עוד בלייפסטייל ובריאות
 >  > 

ילדי הקהילה

ילדים הגדלים במשפחות הומו-לסביות, מתפתחים מכל הבחינות, טוב לפחות, כמו חבריהם הגדלים במשפחות סטרייטיות. עו"ס ערן סיקורל מציג בפנינו את תמצית המחקרים המדעיים, המוכיחים זאת

המחבר הוא עובד סוציאלי, בוגר טרי של ביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית. המאמר הוא תקציר של עבודת סמינריון שנכתבה בנושא. בשל הפורמט המקוצר הושמטו מגרסה זו המקורות הבבליוגרפיים. ערן סיקורל הוא גם העורך והמגיש של התוכנית ההומו-לסבית הירושלמית "החוג לגאווה".


במצעד הגאווה השנה, נסעה לה לראשונה במסגרת התהלוכה משאית ועליה עשרות ילדים של הומואים ולסביות. זו הפעם הראשונה בישראל בה השתתפו ילדי הקהילה ההומו-לסבית במצעד הגאווה בצורה גלויה ופומבית כל כך. הילדים זכו לתשואות אדירות לאורך כל המסלול, במראה שלי לפחות הזכיר את חגיגת השבועות בקיבוץ בו שירתתי במסגרת הנח"ל. במידה רבה היו הילדים המקסימים הללו הביכורים הפומביים הראשונים של הקהילה. פרות של מאבק מתמשך שרק החל, על מעמדם הכה שנוי במחלוקת של הילדים בתא המשפחתי ההומו-לסבי.

ככל שתופעת הילדים במשפחות חד מיניות צוברת תאוצה מתרבים השואלים בקהילה ומחוצה לה, האם התפתחותם של ילדים להומואים ולסביות נפגמת בעקבות מציאות החיים לתוכה הם נולדים? רבים סוברים שהתשובה לשאלה זו היא בהחלט כן. המציאות המחקרית, כך מסתבר, מספקת תשובות אחרות לחלוטין.

הערכות באשר להיקף תופעת ההורות ההומו-לסבית בארה"ב מדברות על 1-5 מיליון לסביות ו-
1-3 מיליון הומואים המשמשים כהורים. כמות הילדים הגדלים במשפחות חד מיניות מוערכת בכ- 6-14 מיליון ילדים. הורות הומו-לסבית, עד כמה שישמע הדבר מפתיע, איננה נחלת המין האנושי בלבד, ממש כשם שהומוסקסואליות איננה כזו. היא קיימת בטבע, במיוחד בזנים שונים של ציפורים אך גם בקרב יונקים.

הומואים ולסביות רוצים להיות הורים ממש מאותן הסיבות שהטרוסקסואלים רוצים. הרצון בילדים נובע מן האינסטינקט הבסיסי של האדם להותיר חותם היסטורי ולבנות פרק המשך לסיפור חייו. ילדים גם ממלאים את רצונם של אנשים לתת ולקבל אהבה ונותנים רמה מסוימת של בטחון בתמיכה עתידית בגיל הזקנה.

הטענות כנגד ההורות החד מינית

ההתנגדות להורות ההומו-לסבית היא בראש ובראשונה התנגדות על רקע תיאולוגי. המדיניות בישראל כנגד משפחות חד-מיניות והמאבק הבין תרבותי בעניין זה, משקפים תפיסות וערכים דתיים המתנגדים התנגדות נחרצת להומוסקסואליות. בישראל בפרט, מדינה בעלת תשתית דתית רחבה, מתנהל שיח בין-תרבותי של זהויות, שלאמונה הדתית יש בו תפקיד קריטי. כל שינוי בסטטוס של בני הקהילה ובפרט במעמדם האישי-משפחתי נחווה על ידי ציבורים רחבים כפגיעה קשה באופייה היהודי של מדינת ישראל. לא מפתיע אם כן, שבמדינות שבהן מתקיימת הפרדה ברורה בין דת ומדינה (הולנד, מדינות סקנדינביה וחלק ממדינות ארה"ב), יש נכונות לדון בנושא ההורות החד-מינית ואף להשתמש בתוצאות המחקרים כפי שיוצגו כאן בהמשך, על מנת לתבוע שינויי מדיניות.
הומוסקסואליות, במקרים רבים, עדיין נחשבת לסטייה מינית ואולי אף כמחלה. אנשי מקצוע מסוימים אינם מכירים בהוצאת ההומוסקסואליות מרשימת ההפרעות ותופסים אותה כשינוי שנגרם בשל לחצים פוליטיים. התיוג הפסיכולוגי כשלעצמו מטיל צל על ההתייחסות למסוגלות של הומואים ולסביות לשמש הורים.
על פי התיאוריות ההתפתחותיות השונות, לאב ולאם תפקידים קריטיים שאינם ניתנים להחלפה, תפקידה של האם בכל התיאוריות הוא חשוב במיוחד ולפיכך משפחה חד-מינית נטולת אם או אב (במיוחד אם) נתפסת כמכשלה גדולה בהתפתחותו של הילד. הטענות הנוספות שמעלים המתנגדים להורות ההומו-לסבית הן שילדים ממשפחות חד מיניות חשופים יותר לבלבול בזהותם המגדרית והמינית ועלולים ביתר קלות להפוך להומואים ולסביות בעצמם. עוד טוענים המתנגדים כי הורים הומואים ולסביות מתירנים יותר מבחינה מינית וכי רבים מהם מתעללים מינית בילדיהם. ילדים להורים הומואים, ימשיכו ויטענו המתנגדים, עומדים יותר בפני הסיכון לאבד את הוריהם בשל מחלת האיידס, שימוש בסמים, או התאבדות ועלולים לסבול מדיכאון ומקשיים רגשיים אחרים. המתנגדים מטילים ספק באשר ליציבות הזוגיות החד-מינית.
אחת הטענות המקובלות היא שילדים ממשפחות חד-מיניות סובלים מסטיגמה חברתית ומבוכה מן השונות של הוריהם ומנודים בשל כך מקשרים חברתיים עם ילדים אחרים. הם מעלים את החשש כי לילדים ממשפחות חד-מיניות יש סיכוי רב יותר להפוך לעבריינים, להשתמש בסמים, להיכנס להריון בגיל צעיר, לנשור מבית הספר,להתאבד ואפילו להיות עניים יותר (במיוחד ילדים של לסביות).

תוצאות המחקרים

איגוד רופאי הילדים האמריקני גורס, כי בשנים האחרונות הולך ומתפתח גוף ידע המחזק את ההשערה כי ילדים הגדלים עם הורה אחד או שניים - הומו ו/או לסבית - מתפתחים טוב באותה המידה כמו במשפחות הטרוסקסואליות מבחינה רגשית, קוגנטיבית, חברתית ומינית. נראה כי התפתחותם של ילדים מושפעת יותר מאופי היחסים ומהאינטראקציות בתוך התא המשפחתי ופחות מן המבנה המשפחתי.

באופן כללי מחקרים רבים בתחום של זהות מגדרית וזהות מינית בקרב ילדים להומואים ולסביות יוצאים מנקודת ההנחה ההטרוסקסיסטית שהומוסקסואליות היא זהות מינית מועדפת פחות ושככל שיצליחו להוכיח שאיננה עוברת מן ההורים לילדים, כך תצליח המשפחה ההומו-לסבית לזכות ביותר לגיטימציה. בשל גישה זו עוסקים רבים מן המחקרים בבדיקת השאלה המגדרית והנטייה המינית של ילדים אלה.

המחקרים מוכיחים כי לא נמצאו כל הבדלים בזהות מגדרית, בתפקידים חברתיים או בנטייה מינית בין ילדים של הטרוסקסואלים לילדים של הומואים ולסביות. אף לא אחד מ- 300 ילדים שנחקרו במחקרים שונים לא הראה בלבול בזהותו המגדרית, הביע עניין להיות בן המגדר השני או באופן עקבי היה עסוק בהתנהגויות של בני המין השני.
עם זאת כמה מן המחקרים דווקא מוצאים מעט הבדלים בתחום ההתנהגות המגדרית (בשונה מן המונח זהות מגדרית). בנות ובנים של הומואים ולסביות יענו פחות לתפקידים מגדריים מקובלים המצופים מבנים ובנות בכל הקשור לבחירת משחקים, לבוש, התנהלות פיסית, שאיפות תעסוקתיות (בובות מול מכוניות, משחק כדורגל מול חוג אומנות, להיות גננת מול להיות פועל בנין). ההנחה היא שילדים החיים במשפחות חד-מיניות יכולים להזדהות עם תפיסה שוויונית שבה אין בהכרח קשר בין הזהות המגדרית לאופן חלוקת התפקידים. כפי הנראה, נמצאים הילדים בסביבה שממשטרת פחות התנהגויות מגדריות. עוד גילו המחקרים, כי בנים הגדלים במשפחות לסביות אגרסיביים ושתלטנים פחות מבנים הגדלים במשפחות הטרוסקסואליות.
עד כמה שיישמע הדבר מפתיע, לאמהות לסביות חשוב כמעט באותה המידה שבניהן ובנותיהן יעסקו בפעילויות הנחשבות מתאימות מבחינה מגדרית.

אין הבדלים (בהשוואה לאוכלוסייה ההטרוסקסואלית) מבחינת שיעור הבנים והבנות המגדירים את עצמם עם סיום התפתחות זהותם המינית כהומואים, לסביות או בי-סקסואלים. מחקרים נוספים מאידך, מוכיחים כי יש הבדל, אם כי קלוש ביותר, במידת ה"העברה" של הנטייה המינית מדור לדור. בכל מקרה, לא יותר משיעור של 10% מאוכלוסיית הנחקרים.
למרות שאין הדבר משפיע באופן ניכר על הנטייה המינית, מסתבר שיותר בנים ובנות מבוגרים של הומואים ולסביות מודים כי שקלו מערכת יחסים חד-מינית ואף קיימו יחסי מין עם בני זוג מאותו מין.
הנחת החוקרים היא, שחיים במשפחה חד-מינית אכן נותנים לגיטימציה גם לאופציה של קשר חד-מיני ולפיכך, רבים יותר יבדקו את האופציה, גם אם לא יבחרו בה, בסופו של דבר, כדרך חיים. הנחה נוספת היא, שבנים למשפחות חד-מיניות ייטו להסתיר פחות התנסויות כאלה ולכן הן יותר משתקפות במחקרים.

מחקרים נוספים מגלים כי לילדים ממשפחות לסביות יש יותר חברים הומואים ולסביות. לבנות ממשפחות חד-מיניות אכן יהיו יותר קשרים מיניים לפני הבגרות ולבנים מסתבר שדווקא פחות. בקרב ילדים ממשפחות לסביות לא נמצאו הבדלים באיכות הקשרים האינטימיים שהם מפתחים עם בני זוג בבגרות הצעירה.

משורה ארוכה של מחקרים עולה כי לא נמצאו הבדלים בהערכה עצמית, חרדתיות, דיכאון, בעיות התנהגותיות, תפקוד במצבים חברתיים (ספורט, חברויות, בית ספר), מידת השימוש בסיוע נפשי מקצועי, היפראקטיביות, א-חברתיות, וקשיים רגשיים אחרים. באשר לשאלת הסטיגמה, בנות מדווחות דווקא על מידה גבוהה יותר של פופולאריות בבית הספר ובשכונה ביחס לילדות אחרות, זאת, למרות שתוצאות של מחקרים אחרים גורסים, כי ילדים ממשפחות חד-מיניות אכן חווים רמה מסוימת של התייחסות סטיגמטית מצד קבוצת השווים. עם זאת, מסתבר שמודעות של הורים הומואים ולסביות לבעיה מסייעת בפיתוח מנגנוני פיצוי ותמיכה (כמו לעלות על המשאית במצעד הגאווה). מחקר נוסף מגלה כי אמהות ומורים מדווחים על רמה גבוהה יותר של ביטויי חיבה בקרב ילדים ממשפחות לסביות, היענות לסביבה, סקרנות ודאגה לילדים צעירים יותר. לא נמצאו הבדלים בתפקודים קוגנטיביים, IQ ויכולות מילוליות.

באשר לשאלת ההתעללות המינית, עולה כי שיעוריה אינם עולים על אלה שבשאר האוכלוסייה. מחקרים נוספים מתייחסים ליכולות הוריות של הורים ומוצאים אותן דומות לאלה של הורים הטרוסקסואלים. במשפחות לסביות, אגב, האם הלא-ביולוגית מעורבת לא פחות מהאם הביולוגית בגידול הילדים ובאופן משמעותי יותר מבעלים במשפחות הטרוסקסואליות.

ביקורת על המחקרים

ישנם חוקרים הטוענים שוב ושוב, כי המחקרים פוליטיים ונערכו מסיבות פוליטיות. מדעי החברה, לתפיסתם, מוטים לטובת המאבק ההומו-לסבי ומתעלמים מן הסכנות האמיתיות אליהם נחשפים ילדים במשפחות בעלות הורים הומואים או לסביות. הם מצביעים על בעיות מתודולוגיות חמורות הקיימות במחקרים: קבוצות מחקר קטנות,דגימות שאינן הסתברותיות, מחקרים איכותניים ולא אמפיריים ועוד. טענה נוספת היא שהמחקרים מתבצעים דווקא בקרב בעלי מעמד סוציו-אקונומי גבוה מהממוצע: לבנים, החיים באזורים אורבניים ובעיקר בצפון ארה"ב. רוב המחקרים כך עולה, מבוצעים בעיקר על ילדיהן של לסביות ולא על ילדיהם של הומואים ולפיכך, הם טוענים כי לא בהכרח ניתן יהיה להכליל מחקר שנעשה על ידי קבוצה אחת, גם על השניה.

למרות ההסתייגויות, בעשור האחרון העניקו הארגונים הגדולים של הפסיכיאטרייה, הפסיכולוגיה והעבודה הסוציאלית בעולם המערבי תמיכה גורפת במשפחות חד-מיניות. ארגונים אלו עיגנו את תמיכתם בגוף הידע הרחב בתחום וסייעו בעיקר במקרים שהגיעו לבתי המשפט.
בין הארגונים התומכים ניתן למנות את איגוד הפסיכולוגים האמריקנים, האיגוד הלאומי של העובדים הסוציאליים, האקדמיה האמריקנית לפסיכיאטרייה של הילד והמתבגר, איגוד רופאי הילדים האמריקנים, איגוד הפסיכואנליטיקאים בארה"ב וארגונים נוספים.

לסיכום, על פי המחקר הקיים ועל פי תפיסות ארגוני בריאות הנפש במערב, לא הוכח כי ילדים הגדלים במשפחות חד-מיניות ניזוקים ממציאות חיים זו. על הקהילה ההומו-לסבית בעולם ובישראל לפעול על מנת להפיץ את המידע המחקרי הקיים, בכדי לזרז את שינוי העמדות. רבים מאנשי המקצוע בישראל, כך אני מתרשם, כלל אינם מודעים לשינויים בתפיסות המקצועיות בתחום זה. על הקהילה ההומו-לסבית בישראל לעשות שימוש יעיל יותר במדע ובמחקר, על מנת להביא לשינוי במדיניות המפלה, ביחס החברה ואולי לפני הכל ביחס הספקני של רבים מחבריה כלפי היכולות ההוריות שלהם עצמם. ל"פסיכולוגיי" , איגוד הפסיכיאטרים, הפסיכולוגים והעובדים הסוציאליים ההומואים והלסביות, צריך ועשוי לדעתי להיות תפקיד בהנעת השינוי.
חשוב שאנשי מקצוע, אנשי משפט וחוק ומעל הכל הומואים ולסביות בעצמם, ידעו את מה שהורים הומואים ולסביות גילו כבר מזמן - ילדים של הומואים ולסביות גדלים לא פחות טוב מכל ילד אחר.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...