עוד בתרבות ובידור
 >  > 

לילה פרודוקTV

יעל, בחורה אנאלוגית בעולם דיגיטלי, בדקה התשעים של העונה הנוכחית של "אינסייד אאוט"

בשעות שלאחר פרסום הטור האחרון הועלו לסדר היום שלי דיונים מעניינים על עניינים שבמילה הכתובה ומעמדה. מאחר שבמהלכם של אותם דיונים הושלכה לעברי ביקורת על מתק שפתיים ריק מתוכן שמזכיר את דרבנות הסרק של לא אחר מיאיר לפיד, הבנתי שאין לי כבוד או מוניטין להפסיד, ועל כן אני יכולה בדרור פעילות להביא תרבות אמיתית בפני קוראיי-קורבנותיי.

                                                                                  ***

לכבוד המונדיאל ההולך וקרב, החליטו הגברים לבית משפחת פ' על התקנת כבלים דיגיטליים בטרקלין המשפחתי מיד ולאלתר. פה אחד (הפה של אבא פ') הוחלט לזמן את הנביא המתקין פרק זמן מכובד לפני שריקת הפתיחה הראשונה, וזאת על מנת להבטיח שלא יהיו תקלות בעיצומה של חוויה תרבותית שאין שנייה לה.
כשאבא פ' אומר, משפחת פ' מבצעת. אבא פ' ביקש את אישורה של אמא פ' וזאת נתנה את ברכתה לא לפני שהזהירה מפני התדרדרות מצבו ומצב צאצאיו יתר על המידה. לא עברו תשעים דקות, וכבר הותקנה בהצלחה חבילת כבלים דיגיטליים בהיכל הקודש של שושלת פ'. עד לפני לא הרבה זמן, אספר לכם, יעל פ' כלל לא הייתה מודעת לקיומה. היא שמה לב אמנם לישות טכנולוגית חדשה שנחה לה בהדרת כבוד מתחת לטלוויזיה שבסלון, אבל היא פתרה את סקרנותה השולית בהסבר מודע-לא-מודע שככל הנראה מדובר במכשיר די.וי.די. חדש או אולי וידאו ישן נושן שהיא טרם נתנה את הדעת לקיומו.
רצה הגורל, ויום שלישי ערב פרסום הטור הקודם, לא חפצה נפשה של יעל ביציאה משותפת עם חבריה, וקילוח אירועים שיתואר בהמשך הביא אותה לכורסא הרחבה שמול הטלוויזיה למלאכת פענוח נפלאותיו של השלט החדש.
אינני יודעת מה הייתה הסיבה שבעטייה יעל העדיפה להיות בגפה באותו הלילה ולהתמסר לאותה מלנכוליה תקופתית שיצא הפסדה בשכרה, והיא שאחראית למצבה הלום. אני כן יודעת, שאחרי שיעל קראה את כל ההודעות שאי פעם הושמו בדפי האתר (היי, ארי!) וניסתה לענות לטיעוניהם של חלק מקוראיה עד כדי חירוף מקלדת, לא נותר בה כוח להרפתקות אורבניות בחברת אף אחד ממכריה.

                                                                                  ***

אני נאלצת לחסום לרגע את סחף העלילה, כדי לחלוק אתכם מצוקה קטנה:
קשים לי הפורומים. קשה לי השיח המקוטע והאיך נאמר... קטוע, שאי אפשר להתגמש בו בתקשורת מתכתבת. אני אוהבת לעצור אנשים באמצע השיחה. אני אוהבת שעוצרים אותי. אני אוהבת להגיד: "חכי שנייה, למה התכוונת כשאמרת..." או אולי "אתה יכול לחזור על זה יותר לאט?" ולעתים קרובות גם "סתמי רגע. עכשיו תקשיבי לי. ברור שאני חושבת שאני צודקת. אם לא הייתי חושבת שאני צודקת, הייתי משנה את דעתי." וכולי וכולי וכולי. אני אוהבת להסתכל לאנשים בעיניים כשהם מדברים, לראות מתי הם מדברים, מתי האגו מדבר. אני גם אוהבת לחייך כשאני רצינית דווקא, ולהתנצל כשאני שוכחת. ולא, אני לא חושבת שצריך לדבר ברצינות כדי להגיד דברים רציניים. וכן, אני מאוד שונאת אליטיזם. וכן, עד כדי כך.
זהו. לאחר שפרקתי את מצוקותיי וכעסיי (חלקם לפחות), אני מתרוממת מספת המטופל וחוזרת לשולחן הכתיבה על מנת להזרים את המשך העלילה.

                                                                                  ***

בדיוק כשיעל חשבה שהיא הצליחה להתחמק באלגנטיות מכל חבריה (ומובן שיש המון שהרי היא נוחה עם הבריות וכובשת לבבות ואמנם אין הנחתום מעיד על גיסתו, אבל חובתי כמספרת לציין את העובדות הללו לטובת האמינות של הדברים) התברר שדווקא טל נשכחה.
הטלפון צלצל:

"בא לך לצאת?"
"לא, אני לא יכולה. הכלב לעס לי ת'מחברת."

"מה?"

ליעל קורה לפעמים שהיא שולפת תירוצים מהמאגר הלא נכון.
"כלום, אני עייפה."
"הבנתי."

חמתה של טל ניכרה בקולה המתוח, ויעל ידעה שטל נפלה קורבן לנסיבות שבהן היא לא אשמה. ובכל אופן, דרכיהן של הבנות לא שינו להן באותה השעה, והחרבות נשלפו כדי להתחכך בירכיה של יעל דווקא. בסופו של עניין, יעל וטל ברכו זו את זו להזדיין, ויעל שבה למסך המחשב.

השעה הייתה שעת לילה עכורה ומאוחרת, ואחרי שיעל חככה בדעתה (ובדעתי) מה לעשות, הוחלט שהיא תנסה את מזלנו בין דפי האתר שבו מדפדף הקורא בשניות אלו. בהקשר זה יצוין שהוא עושה כן בריתוק ועניין רב עד מאוד, שכן המספרת ניחנה ביכולות מדהימות ומהממות שלא נראו כמותן בכל תולדות המילה המדוברת, הכתובה, המוקרנת והמשודרת, וכמו-כן פנייה יפות וגופה ענוג וקולה ערב ודרכיה טובות ומס' הטלפון שלה הוא...

שוב אבדתי לי בדרכיי הצנועות. סלחו לי, איפה הייתי? אה כן. יעל החליטה לעיין בעמודי האתר.
לאחר ששקע בגרונה שלוק מתקתק שבו אסופות כל קורות מערכת היחסים של קרן אמיר ואישתה לעתיד (ברכותיי), הצטיידה יעל במילון אבן-שושן, ועברה גם על כתביה של הילה להב החל מצעדיה הראשונים כבסיסטית עם חזון, ועד מצבה היום כ... בסיסטית עם חזון.
בהמשך היא התעכבה על כתבותיה של ליה לוין שגם עליה יש לה תובנות משעשעות אבל היא העורכת אז הן יובאו בנסיבות מחתרתיות אחרות, ואותו כנ"ל לגבי אור הגיבור וטל האיתן. אחרי שני אלו היא ניגשה לכתיבת התיזה שלה על הנוירוזות של יואב טל, הסכיזופרניה של אסף-סוף-סוף-זיין, העצות הרפואיות של ד"ר זיבה-גו, הפסיכוטיות של ערפדון שבלילה אחד הפך ממוזר למוכר ויקר, הטראפלס של דן ד' ששכנעו אותה שסקס זה דווקא תחליף לשוקולד, חוסר העכבות המוחלט של נועה רז וזוגתה, חוסר העכבות העוד יותר מוחלט של רוני ק' בלי זוגתה, רשמיו המתייסרים של אילן גונן, אורית הטרנסג'נדרית וחייה המרתקים (או המרתקות? - אני נוקטת משנה זהירות) ועוד ועוד ועוד.
לאחר שגם קראה מה יש ל"זובי הגדול" לומר לכל אלה, החליטה יעל שהלילה עוד ארוך והאתר מוצה עד תום. לישון - היא כבר לא תצליח.

שתי ברירות עמדו בפניה:
1. על מדף הספרים ניצבת "הטרילוגיה הקהירית" של נגיב מחפוז.
2. בסלון יש אורח חדש.

אין בכוונתי להציף שוב את הויכוח על כבודו של הספר. יעל פ' קראה שני חלקים מהטרילוגיה בהנאה צרופה, ואין לי שום הסבר שיניח את דעתו של הקורא לגבי העובדה המבזה שבאותו הלילה היא לא רצתה לקרוא את החלק השלישי. היא גם לא רצתה לקרוא שום דבר אחר, למען האמת. "ימי ציקלג" בהו בה מהמדף בבוז בולט. כבר ארבע שנים הם עומדים שם ובארבע שנים הללו היא צלחה ארבעים עמודים מענגים שמשום מה לא התפשטו לשאר 1128 העמודים האחרים שהיא השתוקקה לקרוא.
באותו לילה נפשה לא חפצה במילה הכתובה.
נשקלה אוננות - לא היה לה כוח. רצתה לשחק פקמן - לא היה לה פקמן.
חשבה לסבוא לזרא - "את עכשיו צמחונית". הלכה לסלון - ראתה כי טוב.

                                                                                  ***

ושוב אני נוטשת את פיתולי העלילה, הפעם לטיהור שמי מבעוד מועד:
לעתים רחוקות אני רואה טלוויזיה. אני מעדיפה ספר טוב, בחיי. לעתים רחוקות מאוד אני רואה טלוויזיה. למען האמת, ישנן רק שתי תוכניות שאני צופה בהן באופן סדיר: האחת - "אי.אר. והסופרנוס בבית הלבן של הבורגנים". השניה - "לחיי האהבה".

                                                                                  ***

חזרתי. אמנם יעל שתתה קצת יין אדום כי היא גורסת ש"תרבות בכוס אלכוהול תשיחנה", אבל הסירו דאגה מלבכם, מדובר ביין משובח שקוראים לו "קברנה שמפיניון" אז היא עדיין לא בחילופין. בקול דופן, אני המספרת ולא יעל, ואני מספיק מפוכחת ולא מספיק מפודחת כדי לחזור לעלילתנו:

כאמור, מכשיר אלקטרוני חדשני צורף לארסנל מדבירי האיי.קיו. של סלון משפחת פ'. קוראים אותו "ממיר". ועל שום מה? על שום שהוא ממיר כל תא מוח מאוקטב בראשכם למצב אינאקטיבציה בלתי-הפיך. מצפייה אנתרופולוגית באחיה המוזר, התחוור ליעל שהוא גם משתף קו-פקטור לא פחות הרסני, שמכונה "פנטה". הנוער, כצו המכשיר, משתמש באותו הממיר כאשר פיו פעור ומוצף בכמות מזעזעת של נוזל החיים (יעל לוחשת באוזני לקרוא לו "soma" לטובת שוחרי התרבות) וקיבתו מופצצת בצורות שונות ומשונות של גורמי סיכון.
תרבות כבר אמרתי?
אין לי כוונה להטיף, אדרבא, יש לי כוונה להטיף. ברגע זה אני פוצחת במשל ושנינה למורת רוחם של החנונים שהעלו את חמתי, וביודעין נעמדת על הרגליים האחוריות בידיעה מוחלטת וכוונה מוצהרת ומתוך הבנה והסכמה לכך שמהרגליים האחוריות השתלשלות העניינים תביאני בוודאי ליפול חזק מאוד מאוד על הישבן (אבל כזאת אני והישבן של יעל מורגל).
אותו מכשיר, שאם לומר בכנות אחראית ושפויה, יעל לא מרבה להשתמש בו מפאת חוסר זמן כי היא מאוד עסוקה ומולטידיסיפליפלוצית וידיה בכל ואופקיה רחבים - שלטו מעיד בו כי הוא אוצר בחובו את מרבית סגולותיו של העולם החדש והמופלא.

בקיצור (הווה אומר אריכות שתגרום לכם להתחנן שאני אפסיק), יעל השקיעה את גופה בכורסא שבסלון, פזלה לכיוון הספרייה שממול, ובזווית העין ראתה את אותו השלט קורא לה לשתות את קנקנו. אחרי שבע שעות שבהן היא גייסה את כל היכולות האנליטיות-מנטליות-טכניות להבנת תפעול השלט, עלה בידה להדליק את הטלוויזיה, ובכל היקר לה אני נשבעת - הישר לערוץ שבו מסבירים איך לתפעל את השלט!
(יעל מבקשת למסור שחבוי פה משל. נקרא לו מש' מס'1.)

"מי יציל אותי?" - צעקה בקול גדול. "מה שקרה לי עכשיו לא יקרה עוד לאחד מבני ישראל!" היא נשבעה. "את רוצה לדעת מה את יכולה לעשות למען האנושות?" נשמתה צווחה לשמע האסימון שבדיוק עשה "בלופ" בקיבתה המבושמת. "את רוצה לשנות את העולם?" היא לא הרפתה, "את רוצה להיות מישהו? להועיל למישהו?"
יעל אחזה את ראשה בין כפות רגליה (שהתברר לי שהם גם כפות רגליי. פיכס), ואת פרות הגילופין קוצר אדוני.

מאוד קשה להבין איך לתפעל שלט שפלאי היי-טק אינסופיים כמוסים בתוכו.
התנסות מרת-תוצאות הוכיחה לעלמה פ', שאחד הדברים הקשים והמסובכים לילדי התקופה בדרכם לאיסוף תרבות אמיתית, הוא לא אחר מהשלט של הכבלים הדיגיטליים. כשמתבצעת משימת פיצוח חידותיו של השלט, הבינה יעל, לעזוב את הכורסא - זו משימה לא פחות קשה.
באותו לילה צפתה גיבורת הסיפור בכל סדרת הסרטים "משאלת מוות" 1 עד 7, ואפילו שזפה את עיניה בבתי מפורסמים בערוץ שזה הוא כל ייעודו. בסוף היא גילתה ערוץ בשם "ההיסטוריה" ושם הסבירו לה משהו על סוס ששמו "טרויאני" ושבאמצעותו אפשר להכריע מערכות כי הוא מאפשר ללוחמים להגיע לשדה הקרב הנכון בזמן הנכון. יעל יכלה להבין את כל זה, כי יעל היא דווקא בחורה מאוד נבונה, אלא שיעל כבר שנאה את הטלוויזיה ואת השלט, והעדיפה לחזור ל"טרילוגיה הקהירית", שם היא יכלה להיתלות באילנות גבוהים ולהרגיש בטוחה.
(אופס, ברח לי עוד משל. נקרא לו מש' מס' 2.)

                                                                                  ***


ולכן, חברות וחברים, בעוד שאר כותבי המגזין עוסקים בעניינים זניחים ושוליים כמו מסרים חברתיים, תאגידים, ענייני גאווה ואהבה ושאר מיני טחורים, אני הולכת להראות לכם פילנתרופיה אמיתית מהי.
אני אדם מעשי, ענייני, קונקרטי. אני יודעת טוב מאוד מה חשוב בחיים. אני בוחרת לשבת בתבונת הרימה, וידיעת תולעים נושאת חן בעייני.
אז כדי שכולנו נוכל לצפות יחד בשידורי המונדיאל, ואפילו נדע איך לתכנת תזכורת לקראת "המטריקס" או "משימה בלתי אפשרית", אני בחדווה ובגאווה אסביר לכם איך לתפעל את השלט על כל כפתוריו ולחצניו. יעל מעדכנת, אגב, שדרושים ארבעה מהם רק להדלקה של הטלוויזיה!


הטור ישמיד את עצמו בעוד עשרים שניות...
:)
יעל.


בקריאה שנייה
תזכורת לעצמי: יעל - אין קריאה שנייה הפעם. את רוצה קריאה שנייה, אל תשתי.
תזכורת לעורכת: בבקשה אל תצנזרי כלום (גם אם אני אבקש).
תזכורת לקוראים: אף פעם אל תקראו בין השורות. לא כתוב שם כלום - אלו ההמצאות שלכם שרוצות להסתנן פנימה. "בין השורות" זו העצה הרווחת הכי גרועה שאי פעם נתנו לכם. תמיד תקראו את השורות. תקראו אותן היטב. הכל שם.



בצער אנו נאלצים לבשר כי זהו הפרק האחרון בעונה הנוכחית של "אינסייד אאוט". יעל נוטשת אותנו לטובת השקעה בעתידה האקדמי (בחינות הכניסה לכיתה ג'), ותשוב בתקווה עם יעבור זעם. היא תישאר במגזין בתור כותבת מן המניין. יעלי - תודה, נהנינו.




כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...