עוד בסיפורים אישיים
 >  >  > 

ארונות

"א.", סטודנט חיפאי שנמצא עמוק בארון, מספר על הגישושים הראשונים בחוץ, ועל חשיבות קבוצות המפגש והחברים הטובים

הצהרת פתיחה: אני עדיין בארון.   הרחבה: זה בתהליכי שינוי.

מה זה בעצם להיות בארון? האם אני בארון רק אם אני לא מגלה לאיש בעולם את זהותי האמיתית? או אולי אם אני מגלה לחברים אבל לא למשפחה? האם יש תשובה חד משמעית לשאלה? או שאין שחור ולבן אלא רק גוונים של אפור?

מאז שאני זוכר את עצמי, ידעתי שאני שונה, אך בשל היותי אדם מתבודד ונטול חברים, לא ידעתי לתת שם ל-שונות החברתית שלי, לא היה מי שיעודד אותי, שידחוף אותי לחקור את הנושא, או ליזום בכלל. לא הייתי מהיוצאים לבלות, כך שלא נתקלתי בגייז אחרים. שלא כמו היום, אז, כזכור לכם (אני מקווה), לא היה עוד האינטרנט, בו אדם בעל שאלות יכול למצוא תשובות, או לפחות הבהרות. וכך נשארתי בבורותי עד לצבא. ידעתי מי אני, וידעתי מה אני, אך לא היה לי מושג איך להגשים את עצמי.

חברות טובה מתקופת הצבא החלה לגלגל כדור שלג במורד המדרון, ואני בתוכו. התחלתי להיפתח לנושא ההומו-לסבי, אך עדיין, לאט, בצעדים קטנים, וכמו בטנגו, צעד קדימה, שניים אחורה. באותה תקופה האינטרנט הגיע גם אל סף ביתי. עדיין נשארתי בחשכה יחסית. חיי הפכו להרגל. אך ניצני מרד החלו לבצבץ. ראיתי חיים אחרים, ורציתי גם. טעמתי את הפרי האסור, ורציתי עוד. ובכל זאת, המשכתי לדשדש באזור הצללים שקרוב לשוליים, לא מעז להתקרב לתחום המואר, שלא אפגע. שלא אזוהה כשונה. שלא תוסר המסכה שנבנתה ונתקבעה במשך שנים.

אני סטודנט בטכניון וכך באוקטובר 2001 פתחתי לתומי את קולי, עיתון הסטודנטים של הטכניון, ונאלמתי דום למראה מדור חדש – מדור גאווה של TQ, הגוף ההומו-לסבי בטכניון. הייתכן?! האם אני לא היחידי? (ברור שלא, אבל זה קל לחשוב ככה, כשאתה לא מכיר אחרים כמוך…). אך עדיין, למרות ש-TQ הפכו ממדור בעיתון לגוף פעיל והחלו בין השאר לקיים מפגשים שבועיים שנועדו לעזור לסטודנטים שכמותי, סירבתי ללכת. פחדתי. הייתי מבועת. מה יקרה אם אני אגיע, ויהיה שם מישהו שאני מכיר? מה אני אעשה? איך אגיב? כתחליף עלוב, כתבתי קטע למדור, משהו בין סיפור למניפסט. עקב חוסר במקום ואי רלוונטיות כשכבר התפנה מקום, הקטע לא פורסם במדור, אך שמרתי על קשר מייל עם משה - אחד מעורכי המדור העומד בראש הגוף. כשאני תחת זהות בדויה כמובן (נו, ברור….)

יום בהיר אחד, רעם אדיר ניחת עלי משמיים – החבר הכי טוב שלי מילדות, זה שהכרתי כל חיי, יצא בפני מהארון שלו. גם הוא כזה… איך? לא?! מתי? כיצד? הוא? מכל האנשים? ההומופוב, שיש לו חברות כמו גרביים? זה שכמעט התחתן עם אחת החברות שלו? הוא, עם גברים אחרים? לא ידעתי איך להגיב. אני זוכר שהצלחתי להישאר עם פה סגור, אבל לא ידעתי מה לומר, מה לעשות, איך להתנהג. מחשבות ורגשות התרוצצו לי בלב ובראש. ולמרות זאת, למרות שהוא גילה לי שלמעשה הוא כמוני, פחדתי לעשות גם כן את הצעד, ולספר לו. דבר אחד הוא שמישהו מספר לך, אבל שאתה תעשה את הצעד ותיחשף, זהו דבר אחר לחלוטין.

הוא החל לשתף אותי בחייו, ובכך לקרב אותי, בפעם הראשונה, לחיי הקהילה ההומו-לסבית, מעבר לשטחיות של קריאת מאמרים או צ'ט אנונימי ברשת. הוא סיפר לי קוריוזים מהחיים שלו, שיתף אותי בסטוצים שלו, בבחורים שהוא התאהב בהם, או הם בו, בחברים שלו, ביציאה שלו מהארון בפני אימא שלו. ואני, אני נקרעתי מבפנים. איך זה יכול להיות שהוא, האקס-סטרייט המושתן (פארדון מיי לאנגווג'…) הומו הרבה יותר מוצלח ממני, כשאני הייתי אחד כזה כל החיים. זה לא הוגן! החיים לא הוגנים! ידעתם?

זמן חלף לו. וככל שהוא חלף, הרגשתי איך אני מגיע לנקודת רתיחה. הלחץ הפנימי שלי עלה, והחל לחפש לו את נקודת המפלט. החלטתי שהגיע הזמן לספר לו על עצמי ורמזתי לו שאני רוצה לדבר איתו, אבל הוא לא קלט, ובכל מקרה לא היה לו זמן (גם הוא סטודנט, אבל במוסד אחר), והלחץ הצטבר והצטבר. יום אחד הצלחתי לשכנע אותו להיפגש. זה היה מוזר, כי כמה שדיברנו, לא הצלחתי להביא את עצמי לומר את המילים. זו הייתה שיחה עצורה ומוזרה ביותר. זוכרים את המערכון של החמישייה הקאמרית, שבו דב נבון מנסה להחזיר לעצמו את 200 השקלים ש-שי אביבי חייב לו, ומנסה למצוא כל פתח אפשרי בשיחה כדי לשרבב את המילים שלו? ככה הרגשתי. וככל שהזמן חלף, ככה יותר ויותר הייתי בפאניקה, שהוא ילך לפני שאספיק לומר לו. בווווום!!!! הר הגעש התפרץ בתוכי. "תשמע, אני מקווה שלא תיעלב שניסיתי לרמות אותך, אבל אני כמוך. גם אני הומו". עשיתי זאת! אמרתי!!! אני יודע, ניחשתי. הייתה התשובה שלו. בן זונה… אבל מאז הקשר בינינו התחזק באופן משמעותי. הייתי הכתף שלו בעיתות צרה ומשבר, והוא היה שלי.

המשכתי לדבר עם אנשים באייסיקיו ובאימייל, אבל עדיין, יש הבדל בין לדבר עם אנשים ברשת לבין לפגוש אותם בפועל, וידעתי שאני חייב את זה לעצמי. הרגשתי שאני כבר בשל להושיט רגל אל מחוץ לארון. גם אם לא לצאת לגמרי, שהרי פסיעה קטנה היא הדרך הנכונה, וכל מסע ארוך מתחיל בפסיעה אחת.

לימודים, לימודים ועוד לימודים (וכמובן עדיין הפחד האינסופי, מכיוון וידעתי שלפחות אחד מהסטודנטים המגיעים לקבוצה הוא מהפקולטה שלי) עיכבו את התהליך במעט, אבל כשקיבלתי את המייל שמודיע על הפעילות האחרונה לסמסטר אביב האחרון, החלטתי, זהו! עכשיו! This is the point of no return! אומץ עדיין חסר לי, אז הצלחתי לשכנע את החבר הטוב שלי (ההוא ממקודם) לבוא איתי למפגש. הוא הבין כמה הדבר חשוב לי וכמה אני צריך את התמיכה הפיזית והנפשית, ובא איתי. זהו צעד קטנטן למין האנושי, אך צעד ענקי לאדם!

הגענו למקום בו נערכים המפגשים. הכניסה נמצאת בחלקו האחורי של המבנה, כך שכל אלו שהגיעו לפנינו והתגודדו בכניסה היו סמויים מעין העוברים והשבים ברחוב. אני לא הכרתי אף אחד, אבל כמובן שהחבר שלי זיהה כמה וכמה שהיה איתם בקשר כזה או אחר (נו, כבר אמרתי שהוא הומו יותר מוצלח ממני… לא?). מהפרסומים הקודמים הבנתי שיש שני סוגי פעילויות – הרצאות, ופעילויות חברתיות. מכיוון ומדובר היה בפעילות האחרונה של השנה, הייתה זו פעילות חברתית. מי שניהל את הערב התגלה מייד כאדם משכיל, הבקיא ברזי העבודה מול קבוצה של אנשים במצב מצוקה כזה או אחר. במהלך המפגש נערכו מספר פעילויות קצרות, שונות ומשונות, שהמטרה השזורה בכולם הייתה לנסות להבהיר לנו כמה שאין חשיבות למה שאחרים חושבים עלינו, ושעלינו לקבל את מה שאנחנו, ולהגשים את עצמנו ואת חיינו.

אני מוכרח להודות שהשעתיים האלה, ככל שהיו זרים לי ושונים בתכלית השינוי מהחיים הרגילים שלי, ואולי בזכות זאת, שינו אותי. אני בנאדם שונה, ואני מרגיש את זה. מאז אני מסתובב הרבה יותר זקוף מקודם. אז נכון, לא הלכתי למצעד הגאווה בת"א, ועוד לא סיפרתי להורים (שכבר הבהירו לנו, הילדים, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שהם מעדיפים שנמות על-פני שיהיו להם ילדים כאלה), ולא סיפרתי לכל העולם ואשתו מי אני ומה אני, וברשותכם, גם בפניכם אני אשאר גוון של אפור. אתם רואים אותי במסדרונות הפקולטה, או ברחוב, או במדשאה הגדולה, אבל עד שאני אחליט ליזום, אתם לא תדעו. תתפלאו - אין לנו קרניים וזנב.

כמו שאני רואה את זה, ליציאה מהארון אין הגדרה חד משמעית של 'עשה או אל תעשה', אלא הקביעה האינדיבידואלית של הפרט ל-איך הוא מגדיר את היציאה מהארון של עצמו. ייתכן שלאנשים שחיים בהדחקה מעצמם כל חייהם, היציאה מהארון תהיה להעז ולומר את המילים - אני הומו - גם אם רק בפני עצמם; ולעומתם, יכול להיות שלאנשים כמוני שכל חייהם ידעו שזה מה שהם, היציאה מהארון היא להיפתח בפני אחרים ולומר להם את המילים.

זה לא קל לשבור הרגלים של חיים שלמים, אבל בזכות TQ והחברים הטובים שתומכים בי כל הדרך, אני יודע שאני בדרך הנכונה.

כל הזכויות שמורות 1999-2014 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...