> 

שני אבות לעם אחד

איתי א. גורביץ סבור כי ההתבדלות של הלסביות התחילה כבר מזמן, וקורא להן לקום ולהצטרף אל הקהילה

קהילה אחת הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטראנסג'נדרס. כל אחד אוהב את מינו וכל אחת את מינה, כולנו נהנים וסובלים, כולנו דומים, אך יחד עם זאת כל כך שונים. כל מה שאנחנו רוצים זה שכולם יקבלו אותנו. כמו שאנחנו. השאלה הנשאלת היא אם יש לנו את הזכות לדרוש זאת כאשר אנחנו לא מסוגלים לקבל את השונים מאיתנו. בתוכנו.

ולמה זה קורה? בואו נלך להתחלה. לתקופה שקדמה ליציאתו של אלוהינו לפנסיה. אני מתכוון לימים בהם עמל האדון קשה בבריאת העולם. נדלג על הופעת השמים והארץ ושאר תופעות הטבע ונלך ישר אל אדם וחווה. כגבר ואישה הם הסתדרו מצוין. נמשיך לשאר סיפורי תנ"ך העוסקים בבני אדם. בהם נגלה איזכורים לא מעטים ליחסים אינטימיים בין בני אותו מין. איזכורים אלה, ברובם המוחלט מתייחסים לשני גברים. כעת בואו נניח את הספר הקדוש במקומו המכובד(על מדף הספרים, כמובן) ונדלג כמה אלפי שנים קדימה. מלחמת העולם השנייה. השנים קשות לעמים רבים. המפלגה הנאצית מגדירה קיום יחסים הומוסקסואליים כבלתי חוקיים ומתחילה לרדוף אחר הפושעים. נכון, סעיף 175 הנוראי, אשר נתן לגיטמציה לטבח בהומואים ולסביות התייחס בתיאוריה לשני הזרמים, אך בפועל רק כ- 3% מהלסביות סבלו ממנו, כאשר השאר, בחישוב מהיר הם 97% - הומואים. המלחמה הסתיימה. אנחנו עוזבים את גרמניה ויוצאים לדרך אל ניו יורק. שנת 1969, 26 ביוני. מועדון ה- Stonewall. משטרת ניו יורק פושטת על מועדון העליזים, עוצרת רבים, מתעללת בחלקם. חלק נכבד מהמבלים המבוהלים מצליח לברוח מידיהם של תופסי הפושעים. אגב, לידיעתכם, משטרת ניו יורק פעלה על פי החוק. לקוחות המועדון, כאשר רובם הומואים ולא לסביות, מחליטים לשים קץ לרדיפתם על ידי החוק ויוצאים לרחובות ניו יורק להילחם על זכויותיהם לחיות, לנשום, להזדיין, לשמוח ולסבול בדרכם הייחודית ולא בזו שמכתיבים להם אנשי הממשל האמריקאי. כך גם נולד מצעד הגאווה הראשון שהוביל אחריו מצעדים רבים בכל רחבי עולם אשר באים להזכיר כי אנחנו עדיין כאן עדיין נושמים, עדיין חיים ועדיין מזדיינים.

אני לא מתכוון להיכנס להשלכות המצעד, כי לא זו היא כוונתי. הכוונה שלי היא לומר שגם כאן, מצעד הגאווה נקרא בלשון העם "מצעד של ההומואים". ואיפה הלסביות? הן לא צועדות? הן לא מפגינות נוכחות? אם תסתכלו על התמונות ממצעדים קודמים, תראו שהרוב השולט הנלחם על זכויותיהם הם הומואים. לסביות לא אוהבות אירועים נוצצים ולא אוהבות להתערבב.

מישהי התעצבנה? לא נורא! אני עדיין עומד מאחורי המילים שלי ומוכן להביא דוגמאות שיוכיחו את דבריי. מסיבות, מועדונים, פאבים. כמה פאבים יש להומואים וכמה ללסביות? למה בנים מוכנים לבוא ל"מינרווה" ובנות מסרבות בתוקף לפקוד את "אאוט", לדוגמה? מדוע הומואים היו שמחים להזיז את ישבנם במסיבת נשים ואין תגובה דומה אצל בנות המין הנשי(לסביות, לא הומואיות)? לפני כמה חודשים יצא לי להגיע למסיבת נשים של קל"ף ו- Place Production. זאת הייתה משימה שנראתה כבלתי אפשרית עד לרגע בו עמדתי ברחבת ריקודים של אחד המועדונים בתל אביב בו התקיימה המסיבה. שיחות התחנפות והתחננות עם קארין גוטרמן, רכזת קל"ף וענת ניר, מבעלי חברת ההפקה, עזרו לי לקבל תשובה חיובית. אני ושותפי לחיי יצאנו לדרך. לאחר כחצי שעה המתנה בכניסה למועדון נכנסנו. ולמה, תשאלו, חיכינו? "המקום עוד לא התמלא ולא הייתי רוצה שישימו אליכם לב", אמרה לי קארין. הסקרנות גברה ולאחר כ- 30 דקות בהתבוננות בבנות הקהילה מגיעות למסיבה הורשנו לחשוף את פרצופינו בפני הנשים. מבטים מאיימים ולא מבינים את פשר קיומנו באולם ליוו אותנו במשך כחצי שעה של שהות מעיקה במקום. "מה אתם עושים פה? זאת מסיבת נשים!", זעמה עלי אחת מהבנות. מאחר ואני ידוע כשונא קטטות, העדפתי לברוח כל עוד רוח בנפשי ודמי בגופי. וכאן נשאלת השאלה. האם זכר כלשהו היה ניגש לנקבה כלשהי בשאלה דומה, כאשר אותה נקבה הייתה מגיעה לקן זכרים באחד מערבי שני של שירזי? אני משער שלא.

דוגמא נוספת לרצונן של לסביות להתבודד היא מסיבה של אילנה שירזי שהתקיימה לפני זמן מה באולם סגור ב- TLV, כאשר באולם הסמוך מתמזמזים להם הומואים עליזים ומזיעים. כן, אני מתכוון למסיבת FFF של השירזים במסגרתה חגגו את יום הולדתה של אילנה. לפי חוקי המשחק, היו שתי כניסות למתחם המועדון לנשים ולגברים. שני אולמות נפרדים לנשים ולגברים. אבל מה? לנשים מותר לעבור בין האולמות ולגברים לא, כדי שחס וחלילה לא נהרוס את הגזע הנשי הטהור בנוכחותנו?

די, נמאס כבר מכל ההסתגרות. אתם יודעים מה? אם הבנות רוצות להתבודד, לא אני אהיה זה שאמנע מהן את התענוג הזה. אבל, אם הן מחליטות להקים מדינה משלהן, מדוע הן מתעצבנות על מערכת "הזמן הוורוד" כשהן לא מקבלות יחס(התפרצות "הכוס הבועט" על גדי ששון, עורך העיתון).

בנות! שיטת "אני אבוא אליכם ואתם שלא תעיזו לבוא אליי" לא עובדת ולא תעבוד. תעזבו את הקיפוח, תניחו את הכעסים שלכן בצד, פיקחו את עיניכן, הביטו סביב ותראו אותנו קיימים, נהנים, נלחמים. תצטרפו אלינו, זה יכול להיות ממש נחמד. בשל שנה מתקיים מצעד הגאווה השנתי בתל אביב. זה גם שלכן, אז תבואו! אנחנו עם אחד שזקוק לאב אחד, אנחנו משפחה אחת גדולה(מרובת ילדים, אמנם, אבל משפחה אחת). ביחד אנחנו נצליח לשנות ולשפר את החיים שלנו שלכן ושלנו!

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...