מוריס סנדק שמר על פרטיותו בצורה כמעט קנאית. משך שנים נשאר המאייר ומחבר ספרי הילדים הנפלא הזה עמוק בארון, וזאת למרות שהוא ניהל מערכת יחסים ארוכה עם בן זוגו, הפסיכולוג יוג'ין גלין. השניים היו יחד כ-50 שנה, עד שגלין מת מסרטן, ובכל זאת סנדק - שידוע בכתיבתו המשוחררת והמשחררת - חשש מפני חשיפת עובדת היותו הומוסקסואל ופחד לפגוע בקריירה שלו, כמו גם בהוריו הקשישים. 

אפילו יהודה אטלס, שתרגם את אחד מספריו של סנדק וספד לו במעריב עם היוודע דבר מותו, הסתבך כשכתב "מעולם לא נשא אישה. מעולם לא היו לו ילדים משלו" וזאת למרות שבאותו הספד צוטט קטע מראיון עבר עם סנדק, בו יצא מהארון וסיפר על זהותו המינית. מפתה לשאול האם הפרט הביוגרפי הזה רלוונטי בכלל, כשמדובר ביוצר ואמן בקנה מידה שכזה. האם נטייתו של סנדק משפיעה על עבודתו או מקומו בקאנון התרבותי של ספרות הילדים. 

התשובה ברורה כמעט מאליה, כאשר בוחנים את עבודותיו של סנדק לאחור ומזהים בהן את הערעור על תפיסות מקובלות בתרבות ועל האופן שבו הוא פונה אל ילדים באופן ישיר, כן ואמיתי - מעל מוסכמות של מוסרנות וטהרנות. במידה רבה, הוא מנהל את המאבק הקווירי המתמשך, בזכות החופש המובן-מאליו ונגד מגבלות המוסר המזוייפות, דרך עבודותיו. סנדק "זעזע" הורים ואנשי חינוך כשכלל איורים שהיו בעיניהם "פרובוקטיביים" או כתב סיפורים בהם הגיבורים פורצים מסגרות של התנהגות נורמטיבית המצופה מילדים. הוא ויתר על המימד המטיף והמחנך, וניגש אל הילד בגובה העיניים, בגלל מה שהוא תיאר באחד מהראיונות המוקדמים איתו "אובדן הילדות" שלו עצמו, חוויה שאפשרה לו להתחבר אל הילד הפנימי שלו ולדברר אותו החוצה דרך עבודותיו. 

בראיון אחד הוא סיפר שהוא כלל אינו יודע איך לכתוב ספרי ילדים, וצחק כשאמר שיש לו מזל גדול שהוא הצליח בכלל להוציא תחת ידיו ולו טקסט אחד ראוי. בראיון אחר אמר שהוא כותב מתוך מקום אפל השוכן בתוכו. אולי זה הקסם בכתיבתו, שעוסקת כמעט תמיד בשולי החיים, במנוכר, במאיים ובטראגי. הטקסטים שלו מציבים הן את הקורא והן את הגיבור המדומיין במקומות וסיטואציות שיש בהם איום ואימה, ובקלות אפשר לקרוא אותם כטקסטים אמביוולנטיים הפונים למבוגרים וילדים גם יחד. לא מן הנמנע שאותה אפלוליות ענוגה היא אחת הסיבות לכך שאנו כל כך אוהבים את סנדק וברואיו.

 ארץ יצורי הפלא, שניצב בפסגת היצירה של סנדק והתחבב גם על הקורא הישראלי בזכות תרגום מוצלח לעברית של אוריאל אופק ב-1984, הוא דוגמה טובה לספר שהתקבל לקאנון התרבותי למרות עיסוקו בנושאים שלרוב אינם נחשבים "הולמים" את ז'אנר ספרות הילדים. זהו ספר שעורר תגובות מסוגים רבים ושונים עם יציאתו לאור והשפעתו על הזירה הספרותית לילדים הייתה בלתי-נתפסת כמעט, בזכות בחירותיו של סנדק בכתיבה ובאיור גם יחד.

בכתב העת הפנקס לספרות ותרבות לילדים כותב יותם שווימר סקירה מקיפה על עבודותיו של סנדק תוך שהוא מעלה לדיון את סוגיית היעדר התרגומים לעברית של יצירותיו. מסקנתו של שווימר היא ששוק ספרי הילדים הישראלי אינו כזה שמאפשר למו"לים, הפועלים ממניעים מסחריים בעיקר, להתחייב לתרגום ופרסום עבודותיו של אמן חשוב כמו סנדק. התוצאה היא עגומה למדי - הקורא הישראלי נחשף לחלקים קטנים מעבודתו של אחד האנשים המשפיעים על ספרות הילדים, ואינו יכול לקבל פרספקטיבה מלאה על יצירותיו החשובות.

אנו, כקוראים מבוגרים, יכולים לגשר על החסר הזה באמצעות מבט לאחור, אל הטקסטים המקוריים שלא תורגמו לעברית ושאליהם כנראה שלא הזדמן לנו להתוודע כילדים. גם לאנשים מבוגרים ו"רציניים" צפויה הפתעה מרנינת לב, בדמות סיפורים מלאים בדמיון ושובבות, איורים מרהיבים שיחד הם הזמנה למסע בתוך עולמו הפנימי הכמוס של סנדק, אדם שרק מעט מאוד ידוע על חייו הפרטיים והרחוקים מעין הציבור. כל אחת מהעבודות שלו היא הצצה לרובד באישיותיו ומגע בלתי-אמצעי בקסם שמאפיין אותו. הוא יעלה חיוך אפילו אצל חמורי הסבר, ויזכיר לכולנו שגם אנחנו היינו פעם ילדים - ובתוכנו פנימה עודנו, קצת, כאלו.  

מוריס סנדק, 1928-2012.