אריה חזר מהשירותים. הוא מיד פנה אלי, בראותו שאני ושמוליק נשארנו השפויים היחידים בחדר שלא מתנשקים: "גיא, מה עובר על המשפחה הזאת? אמרתי לסבתא שלא תשים כל כך הרבה סוכר בחרוסת!".

ההתנשקויות פסקו וסבא שלי התיישב בכעס במקומו. כעסו כבר היה מופנה בעיקר אל מתיקות החרוסת ופחות אל המראה המוזר שנגלה לפניו לפני רגע.

כולם חזרו להתעמק באוכל שלהם ולשתוק שתיקה נבוכה. רק רועי הבן דוד נראה קצת בהלם, הנשיקה עם אבא של איאן כנראה עוררה אצלו משהו, והוא נשאר שותק כל הערב.

בסוף הערב, אחרי שהצלחנו במאמץ רב לשיר את שיר השחיטה והמוות המסורתי
("חד גדיא"), התחילו האורחים לעזוב את המקום.

כשעמדנו אני ושמוליק על יד הדלת ועמדנו לצאת, ניגש אלינו בשקט סבא אריה.
"גיא", הוא פנה אלי, "מוזרים המשפחה הזאת, מוזרים. אבל רק רציתי להגיד לשניכם, שהחולצה השחורה עם הכפתורים שקניתי לך גיא לפני שנתיים, נראית הרבה יותר טוב על שמוליק."

יצאנו מהמקום מחייכים. בבית נוכחתי לדעת ששמוליק נראה אפילו יותר טוב כשהוא בלי החולצה השחורה עם הכפתורים. "שנה הבאה אנחנו אצל המשפחה שלך!", אמרתי לו, "שלא תצחק רק על שלי".
"דווקא היה נחמד", הוא ענה, "רק חבל ששכחת את האפיקומן בכיס שלך. עכשיו לא תקבל אופניים."
"אויי, בכלל שכחתי מהאפיקומן", נאנחתי.
"אל תדאג חמוד, מחר אני קונה לך אופניים".

-הסוף-

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...