עוד בארכיון טורים
 >  >  > 

נבחנת כליות ולב

יעל פורצת לדממת האלחוט ובין מבחן אחד למשנהו מספרת לנו איך הולך, מה קורה, מה עושים ואיך אפשר

אני שבורה.
ההורים שלי בחו"ל. הימים חמים מדי. אין אהבה. כבר הרבה זמן אין, והדבר היחיד שיש הוא מבחנים.
קשים למדי, מתסכלים נורא ומתישים ביותר. כשהם חולפים אני נשארת עם עודף משקל שלא הולם אותי בכלל, כאב ראש שהולם בי מאוד, ואגו שמבין שהוא אמנם נחוץ אבל הוא לא סוכן אושר. הוא רחוק מלהיות.
המבחן הבא יהיה עוד ארבעה ימים. כמות החומר היא אינסופית. אני לומדת רפואה. סטודנטים לרפואה ידועים ככאלה שמרוצים מעצמם יותר מהמומלץ, אז בעונת המבחנים המטרה הלא המוצהרת של הפקולטה היא לדפוק לנו בראש עד שיום אחד נרכין אותו. תופעת הלוואי של אסטרטגיית הטיפול הזאת פורצת כמה שנים מאוחר יותר כשהרופאים מגלים גסות רוח ממאירה ודלקת כרונית בנשמה.
אחרי שלושה שבועות של שינון תרופות שהבחינה אודותן היא עניין עקרוני למרות שהן לא בשימוש מאז שנות השישים, נותרו לי עוד שלושה מבחנים עמוסי נגיפים שנראה שישמידו אותנו מתישהו במאה הבאה. כל מבחן מבקש להיות זה שימתח את קצה גבול היכולת שלי עד כדי הבתקות. בכל מבחן נשרף לי פיוז נוסף שבמבחן הקודם כבר הכתרתי כאחרון. כל שקופית פאוור-פוינט שמציגה לי תמונה נוספת של איבר שבוקר אחד החליט להיות סרטני, גורמת לי לרצות לברוח לאקדמיה למוסיקה. שם מזיינים את השכל למוות.
חברה טובה שלי התקשרה אלי. אמרה לי להתעשת. אמנם המבחן בפתולוגיה היה זוועה קלינית שלא נראתה כמותה מהיום שבו הקזת-דם הייתה חוד הקדמה המדיצינית, אבל המבחן הבא יהיה סביר יותר. חייבים להתחיל ללמוד ממש ברגעים אלו אחרת אין סיכוי להספיק את כל החומר.
"סביר" היא אמרה. שש השעות הבאות של חיי עתידות להיות כאלה שבהן אני אנסה לזכור את כל הדרכים האפשריות שבהן הסרטן יכול להרוג אותנו, ויש הרבה. הן כולן אכזריות מאוד, מציאותיות מאוד וברובן אנחנו יכולים להאשים רק את עצמנו. מפעם לפעם אני נזכרת שסרטן הוא יותר מסתם עוד נושא בסילבוס, ואז מבינה למה מצב הרוח שלי מדוכדך רוב הזמן.
במבחן האחרון כתבתי שאחד הסימפטומים של גידול ממאיר הוא מוות. העירו לי על הומור גרוטסקי מדי. הערתי להם על הומור מנוון מדי. חייכתי בניסיון שווא להתנצל בלי להרכין ראש, והם הרימו גבה. בשלב הבא השיח הפך להיות דמיוני: האשמתי אותם בכל תעוקות הלב שלי ובשאר הצרות ושלחתי אותם לחפש מי ינענע אותם בקיבינימט, עזאזל וכל הרוחות.
מאז כל המבחנים היו אמריקאים, אז עכשיו אני מאשימה את הדוד סם.

לתחתית צנחתי ביום רביעי האחרון. מבחן במקצוע שבחיבה אנו מכנים "שיטולוגיה" דרדר את מצבי שאלה אחר שאלה.
המקום - שאלה שישים וארבע. הזמן - שעתיים אחרי תחילת המבחן השני בסימסטר השני של שנתי השנייה. השאלות, כמובן, לא הוגנות. המסיחים, כצפוי, נבזיים. המזגן מקפיא את מוח העצם, והייאוש מקפיא את המוח הראשי.
בהגיעי לסעיף ד' האופציה "כל התשובות נכונות" הציעה לי פשרה הוגנת. פשרה הוגנת דווקא נושאת חן בעייני, אני בחורה הוגנת. "כל התשובות נכונות" אני אאמץ בחדווה גם כדרך חיים. החלטתי ללכת על התשובה שכל התשובות טובות בעיניה. אחרי סעיף ד' הם העזו להשחיל גם סעיף ה'. מה קרה לימים שבהם במבחן אמריקאי היו ארבע תשובות? הדוד סם הגדיש את הסאה אבל אני מחליטה לא לכעוס. במניפולציה מתמטית גאונית, אני משכנעת את עצמי שהסיכוי לנחש נכון הוא אחד לארבע גם כשיש חמש תשובות אפשריות. את רוחי אף אחד לא ישבור, ואני דווקא טובה במבחנים. "יהיה בסדר" אני מבטיחה לעצמי, "התשובה הנכונה נמצאת מולך, את רק צריכה למצוא אותה".
הפצרתי בעצמי להתרכז בשאלה וקראתי את תוכן תשובה ה'. "אף תשובה לא נכונה" היה כתוב שם.
את רוחי שברו, ונראה שאני דווקא לא משהו במבחנים.
זכרו את דברי, קוראי לעת צרה, ביום שבו תמצאו את עצמכם מתלבטים בין "כל התשובות נכונות" ל"אף תשובה לא נכונה" - דעו שהגעתם לתחתית.

החנקתי צחוק שנגע בשורש התסכול, והבנתי שאני מאבדת ריכוז.
"כשהחולה גוסס, קודם כל תעצרו ותבדקו לעצמכם את הדופק" לימד אותי איש חכם בבית-ספר לאומנויות דווקא. אותתי לבוחנת שאני מעונינת לצאת החוצה לכמה דקות, והגליתי את המבחן לצד השולחן כדי לנשום מולקולות חמצן נקיות. "החמצן חיוני למערכת העצבים המרכזית" אני נזכרת ומיישמת.
הבוחנת שאתה יצרתי קשר עין כבר מכירה אותי, היא שייכת לצוות הבוחנים עוד ממבחני אשתקד. במחציתו של כל מבחן אנחנו יוצאות יחד לאכול טעמי בשמש. אני צריכה להעניק לעצמי הפסקה מתודית ולהפשיר את איברי קפואי המזגן, והיא כנראה נהנית מחברתי (והעובדה שאסור לה להשאיר אותי לבד בזמן הבחינה בוודאי לא קשורה בבחירתה). אחרי שתיים-שלוש דקות אני חוזרת להיבחן, והיא חוזרת לשמור על הסטודנטים שלא יעתיקו את הדוקטורט. היא עושה עבודה רעה, אבל היא דודה נחמדה מאוד. בשתי הדקות שאנחנו חולקות בעל-כורחנו, היא מאוד מתעניינת במצבי ושלומי. גם אני מאוד מתעניינת במצבי ושלומי, וברגעים בהם המודעות העצמית שלי קורסת תחת זוועות סעיף ה' אני לא מצליחה להסתיר את זה. אנחנו מסתדרות מצוין.

על כל פנים, הבוחנת לא נעתרת לבקשתי מיד, אלא מסמנת לי להמתין כמה שניות. יש מישהו בחוץ כרגע, ואני אוכל לצאת רק כשהוא יכנס. אני מאשרת את הדין במנוד ראש מחויך, ובתמימות שאני עוד אשלם עלייה מחיר כבד נושאת את החיוך לטופס המבחן. החיוך נובל ואני מסמנת תשובה ג'.

"תמיד, כשאתם מתלבטים בין שתי תשובות, סמנו ג', אלא אם כן אחת מהתשובות שהתלבטתם בהן הייתה ג'. במקרה כזה סמנו א', אלא אם כן א' היא בפרוש לא נכונה, ואז הפתרון הוא להטיל מטבע בין ב' ו-ד'"
(אם הייתי מקבלת נקודה על כל פעם שהמשפט הזה חולץ מגרוני, כבר היה לי PHD).

מהמבחן ההוא יצאתי כשלשוני מולחתת. נכנסתי לאוטו ועברתי דרך הקניון, שם קניתי ספר שירים ועוף בלימון בלי לספר לאף אחד. חשבתי להסתיר את זה מכם אבל איפשהו לעיל טענתי שאני בחורה הוגנת. אחרי כמה ביסים שדווקא ערבו לחיכי השלכתי את העוף בלימון במבוכה עצמית ועצומה (יבורכו הסינים ויסלחו לי) ואכלתי פרוזן יוגורט. שום דבר בעמדות שלי לא השתנה. זאת רק האמינות שלי שערקה והשאירה אותי ראויה פחות.

את הדיווח אני כותבת בערב יום שישי. את ארוחת הערב אכלתי בחברת אחי ואחותי שבחיל ורעדה העבירו לי את המלח לבקשתי, ואפשרו לי לחזור למוטב ולהמליח תוספות כמנה עיקרית ותוספות כתוספות. אני לא מצליחה ללמוד למרות שאני מנסה, והייתי מאוד שמחה אם אמא שלי הייתה בארץ. בשעות האחרונות מעניינים אותי דברים שלא עניינו אותי מעולם. הכל חוץ מהחומר שבקלסר המקופח: עד לרגעים אלו, הקדשתי שלוש שעות למלאכת פיצוח תעלומת המפלצת מלוך-נס. אני מוכנה להישבע שעליתי על משהו שעשוי להיות פריצת דרך. שלחתי אימיילים לממשלת סקוטלנד, ועכשיו אני ממתינה לתשובה.
נמאס לי ממנגנון החדירות של וירוסים לתאים. נמאס לי מחיידקים. נמאס מתרופות וציונים ופרופסורים ששכחו מה הם לימדו, ונמאס לי להיות לבד.
אני רוצה לבכות למישהו, ואין כאן אף אחד אז אני שולחת דמעות דרך המודם. אני רוצה מסאג' בצוואר שתפוס לי עוד מהמבחן הראשון. אני רוצה לזכור מה חשוב בחיים ולמה. אני רוצה גם לזכור את כל התרופות.
אני לא רוצה לעשות מועדי ב'.
אני רוצה ללמוד להיות רופאה, ואני רוצה לכתוב שירים מגוחכים-עד-בינוניים גם בגיל שלושים ושש ולחיות כמו בסוהו למרות הפלצנות. אני בעיקר רוצה להבין מה מהם אני רוצה יותר. אני רוצה שיגידו לי איפה טעיתי אם בכלל, ואם אני באמת רוצה לעזור לאנשים שאני לא מכירה, יותר משרציתי שאנשים שאני לא מכירה ימחאו לי כפיים בסוף קונצרט. אני רוצה לדעת אם זה בגלל שלא הייתי מספיק טובה או שזה בגלל שלא הרגשתי מספיק טובה, ואני רוצה להיות בטוחה במה שיקרה בסוף. אני רוצה להבין למה דווקא נשים אני רוצה, ואני רוצה לא לחשוב על זה. לפחות לא עכשיו.
אני רוצה הרבה.
אבל בסוף עונת המבחנים, אני דווקא מסתפקת ב"מספיק".
אם זה מספיק לדיקן שלי, זה מספיק גם לי.

וויסלבה הגדולה מבינה טוב מכולם:
"לנכח מראה כזה תמיד נוטש אותי הביטחון,
שהדבר החשוב
חשוב יותר מהלא-חשוב"



תודה על ההקשבה. נא לכבות פלאפונים ולשים תיקים בצד. יש לכם שלוש שעות ומותר לצאת לשירותים רק בשעתיים הראשונות (איפה פה ההגיון?).
בהצלחה לכולם!
יעל.


בקריאה שנייה
אני יודעת שהבטחתי להניח לכם לכמה שבועות. השתדלתי מאוד לעשות כהבטחתי, אבל ערמת מכתבי ההתאבדות שמצאו את דרכם לדסק של עורכי המגזין הוציאה אותי מאדישותי.
בסופו של דבר אני וליה לוין סיכמנו על חמש-מאות אלף דולר לפרק, וליסה קודרו, שניהלה בשבילי את המשא ומתן, החליטה להצטרף לצוות המגזין ולו בשביל להתחיל עם העורכת יום וליל עד שהאחרונה תענה להפצרותיה. את הגיגי העונה השנייה של מפלצת הרייטינג האהובה עליכם, אני אשתדל להביא בשלהי דקייטא, כאשר רוח המבחנים תשבוק ממני לעד (או לפחות עד חנוכה). מובן שזה יתקיים רק בתנאי שהמגזין יצליח בגיוס הכספים שדרושים להעסקתי. בנתיים כותבי המגזין כולם גויסו למשימה: רוני ק' משתתפת בקרבות שטופי דם וזיעה בשוק השחור, ליה לוין כותבת פורנוגרפיה ל"אסוציאציות חופשיות", הילה להב מנגנת בסמטאות תל-אביב, יואב טל סוחט את המאפייה, קרן אמיר מוכרת את ספר השירים שכתבה לה מאי לכל מו"ל מזדמן, ערפדון מוצץ את דמם של שוגרדדים עם שברולט שהוא מת לחתוך, דן ד' מוכר בורקסים בתחנה המרכזית, ד"ר שטיינמץ עושה ניתוחים פלסטיים על שולחנות מאולתרים במרתפי כפר-שמריהו, ואני הגזמתי.

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...