> 

מצעדים ראשונים

עודד אברהם סוקר את ההיסטוריה של מצעדי הגאווה בישראל - מהאירועים הצנועים בגינות שינקין, ועד המצעד הגדול הראשון ב-1998

שיעורי ההיסטוריה היו תמיד הכי משעממים עבורי בתיכון. אני מצטער, אבל החדשות בעיתון עניינו אותי תמיד יותר מפלישת נפוליאון ללאן שזה לא יהיה. ההכרה, שלא ניתן להבין את אירועי היום ללא ידיעת ההשתלשלות ההיסטורית, הופיעה מאז שאני עוסק בכל נושא הגאווה ההומו-לסבית-בי-טרנס. יש כל כך הרבה דברים שרבים מאיתנו מקבלים כמובנים מאליהם. קיומו של מצעד הגאווה הוא אחד מהם. תנסו לנחש כמה שנים מתקיים המצעד ברחובות תל-אביב. 20 שנה? 10? ובכן, מסתבר שהתשובה הנכונה היא 4 שנים בלבד.

מסתבר שהדרך לגאווה ישראלית ברחובות תל-אביב הייתה ארוכה. ארוכה מאוד. הפעם הראשונה שהרעיון עלה הייתה בשנת 1976. אבי אנגל, ראש ועד אגודת ההומואים והלסביות דאז, הציע לקיים מצעד כחול לבן ונתקל בהתנגדות עזה. למרות שברחבי העולם ובעיקר בארה"ב התחילה הקהילה ההומו-לסבית לזקוף את ראשה, החליטה האגודה שטרם בשלו התנאים בקרב הציבור הישראלי. בשנות ה-90 החלו להפיק אירועים שונים לציון יום הגאווה הבינלאומי. הראשון בהם היה ההפנינג שנערך בגינת שינקין.

דני לחמן, פעיל לשעבר באגודה, זוכר שההפקה הייתה צנועה יחסית. "באופן כללי במרכז האירוע עמדה הופעת אומן ולא הרבה מעבר לכך. הופתענו לגלות שהגיע קהל גדול לפעילות הזו. האירוע שנחרט בזיכרון מאירועי גינות שנקין היה סיפורו של חייל במדים שהגיע במקרה למקום. הצבנו בגינה ארון, שהבאים יצאו מתוכו באופן סמלי. אחד מהם היה אותו חייל במדים, שתמונתו התפרסמה לאחר מכן בכלי התקשורת. המסכן לא ידע מה מצפה לו. נערך לו משפט צבאי ואם אני לא טועה אף נשלח למאסר".

אירועי גינת שינקין נערכו במשך שנתיים ולאחריהם הועברו לרחבת סינמטק תל-אביב. לדברי לחמן, ההפנינג של אותה תקופה היה גרסה ראשונית למה שמוכר כיום כ- "טעם העיר". מאחורי הפרוייקט עמד איתמר דוידוב, בעל מסעדה, אשר ארגן יריד אוכל צבעוני, בנוסף להרצאות שנערכו בתוך הסינמטק. גם הפנינג האוכל ברחבת הסינמטק רשם הצלחה גדולה.

צעד מעשי לכיוון קיום מצעד גאווה נעשה בשנת 1996 על ידי אור מרוני-פנר. עד אותה השנה הספיקה אור לעמוד בראש צוות הדוברות של קל"ף ולהפיק את העיתון "קל"ף חזק". לרגל חגיגות הגאווה של שנת 1996 הפיקה, בשיתוף עם בת זוגתה מיכל פנר-מרוני את "מתגלגאים", מסע המכוניות הגאה הראשון. כ-40 כלי רכב נסעו ברחבי תל אביב מעוטרים בדגלי הגאווה ובסיסמאות בזכות שוויון הזכויות לקהילה ההומו-לסבית.

מאותו הרגע נראה היה שאת הגאווה הזו אי אפשר להפסיק. מספר אירועים הפכו דווקא את שנת 1998 לשנה מהותית בתולדות הקהילה בישראל. הפנינג "וויגסטוק", לגיוס תרומות לטובת המלחמה באיידס, הופסק באותה השנה על ידי המשטרה. בתגובה חסמו הנוכחים את רחוב הירקון למשך שעתיים. התסיסה רק הלכה וגברה כששוטרי משטרת ישראל באו לפזר את ההפגנה כשאת ידיהם מכסות כפפות גומי. מי שעמד למול המחזה המשפיל הזה לא יכל לשתוק עוד ובאחת התנפצה מדיניות האיפוק, הריסון וההבלגה של הקהילה.

"זו הייתה הפעם הראשונה", אומרת מרוני-פנר, "שהרגשתי שלקהילה יש כוח. אם נוסיף לזה את הזכייה של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון ואת הלגיטימיות לה זכתה בחברה הישראלית, הרי שהמצעד היה רק שאלה של זמן. מי שהרים את הכפפה היה מנחם שיזף, יו"ר האגודה דאז, שפנה אליי בבקשה להפיק את מצעד הגאווה הראשון בת"א. המטרה לא הייתה פשוטה מאחר ולא היה תקציב לאירוע ותמיכתה של עיריית תל-אביב הסתכמה ב-'לא נפריע לכם' הססני".

"עבדנו ללא דגם מקורי ישראלי והיינו צריכים להמציא את הגלגל. פנינו לכל ארגוני הגאווה ולגופים הפוליטיים השונים. מי שאישרו את הגעתם היו ח"כ יעל דיין ונציגים של מפלגת מרצ. בסופו של דבר נקבע מסלול למצעד, שתחילתו בכיכר רבין וסופו בגן העצמאות. שעת ההתכנסות נקבעה ל- 12:30. אני זוכרת שהשעה הייתה 11:45 והיינו אחוזי התרגשות וחששות בנוגע להצלחת המצעד. מסביבנו התקבצו מעטים. כעבור 45 דקות היינו מוקפים ב- 3500 איש ואז ידענו שהמצעד הראשון מסתמן כהצלחה. במהלך כל המסלול צעדתי ובכיתי. בלי שמץ הגזמה הרגשתי שהגשמתי חלום. ההתרגשות הגדולה נבעה גם בשל אופיו של המצעד. בניגוד לקורה בשנים האחרונות, לא היה דגש לפן המסחרי/צבעוני, אלא יותר על השלטים האישיים של כל צועד, כשכל אחד מהם קרא לשוויון זכויות לחברי הקהילה".

למצעדים הבאים החלה להגיע כמות הולכת וגדלה של אנשים. מספר גדול של "סטרייטים" הצטרף לצועדים, אם מתמיכה ואם מסקרנות. מרוני-פנר לא מסתירה את חוסר שביעות רצונה מאופיו הנוכחי של המצעד: "אמנם ישנם כ- 20,000 משתתפים, אבל נראה שרבים מהם לא יידעו להסביר מה מטרתו של המצעד ועל אילו זכויות הוא נלחם. מפריע לי שיש אווירה של "מסחרה" מצד אחד ומנגד כל מיני גופים בעלי אידיאולוגיה שאינה בהכרח הומו-לסבית, הצועדים בראש המצעד. זו לדוגמא הבעיה בהבלטת "כביסה שחורה". העניין הוא שכולם יוכלו לצעוד ללא הבדל בהשקפתם הפוליטית. ההמלצה שלי למארגני האירועים בשנים הבאות היא לחזור למתכונת הסולידית והאידיאולוגית יותר של המצעד".

וכך הגענו להווה. שנת 2002 תיזכר כשנה הראשונה בה התקיים מצעד הגאווה בירושלים, שאורגן על ידי "הבית הפתוח". למרות ההתראות על פיגועים מחד ואיומים בהפגנות אלימות של גורמים חרדיים מנגד, עבר המצעד בשלום ובשקט יחסי. רחובות ירושלים נצבעו בצבעי הקשת וכ- 4,000 איש צעדו והתכנסו לאחר מכן להפנינג בגן העצמאות בעיר. אירועי גאווה גדולים התקיימו גם באילת ובחיפה.

אני מניח שכולנו נתקלנו בשאלה "מה יש לכם לצעוד בכלל? על מה הגאווה הגדולה כל כך?" - מצעד הגאווה הוא התשובה המוחצת לשאלה הזו. אור מרוני- פנר מגדירה את המצעד כ "עמידה על הזכויות הבסיסיות שלי. אני לא מחכה לאישורו של איש על דרך החיים בה בחרתי". לדעתי האישית, זה לא באמת משנה אם אתה או את צועדים במרכז המצעד או בשוליו. עצם העובדה שאנחנו שם, מלווים באלפי סטרייטים, מוכיחה שלא ניתן עוד להתעלם מזכויותינו. אנחנו גאים, כל אחד בדרכו, במי שאנחנו ובמי שאנחנו רוצים ובוחרים להיות.

תתגאו ותהנו.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...