עוד בארכיון טורים
 >  >  > 

"אני יכולה לנסות"

האנטרקוט כמייצג דקדנס חברתי בכוכב השלישי במערכת השמש

חצי הכוס הריקה
לפני קצת יותר משבע שנים, צעדתי עם הרבה "טקס בישבן" הישר ללוע התיכון הרומנטי ביותר בנוף התל-אביבי. ביראת כבוד למסדרונותיו המאוירים וחדריו המתנגנים, הגעתי עם תירוץ מאוד משכנע שאני רוצה שילמדו אותי לעשות מוסיקה, ואמת קצת פחות משכנעת שאני רוצה ללמוד איך לשנות את העולם.
ארבע שנים אחרי, יצאתי משם עם שליטה בכל המיתוסים היפים על מלחינים מכוערים ודיקטטורים נקיים, ועם התובנה המשגשגת שלשנות את העולם זו אסטרטגיה חלשה מבחינה אדמיניסטרטיבית. ממוסיקה, הבנתי, נהניתי הרבה יותר לפני.
את העולם עד היום לא שיניתי. ברוב יוהרה אני עוד מצליחה להתאכזב מעצמי, כאילו אני זאת שהייתה אמורה לשנות אותו. מגוחך. שלושה חודשים לפני גיל עשרים ושלוש הבא עלי לאימה, אני מבינה שרוח נעורים איבדתי אי שם בגיל שש-עשרה. את העולם, מיותר לציין - אף אחד עוד לא ממש שינה.

מאז אני מנהלת אורח חיים לא יותר אנוכי מהמקובל (משמע עיוורון חברתי מוחלט), ומפעם לפעם נתקלת בדברים שרגע לפני שהם מצליחים להחדיר בי השראה, הם מציפים אותי תסכול. מפוליטיקה אני נמנעת כמו מאש, ואת מצפוני המיואש פתרתי בביקור יום-יומי בפקולטה שבשערה חרוטה הקדשה "למען האנושות". לא פחות ולא יותר. מבעד שערה, אגב, מתנהל אורח חיים סטודנטיאלי טיפוסי שאוריו ותומיו הם הצמד "למען עצמי".
אני משתדלת להיות בת טובה להוריי, אחות טובה לאחיי וחברה טובה לחבריי, ומקווה שהעובדה שאני לא ממש שכנה טובה לשכניי, תתבטל בשישים, או לפחות בשלושה שצוינו. למדתי לחיות עם עצמי, ולחיות עם עצמי בשלווה.
אבל כל כמה זמן נתקלים בי אנשים שמנסים להפר את שלוותי, וטוענים, כל אחד בדרכו, שבאמתחתם מצויה הנוסחה לשינוי רדיקלי של העולם. לפעמים אלו מתבגרים מנומשים עם סטיקרים של "דור שלם דורש שלום", לפעמים אלו חברי הכיתה שלהם מ"דור שלם עוד ישלם", לפעמים אלו סתם עירוניים בדימוס שנורא חרדים לאוזון, ולעיתים קרובות מידי, אלו גזרים מהלכים שמשתייכים לאורגניזם המטריד מכולם - צמחונים.

לפני כמה שבועות הם תקפו שוב. על צג המחשב שלי הופיעה כתבה ישירה ומשכנעת, שהסבירה לי איך בכוח המעי הדק אני יכולה לשנות את העולם. הציניות שלי היא לא מעבר להומור (נשבעת בכל היקר לכם), וגם אין בי נים אחד של סרקזם, אז לראשונה בחיי החלטתי להפנים. התמסרתי לדיאטה עשירת נבטים, ורשמית הצטרפתי לקבוצה של הטובים. המצפון שלי ניקה עוד חלקה קטנה וזניחה, הרחק ממשטחי הענק ששמורים למפגעים האמיתיים של האנושות, והשלד המוסרי עבר מודולציה עונתית. היא אמנם בטלה בשישים אבל זה לא בא על חשבון שום דבר, אז מה רע. כל צמחוני בן-יומו הרי יודע לדקלם שעדיף מעט מכלום, וטוב מאוחר מאף-פעם, ולעולם אל תשאלו למי צלצלו הפעמונים.

עד לפני לא הרבה זמן, כל פעם שהכניסו אותי לחדר עם צמחוני, חשפתי שיניים מושחזות והודעתי לו על הקסם שאני מוצאת בקניבליזם. סתם לשם הבידור. זה לא שהיה לי משהו רע להגיד על צמחונות, זה פשוט שכל הצמחונים נראו לי דבילים. היום אני מלחכת את הכובע ומודה בשמינית פה שאני "צמחונית? לא. אני לא הייתי מגדירה את זה צמחונות. אפשר לומר... אהם, נקרא לזה... דיאטה דלת בשר. מאידיאולוגיה? לא. אני לא הייתי אומרת אידיאולוגיה. אולי, הייתי אומרת... עקרונות. ההבדל? נו עזוב אותי, לא יודעת. למה? די, רד ממני, כי זה בריא".
וזה בריא?
"בריא" לא יהיה שיקול, החלטתי. אורח החיים שאני בעל-כורחי ובכורחי מנהלת, בין כה וכה משול למשחק מחניים על מסלולי ההמראה בבן-גוריון. קצת פחות המוגלובין בדם באמת לא עושה עלי רושם. וחוץ מזה, הבריאות זה בכלל לא הנושא הנדון. הנושא הנדון הוא שאיכשהו צריך לשנות את העולם, ושמעתי שהצבאות צועדים על קיבתי. אז נפלה ההחלטה.
שבועות כבר לא התזתי את מיצי התריסריון שלי על עוף עסיסי, והעולם משום מה ממאן להשתנות.
הצמחונים עדיין נראים לי דבילים, גם כשהם כוללים אותי. ומתוך עולמם הירוק, אני מבינה שלא בכדי הטחתי בהם את לשוני. המצפון שלהם נקי מידי לטעמי. הם גם בדרך כלל מדברים נורא לאט, ולרוב אין להם חוש הומור (אמרתי "בדרך כלל" ו"לרוב", אז בלי אימיילים נגועי וירוס או נזיפה על הכללות).
"כשיפתרו הבעיות של האנושות, אני אחשוב על במבי" היה המוטו הדמגוגי שלי שאני מודה שאני קצת מתגעגעת אליו. "דמגוגי", אני יודעת. הרי לא באמת שקדתי על בעיות האנושות. דמגוגיה אמרתי, ודמגוגיה זאת הייתה. אבל בחלק מהמוטו הדמגוגי אני אוחזת גם היום בקנאות. אני לא מתכוונת להרגיש יותר מידי טוב עם עצמי בגלל חלבונים מהחי. יש גבול. עיוורון ואחיזת עיניים משחקים משחק די שקול בקרב על החרפה.

בשורה התחתונה, הצטרפתי גם אני למסדר סופרי האגוזים, ועכשיו אני רעבה בלי אופי. קרחת מכאן ומכאן. הצמחונים זוכרים לי פשעים מהעבר ונוטרים שנאה בצדק, וחבריי הקניבלים נשארו פרוקי לסת, כך שאפילו אנטרקוט וורדרד לא מוציא אותם מהשוק. אף-אחד לא אוהב אותי עכשיו, לא מהחי ולא מהצומח. זה מה שקורה כשמתפתים לשנות את העולם. נראה לי שאני אאמץ כלב.

חצי הכוס המלאה
"אז מה אני לא עושה בסדר?" אני שואלת את עצמי כל פעם שאני באוטו. בזמן האיכות שלי עם עצמי, כשאני מקפיאה את היום כדי לשמוע את עצמי חושבת, אני גם מתפנה לבדוק לעולם דופק. תמיד באוטו, באמת מפריעים לי פוליטיקאים ותאגידים וקרניבורים ומתנחלים, ולפני שאני בכלל מספיקה לרצות לעשות סדר במחשבות, אני מבינה שאני לא יכולה לעשות כלום. שמה שאני אעשה זה טיפה בים שעמוק לי מדי.
מה שאני עוד מבינה הוא שעל החרמנות המוסרית הזאת אפשר לשפוך מים די בקלות. כל מה שצריך לעשות זה להדליק רדיו, ועם קצת מזל השיר הנכון יושמע בגלגל"צ. אז ביום שישי האחרון הדלקתי את הרדיו, והשיר היה שיר מסביר נפש מהתקופה השמאלצית של כריס דה בורג'. לפני שהוא הטריד את אירופה עם שירי מחאה שאף אוזן לא רצתה לשמוע. זמזמתי את השיר בהתמסרות, והבנתי שאני אבודה. ממני כבר לא יצא כלום. אולי הדור הבא.

ואז הגעתי הביתה והדלקתי טלוויזיה הישר לפרצופה של הגברת הראשונה של הרשות השנייה.
באחת התוכניות המרתקות של "רק בישראל" לימור עשתה את זה שוב. מערכון מצחיק ונוקב שבו היא מראיינת שחקן כדורגל עם שם לא מומלץ, הצליח להצחיק את האומה עד כדי הימתחות וריד בצד צווארה. במהלך הראיון השחקן התברר כערבי, ומאותו רגע ענה לשם מחמד וזכה לגילויי פרנויה מגוחכים. תוך הפגנת אבסורדיות ישראלית טיפוסית, לימור סגרה עליו את מלתעותיו הרקובות של מה שאמור היה לדמות את האזרח הישראלי המצוי. כל זה, לנגד עינינו הדומעות מצחוק.
בסוף המערכון לימור דיווחה אמנם שהיא נגעלת מהסאטירה, אבל זה לא משנה את העובדה שתסריטאי "רק בישראל" הצליחו לעשות מה שעשרות עורכי מילים ב"הארץ" לא עשו ולא יעשו לעולם.
עיצוב דעת קהל.
נער צעיר (במקרה הטוב כבר לא תמים, במקרה הרע כבר רע) רואה את המערכון, וצוחק. עלינו. על ההורים שלו. על הטירוף של האיש הפשוט, ועל השיגעון שבנורמה. הוא צוחק, ותוך כדי שהוא משרה את המוח שלו בקולה ושותל פופקורן בקיבה, הוא מבין, גם אם לא במודע, מה מהוגן ומה ראוי לזלזול. מה לקחת ברצינות, ואיך לעשות צחוק מגזענים.
תוכנית טלוויזיה, מעצם היותה כזאת שמשתייכת למדיום העממי מדי, זוכה מראש לזלזול ורייטינג מרקיעי שחקים. בהיותה די וולגרית היא גם מרימה גבות של אנשי ספר (צמחונים בדרך כלל) שהספיקו אפילו הם ליישר שורות מאחורי גבו של יוסי ביילין, האופטימי הנצחי. אבל לא לאלו התוכנית פנתה, וירצו או לא ירצו, התוכנית עשתה שירות ענק לחברה הישראלית. הרבה יותר ממה שעושה הטור השבועי של מאיר שלו שבגרסא האופטימית של ההתרחשויות, מטיף למטיפים.

לימור ושמעון הראו לי איך במאה העשרים ואחת, אפשר וצריך לשנות את העולם. תפסיקי לכתוב מאמרים ותלמדי לעשות קליפים. הכוח הוא ממזמן לא במילה. הוא בקופסא שבסלון.
ואם לימור הבינה את זה, אז יש לי תקווה.


לתפארת האנושות (ושאר היונקים) ולחיי האהבה,
יעל.


בקריאה שנייה
על שני פרדוקסים עומד הטור:
האחד - המסר של חלקו הראשון (חלק ממנו, לפחות) הוא שצמחונות, לטעמי, היא משהו שראוי להיעשות בד' אמות, אחרת הוא מאבד מכוחו. רבים האנשים שכתבו ויכתבו על מעלותיהם כצמחונים, ושנה אחרי יתפסו במקדונלד'ס עם המבורגר בין הטוחנות. למרות שזו דעתי, שבועות מעטים מאז ההחלטה שלי להיות צמחונית, אני כותבת על זה טור. יש כאן טעם נפגם, ובכל זאת אני בוחרת לומר את דבריי.
השני - "תפסיקי לכתוב מאמרים ותלמדי לעשות קליפים". פרדוקס קלאסי, שהרי כתבתי את זה שחור על גבי לבן במאמר, כתבה, או איך שלא תרצו לקרוא לזה.

בקריאה שנייה ובעזרתו האדיבה של י', נתתי את הדעת לשני הפרדוקסים, והחלטתי לשלוח לליה את הטור כפי שהוא.
אני זורקת שני בומרנגים, ומקווה שאף אחד מהם לא יחזור. אולי ישחק לי המזל.
בפוסט מודרניזם, י' הסביר לי, אם אתה מודע לעצמך - פתרת הכל. אז הנה, אני מודעת. שני פרדוקסים, ואין לי שום דרך לצאת מזה. עמכם הסליחה.

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...