עוד בראשי
 > 

"אם הקהילה תשאר בבית דבר לא ישתנה"

אלישע אלכסנדר קורא לחברי הקהילה לאחריות קהילתית, להפנות משאבים גם למסע הקהילתי מעבר למסע האישי

לפני כמה ימים כשפניתי לגילה גולדשטיין לשאול אם היא תנאם ביום הזיכרון - אחרי שהיא כעסה עלי כהרגלה, למה אני "תמיד מתעסק עם מוות", היא שאלה איך זה שעברה שנה כל-כך מהר. אולי בגלל שבשנים האחרונות אין מקרי רצח של טרנסג'נדרים בארץ, יום הזיכרון הפך אצלנו בעיקר לציון דרך קהילתי.

השנה, בעיני, היתה שנה קשה מאוד לאקטיביזם טרנסי, שנה בה היתה ירידה משמעותית בהיקף הפעילות הפוליטית בתוך הקהילה שלנו.

עם זאת השנה לא היתה ריקה מאקטיביזם, בולטת במיוחד היתה סתיו, שהחליטה שהיא הולכת לאח הגדול והצליחה להביא לקהילה הטרנסג'נדרית אהדה גורפת של דעת הקהל, יש אנשים טרנסג'נדרים שפועלים באופן קבוע בתוך אירגוני להט"ב, ועצמאית, כל אחד מאיתנו, אני חושב, משנים בעצם קיומנו את סביבתנו הקרובה - כתיבה בפורומים, השתתפות בקבוצות, תמיכה בחברים בקהילה אוזן קשבת. לעשות אומנות. מוסיקה. כל הדברים הללו שנעשו השנה, גם הם אקטיביזם.

עם כל זאת, הרצח בברנוער, כך נראה, במקום לגרום לנו להתעורר, כפי שהוא עשה לרבים ורבות מקרב הקהילה ההומולסבית והביסקסואלית גרם לנו בעיקר להשתתק.

"להרבה מאיתנו יש קושי עצום להתמודד עם העולם הטרנספובי"

אני חושב שמאד חשוב שנכיר בעובדה שלא כולנו מסוגלים לפעול ולא כולנו מסוגלים לפעול כל הזמן. וזה בסדר ומותר לנו. המסע המגדרי פעמים רבות שואב מאיתנו את כל הכוחות הנפשיים.

לפי מחקר שראיתי לא מזמן, שנעשה בארה"ב, אני חושב, כמעט %50 מהאנשים הטרנסג'נדרים ניסו להתאבד, זו סטטיסטיקה מזעזעת בעיני. יש בקהילה שלנו אחוזים גבוהים של אנשים שעברו תקיפות פיזיות, ואנשים ונשים שעברו תקיפות מיניות, רובנו בדיכאון, בגלל אפליה - יש מי מאתנו שעובדות בזנות - יש כל-כך הרבה אנשים טרנסג'נדרים שעוברים שלב שבו הם פחות או יותר מסתגרים בבית לשנה.

ואל תחשבו שאני מטיף כאן מוסר, או מדבר על ה"טרנסים המסכנים שצריך לעזור להם", גם אני דיי הסתגרתי לי בבית הורי לאיזה שנה, שנה תקועה ושנה מבוזבזת, בעיקר רבתי עם כולם בפורומים ובאינטרנט, אולי חלקכם אפילו רבו איתי. להרבה מאיתנו יש קושי עצום להתמודד עם העולם הטרנספובי, עם האפליה המזעזעת בתעסוקה בין אם אתה מחפש לשטוף כלים ובין אם את מחפשת לעבוד בהיי-טק. רופאים חסרי רגישות. ביורוקרטיה - ומה לא.

זה פלא שבכלל מישהו מאיתנו טורח לצאת מהבית כדי להגיע לכאן היום.
אבל עובדה שהגעתם. שהגענו.

המאבק היום יומי שלנו, בדרך לחיות כפי שאנחנו רוצים לחיות, הוא מאבק שאף אחד לא יכול לעשות עבורנו. אף אחד לא ידחוף אותנו מהמיטה לקום בבוקר, אף אחד לא ימצא לנו עבודה, אף אחד לא יחליט עבורנו על שם חדש, אף אחד לא יחליט עבורנו האם לעשות שינוי פיזי, ואיך, ואצל מי, וכמה לשלם, ומאיפה לעזאזל נשיג את הכסף. כל אחד מאיתנו עובר את התהליך הזה לבד, עם תמיכה אולי, של חברים מהקהילה, אולי אפילו של משפחה לאותם ברי המזל, אבל לא משנה כמה חברים ותומכים יש לך סביבך, הדרך הזו זה משהו שאתה חייב לעשות לבד.

"אם הקהילה תשאר בבית דבר לא ישתנה"

אני חושב שהשנה הזו היתה שנת "ההסתגרות בבית" של האקטיביזם הטרנסג'נדרי. רבים מאיתנו התעסקו בתהליך האישי שלהם, בין אם מדובר בתהליך של שינוי פיזי בעזרתו הלא אדיבה של הממסד הרפואי, או תהליכים של יציאה מהארון מול הסביבה, או אפילו בנסיונות להתרכז בעבודה ולנסות להתפרנס בצורה כלשהי כדי לא לקרוס תחת החובות, תחת המינוס בבנק. חלקנו התרכזו בנסיונות למצוא זוגיות ולמצוא תמיכה בחברים ובקהילה.

כיחידים אין לנו ברירה אלה להפנות הרבה מאד משאבים, רק כדי להתקיים. אבל כקהילה אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתעסק רק במסע האישי שלנו כיחידים, ויש משאבים שצריך להפנות גם למסע הקהילתי שאנחנו עוברים. לפחות איך שאני רואה את זה, אירגונים הומולסבים, אירגוני שמאל, אירגונים פמיניסטיים, גם אם מדובר בבעלי הברית הכי קרובים והכי תומכים ועוזרים שיש, אף אחד מהם לא יכול לעשות עבורנו את המאבק שלנו. רק אנחנו יכולים להחליט על סדר העדיפויות של הקהילה שלנו, ורק אנחנו יכולים לעשות שינוי.

אם הקהילה תשאר בבית, ולא תחליט שזהו, יוצאים החוצה להתמודד עם העולם האמיתי, שום דבר לא ישתנה. אנחנו צריכים להתחיל להתמודד עם בתי משפט, ללמוד לעשות לוביינג בכנסת, לחנך את הרחוב, הסברה בבתי הספר, במקומות התעסוקה, בבתי הכלא, ולהמשיך להאבק מול התקשורת הטרנספובית.

כל הזכויות שמורות 1999-2014 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...