עוד בחדשות ודעות
 >  > 

עד שעולים על הטנדר הלא נכון

למרות שקל מאוד לומר שההומופוביה הולכת ונעלמת מן העולם, למרות שפשוט לטעון שהחברה המודרנית משתנה ומתחילה לקבל אותנו כמו שאנחנו, עדיין יהיו את אלו שיקראו להשמיד את ההומוסקסואלים, את אלו שיאשימו וישנאו אותנו - רק בגלל שאנחנו שונים. אין הומופוביה, אנו אומרים לעצמנו, זה כבר לא באופנה. עד שעולים על הטנדר הלא נכון. סיפור אמיתי.

בבואי לכתוב על הומופוביה, נתקלתי בהתחלה בבעיה קטנה ניסיתי להיזכר מתי נתקלתי באופן אישי בתופעה, ולא ממש הצלחתי. אז נכון גם אני, כמו כולם, שמעתי אנשים משתמשים במילה "הומו" כמילת גנאי. (במיוחד לא אשכח יום אחד בבית הספר, שבו שני ילדים רבו ביניהם, ותוך כדי המריבה הקלילה קפץ אחד על השני מאחורה והפתיע אותו. המופתע הגיב ב"רק הומואים באים מאחורה!", ואני לא ממש הבנתי איך עובדה פשוטה כזאת אמורה לשמש הקנטה) אבל בסופו של דבר נזכרתי במקרה חד וברור, שבו באמת ובתמים הזדעזעתי מקרה של הומופוביה שכוונה כנגד אדם אחד, ובו בזמן כנגד כולנו. אלימות הומופובית שהתרחשה כל כך רחוק, והשפיעה כל כך קרוב. הרצח של מאתיו שפרד. אני חושש להישמע מלודרמטי מדי, או קלישאי מידי...אבל בשבוע שבו נרצח מאט שפרד, לפני שנתיים, הרגשתי לראשונה בחיי איך זהותי ההומוסקסואלית סוגרת עלי. איך השנאה סוגרת עלי. למען אלו שהספיקו לשכוח, או למען אלו שהיו עמוק מידי בתוך הארון לפני שנתיים, אזכיר בקצרה את המקרה: ב-6 לאוקטובר 1998, נכנס מאט שפרד, סטודנט אמריקאי בן 21, אל פאב סטודנטיאלי בלאראמי, וויומינג. בפאב פגש מאט שני בחורים ראסל הנדרסון ואהרון מקיני. השניים העמידו פני הומואים ופיתו את מאט לצאת עימם החוצה. מאט יצא עם השניים ונכנס אל הטנדר שלהם. בתוך הטנדר, שלף אחד מהשניים את אקדחו."אנחנו לא הומואים", אמר אחד מהם, "ואתה נדפקת". כבר בתוך הטנדר, הוכה מאט בראשו עם קת האקדח. השניים הסיעו את מאט אל אזור מבודד, הוציאו אותו מהרכב וקשרו אותו לגדר עץ גבוהה שהייתה במקום..בעודו קשור, התחילו השניים להכות את מאט בכל חלקי גופו. הם הפשיטו אותו. מאוחר יותר, במשפט, יספרו השניים שמאט ניסה להתחנן על חייו. ללא רחם, המשיכו השניים להכות בו. בעזרת קת האקדח, הכו בו שוב ושוב, בראשו, ושברו את גולגולתו ב-6 מקומות שונים. לאחר שאיבד את הכרתו וכבר לא יכל לשמוע את הקנטותיהם, התעייפו השניים, אך לפני שעזבו הקפידו לקחת את ארנקו ואת מפתחות ביתו, כדי לשדוד את ביתו. בנוסף, הם הורידו את נעליו וגנבו גם אותן. לפני שעזבו, שפכו על גופו דלק וניסו להצית אותו. לבסוף הם השאירו אותו שם, קשור לגדר, מחוסר הכרה. מאוחר יותר אספו השניים את החברות שלהם, שעזרו להם במלאכת השמדת הבגדים המגואלים בדם. "הרגנו הומו", יתגאו בפני החברות. "הוא ניסה להתחיל איתנו", יספרו, "אז הרגנו אותו". במשך הלילה, שבו ירדו המעלות אל מתחת לאפס, נשאר מאט קשור לגדר. עירום, קפוא. גולגולתו שבורה. ייתכן שהכרתו שבה אליו מספר פעמים. כעבור 17 שעות עבר במקום, במקרה, רוכב אופניים. "ראיתי דמות אדם קשורה לגדר", סיפר, "בהתחלה הייתי בטוח שמדובר בדחליל. רק כשהתקרבתי יותר, גיליתי שמדובר בבן אדם". פניו של מאט היו מכוסים דם. בתוך הדם נוצרו פסים דקים שחשפו את פניו. "זה מהדמעות", יסבירו הרופאים אחר כך. במשך כמה ימים נאבקו הרופאים על חייו. ההתעניינות הציבורית בארה"ב (ובעולם כולו) הייתה עצומה. בית החולים פתח קו טלפון מיוחד ובו פורסמו עדכונים שוטפים על מצבו של מאט. אתר האינטרנט של בית החולים הוצף, והוקם גם בו מדור נפרד שעדכן לגבי מצבו המתדרדר של מאט. אלפי זרי פרחים התחילו לזרום אל בית החולים. בשביל מאט. בשביל משפחתו. בית החולים פרסם הודעה ובה הוא מבקש להפסיק את משלוח הפרחים כיוון שלא יכל לעמוד בכמות הגדולה. אימו של מאט תיארה מאוחר יותר את השעות האחרונות בבית החולים: "הוא היה מכוסה בתחבושות ומחובר לצינורות. עין אחת שלו הייתה חצי פתוחה...יכלתי לראות את הצבע הכחול, הצלול, של עיניו. אבל כבר לא היה שם שום נצוץ של חיים. ניסיתי להחזיק לו את היד, אך המגע גרם לעווית וכל גופו התחיל לרעוד ולרטוט". ב-12 לאוקטובר, ב-1 לפנות בוקר, מאתיו שפרד מת מפצעיו.

אני שמעתי על המקרה רק בסוף השבוע, כעבור 4 ימים. זה היה יום שישי, חזרתי מהצבא, וביליתי את כל היום באינטרנט, מנסה למצוא עוד ועוד מידע על המקרה. קורא תגובות המומות בכל הפורומים הרלבנטיים. זעם עוד לא היה בעיקר הלם.

ביום ראשון חזרתי לצבא.
תפקדתי כרגיל, פחות או יותר. כשקיבלנו עיתון באותו יום, ראיתי שתמונתו של מאט ממלאת את כל העמוד הראשון של המוסף היומי.
יכול להיות שאמרתי איזו חצי מילה על המקרה לאנשים מסביב. לא משהו מיוחד. את העיתון, לעומת זאת, מיהרתי לקחת איתי. שמתי אותו בתיק.
בערב, כשסיימתי את היום, הלכתי לחדר שלי בבסיס. בתוך החדר, הוצאתי את העיתון מהתיק.
כבר לא היה לי ממש מה לקרוא את כל המידע האפשרי כבר קיבלתי באינטרנט, יום קודם.

במשך כמעט דקה, פשוט הסתכלתי על התמונה שלו.
בחור צעיר, בגילי. בלונדיני. נמוך. מחייך.
למזלי, הייתי היחיד בחדר אותו לילה. כך אף אחד לא ראה את הדמעות.


זה נורא קל לעצום עיניים אל מול ההומופוביה. ובאמת, רבים מאתנו בקושי נתקלים בה.
מה, הילדים בבית הספר שקיללו אחד את השני באמירות "איזה הומו! איזה הומו!", הם הומופובים? סתם ילדים קטנים.
חיילים בטירונות שצועקים על מישהו "יאללה, יותר מהר, איזה הומו אתה", הם הומופובים? סתם, גברים לחוצים שהתרגלו למילת גנאי שהם לא מבינים.
שני צעירים ששוברים למישהו את הגולגולת וצועקים "איזה הומו", הם הומופובים?

אנחנו יושבים לנו בפאבים שלנו. בבתי הקפה שלנו. בדיסקוטקים שלנו. כולם מסביב הם בנים שמנשקים אחד את השני. אם יש בת, סביר להניח שהיא עסוקה בלנשק בת אחרת.
למישהו יש כוח לחשוב על הומופוביה? למישהו יש כוח לחשוב על שנאה?
ובכלל, זה באופנה היום להיות הומו, לא? אפילו כתבו את זה באיזה עיתון.
ובסקר האחרון רוב התל אביבים אמרו שאין להם שום בעיה להשכיר דירה להומו.
מי עוד נשאר ששונא היום הומואים? החרדים? נו באמת. בסך הכל מיעוט קולני.

זה שמישהו ברחוב מפנה את הראש כששני בנים מתנשקים מולו, זה לא הופך אותו להומופוב...הוא יתרגל בסוף.
ההומופוביה חולפת מהעולם, אנחנו אומרים לעצמנו.

ואז שני צעירים שוברים למישהו את הגולגולת. כי הוא הומו. רק כי הוא הומו.
כי הוא אהב לנשק בנים.
כי הוא אהב להסתובב בפאבים של הומואים.
כי הוא לא ניסה אפילו להסתיר את זה שהוא הומו.

זה רק באמריקה, אנחנו אומרים לעצמנו.

ואז גבר בן 40 מרחוב אלנבי אומר בטלוויזיה שצריך לעשות ככה לכל ההומואים.
ואישה מירושלים אומרת שאם הבן שלה היה הומו, היא הייתה רוצחת אותו בעצמה.
ובחור צעיר ברחוב בן יהודה אומר שצריך לעטוף את כל הלסביות בבד גדול, ולשרוף אותן בכיכר המדינה.

אין, אין הומופוביה, אנחנו אומרים לעצמנו. זה כבר לא באופנה.

אין הומופוביה. עד שנכנסים לטנדר הלא נכון.

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...