חני כבדיאל. צילום: צילום אישי.
עוד בחדשות ודעות
 >  > 

סכנה ושמה סנגוריה אוטומטית

"הבכיר בקהילה זכאי עד אשר ואם בכלל תוכח אשמתו, אבל הסנגורים שמתעקשים שה"הוא לא הטיפוס" או "הוא עשה המון עבור הקהילה" משתמשים בהדחקה, הכחשה והשתקה מהסוג המסוכן ביותר" / דעה

מאז פרסום ההתפתחות בחקירת הרצח בבר נוער, הפייסבוק גועש, אבל סך הכל הסטטוסים מתחלקים לשניים. על הסוג הראשון נמנים אלו שמבהירים בצורה חד משמעית שמדובר בפשע שנאה, על אף שהרוצחים הגיעו למקום עבור נקמה אישית. הסוג השני הם אלו שמגיבים על ההאשמה שאותו "בכיר בקהילה" אנס או ניצל מינית את אותו הנער.

על הסוג הראשון, אין לי יותר מדי מה להגיד, אני מסכימה איתו. יש סיבה שאותם רוצחים לא עזבו את המקום כשהבינו שאותו בכיר אינו נמצא שם והיא מה שהופכת את הרצח לפשע שנאה ולא ל"סתם" נקמה אלימה וקשה.

לעומת אלו שנאבקים על ההגדרה של הרצח כפשע שנאה, הסוג השני של הסטטוסים לעומת זאת, מעורר בי שאט נפש.

בזה אחר זה, יוצאים הסטטוסים להגנת ה'בכיר', מנופפים במעשיו הטובים, מספרים על היכרות רבת שנים, לא יכול להיות שהוא עשה את זה, הנער בכלל פיתה אותו, אולי הנער מעליל עליו, אולי זה היה בהסכמה והנער רק רצה להגן על עצמו כשגילו שהוא הומו וסיפר שנאנס, רק חסר שיחשבו שכולנו כאלה.

נשמע לכם מוכר? אלו בדיוק התגובות על כל אחד מאותם עברייני-מין-מפורסמים דוגמת חנן גולדבלט, משה קצב, וגם על אלו שאינם מפורסמים. "לא מאמין, היא בטוח משקרת. אני מכיר אותו עוד מהצבא, אין סיכוי, הוא לא כזה". כמה פעמים שמעתם את זה, על מישהו שבית המשפט מצא אותו אשם ושלח אותו למאסר ממושך?

זה קורה גם בסיטואציות של גילוי עריות, שם המון פעמים לא מאמינים לנפגעים ולנפגעות אלא לתוקף, מכיוון שלא נתפס מבחינתנו שאנחנו חיים עם אדם שיכול לעשות מעשים כאלו.

איני מכירה את אותו הבכיר באופן אישי, אבל אין לזה קשר. אנסים ועברייני מין אינם מפלצות שהגיעו מהחלל ואין להם קרניים. הם חלק מאיתנו, הם נמצאים איתנו בעבודה, בלימודים, בתנועות הנוער ובעצם בכל מקום. הם יכולים להיות חברינו הטובים ביותר. הם יכולים להיות זרים, אבל גם להם יש משפחה וחברים שמכירים אותם ובחיים לא יאמינו עליהם. הבכיר בקהילה זכאי עד אשר ואם בכלל תוכח אשמתו, אבל הסנגורים שמתעקשים כבר עכשיו, מבלי להכיר בכלל את חומרי החקירה, שה"הוא לא בנאדם כזה" או "הוא איש רגיש ומקסים שעשה רבות עבור הקהילה" משתמשים בהדחקה, השתקה והכחשה מהסוג הדוחה ביותר. מהסוג המוכר לצערנו היטב ממקרים אחרים.

שמעתי כל כך הרבה סיפורים של גברים על תחילת דרכם בעולם ה'הומואי', אז נוצלו על ידי גברים מבוגרים מהם. היום, הם היו עושים דברים אחרת. אז, בגיל שתים עשרה או חמש עשרה, הם פשוט רצו מישהו שיבין אותם כי הוא כמוהם ויאשר עבורם, שהם בסדר, שאפשר לאהוב אותם אפילו שהם כאלה. לפעמים הם אמרו "לא" בשניה שלפני, אבל זה לא עזר להם, לפעמים הם הרגישו שאין להם זכות להגיד אפילו את ה"לא" הקטן הזה, כי הם הגיעו לשם מרצון. אף אחד מהם לא התלונן במשטרה. אם זה בגלל שהם היו בארון ופחדו שזה יצא החוצה ואם זה בגלל אותה האשמה עצמית, איך הם לא נזהרו, איך נתנו לזה לקרות. זו הייתה לגמרי אשמתם, מבחינתם.

כשבעצם, הגבר המבוגר שהיה מולם, היה צריך לקחת אחריות על מעשיו, היה צריך להבין שמדובר בנערים שרק מחפשים מישהו שיהיה שם בשבילם ובמקום זה, ניצל את אותו הנער התמים כדי לספק את עצמו. זה לא חדש ואני בטוחה שזה לא מפתיע אף אחד מאיתנו. הרי לא באמת משנה אם קרה בין אותו בכיר לנער משהו, אלא ההזדמנות שניתנה לנו להעלות את הנושא אל פני השטח, לבדוק אותו, לבדוק את עצמנו מולו ולתת עזרה למי שצריך. דברים כאלו קורים, גם אצלנו בקהילה, ובמקום לטאטא אותם מתחת לשטיח, יש לשים אותם במרכז הבמה ולמגר אותם כליל.

לא ייתכן שנערים ימשיכו להיות מנוצלים ואנחנו כקהילה נשתוק ונמשיך הלאה כי ככה זה. לא ייתכן שנשלים עם צריכת זנות, המנצלת נערים רק כדי לספק צרכים מיניים בטענה שככה זה. במקום שננער הכל ונגיד רגע, אי אפשר להמשיך ככה. אימצנו גם כאן, בדומה לנארטיב החתונה וילדים לכולם, את הנארטיב ההגמוני, את אותה התפיסה, לפיה לא יכול להיות שהוא אשם. את אותה המחשבה שזה מקרה ספציפי. זה לא אנחנו, זה הוא. בכלל הנער אשם בהכל, הוא רצה את זה.

זה המקום וההזדמנות שלנו להגיד – לא לניצול. אנחנו רוצים ליצור קהילה טובה יותר, שדואגת לנוער ולמבוגרים, שלוקחת אחריות. בואו נפקח עיניים, בואו נשנה מבפנים.

עוד בנושא

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...