עוד בתרבות ובידור
 >  > 

שיעור בפרינג'

עיבודו של הבמאי יאיר שרמן ל"השיעור", המכיל גם רמיזות הומוסקסואליות, אמנם אינו נאמן למקור והליהוק בו בעייתי, אך גור רוזן חושב שמדובר באחת מהצגות הפרינג' הטובות של השנה.

קשה מאוד להקים אותי מהכורסא במוצאי שבת, ועוד כדי לראות הצגת פרינג' ב"צוותא 2”, בייחוד כשהאלכוהול והצעקות של דיאנה גולבי מליל אמש עוד לא יצאו לי מהסיסטם. אבל אם לא הייתי מגיע ל"השיעור", זו היתה הפעם השנייה שהייתי מבריז לבמאי יאיר שרמן, וזה היה כבר בלתי נסלח.

אז סחבתי חבר והגעתי, ואני שמח מאוד על כך. כי במונחים של הצגת פרינג', "השיעור" של יוג'ין יונסקו, בעיבוד שבדה ממוחו הקודח יאיר שרמן, היא נס של ממש. ובשביל נסים שווה להתאמץ.

"השיעור" הוא מחזה קצר וקטן של יונסקו. הוא פחות טחון מ"הכיסאות", "הזמרת הקרחת" ו"הצמא והרעב", ולא פוליטי כמו "קרנפים". בבתי ספר למשחק אוהבים להעלות אותו כתרגיל, וסטודנטים אמיצים מבצעים ממנו מונולוג באודישנים ובתחרויות מלגות. ככזה, הוא מושלם לתיאטרון פרינג', ומתאים לכל אינטרפרטציה, משוגעת יותר או פחות, של יוצר צעיר שרוצה לבסס את מעמדו בתיאטרון כבמאי ושחקן, ויכול להישען על טקסט נפלא של מחזאי וסופר משובח ומוערך כיונסקו, אך להתפרע ככל יכולתו בעיבוד.

וזה מה ששרמן עושה פה. מתפרע. אבל הוא גם יודע מה זה תיאטרון אבסורד, ז'אנר שיונסקו היה ממייסדיו. מאחורי התיאטרון קבוקי היפני הזה, או הדיבוק של הבימה, ומי יודע מה עוד יש פה, מסתתר הבסיס - תיאטרון פיזי גרוטסקי ואבסורדי, שעושה חסד עם המחזה. לא לחינם יש קריצה בסוף ההצגה למסכות של קומדיה דל-ארטה. כי גם קומדיה דל-ארטה יש פה, והכל משתלב יפה בכוונתו המקורית של המחזאי - לזעזע תוך כדי צחוק, או להצחיק תוך כדי זעזוע. מה שתבחרו. אני משוכנע שגם יונסקו עצמו היה נהנה מההצגה הזו אילו היה בחיים.

"השיעור" הוא טרגדיה קומית, המתרחשת במקור בעיירה קטנה בצרפת, בחדר בביתו של פרופסור זקן, שאליו מגיעה תלמידה חדשה לשיעור פרטי. ברקע נמצאת משרתת כנועה, שמנסה למנוע מן השיעור הזה להתרחש. במהלך השיעור המורה הזקן מתעסק עם התלמידה עד שהעניינים מסתבכים, והמשרתת מוציאה אותו מהתסבוכת שאליה הוא נקלע. אני לא מתכוון לספר לכם איך העניינים מסתבכים בדיוק, כי זה יהיה ממש ספוילר, אבל אם אתם ממש לוחצים, אציין שזה נגרר לאלימות ושזה לא נגמר טוב.

בעוד המחזה המקורי מתרחש כאמור בצרפת, העיבוד של שרמן לוקח את הדמויות לעולם יהודי ישראלי, בו הפרופסור מכהן כרב, המשרתת הופכת לאשתו, ואת התלמידה הצעירה החליף שרמן בתלמיד מתבגר.

אך זהו בעצם עקב האכילס של העיבוד הנוכחי. את הנער, שעל פי הטקסט אמור להיות עם תעודת בגרות ולקראת תואר באוניברסיטה, מגלמת השחקנית מיכל גרס, שמשחקת אותו כמו ילד קטן ומפגר. היא שחקנית פיזית טובה, וזאת לא בעיה שלה שזה לא עובד. הבעיה היא הליהוק הבעייתי. אם המטרה היא לתאר איך אשמאי זקן נמשך לבחור צעיר ויפה, אז כדאי שיגלם אותו שחקן צעיר ויפה, ולא שחקנית מתיילדת, כי אז ההטרדה המינית ההומוסקסואלית לא עובדת כאן.

צלב הקרס שהמורה שולף בשלב האלים במחזה המקורי של יונסקו, הוחלף כאן בתפילין. בחירה פופוליסטית אבל חלשה יותר לדעתי. זה נראה כמו מהתלה משעשעת, אבל צלב קרס זה דימוי הרבה יותר טעון - כי הוא סמל אלים. ותפילין הם לא.

גם אשתו של הרב (קארין היימן), שחקנית חביבה, לא מספקת כאן את הסחורה. בדמיוני תיארתי לי אישה מבוגרת, נרגנת ומרירה, שהופכת מאישה כנועה לגיבורה שמצילה את היום. במקום זאת קיבלנו שחקנית צעירה מדי, אובר-דרמטית וצעקנית, שהתקשתה לגלם את התפקיד.

רוצה לומר, שיאיר שרמן ארגן לעצמו בעצם הצגת יחיד. שתי הדמויות האחרות הן חיוניות לעלילה, אבל האיש שמקבל כאן הכי הרבה זמן במה הוא שרמן עצמו, שגם משחק בתפקיד הראשי כמורה הזקן. וליד שחקן כמו יאיר שרמן כל תפקיד הוא כפוי טובה. כמו ביצירות המחול של עדו תדמור, גם כאן - לשחקנים אחרים קשה להתבלט כשיאיר שרמן מלהק את עצמו לתפקיד הראשי.

כשחקן, שרמן הוא וירטואוז של ממש. איזו דיקציה. איזו פיזיות. איזו הבנה של הטקסט. כמה הומור וחן. לא אגזים אם אומר, שיאיר שרמן הוא אחד השחקנים הצעירים הטובים ביותר שראיתי השנה בארץ, ואני רואה הרבה מאוד תיאטרון.

כבמאי ומעבד, שרמן הוא התגלית הגדולה של הפרינג' הישראלי, לא פחות. במובן זה הוא מזכיר את שי פיטובסקי, הגאון התורן של הפרינג' בשנים האחרונות. וזו מחמאה, שכן פיטובסקי הוקפץ מהפרינג' הישר לתפקיד מנהל קבוצת הצעירים של הבימה, ואם שרמן ימשיך ככה אז גם לו מובטח עתיד ורוד.

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2014 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...