עוד בתרבות ובידור
 >  > 

סיפור לא פשוט

סוף סוף סרט על האהבה שלנו. על הבעיות והתשוקות שלנו, ביסקסואליות ולסביות שמנסות להיות בנות זוג ואמהות, וגם נאמנות לעצמן - משימה קשה. דנה ג. פלג חושבת ש-"הילדים בסדר" הוא התגשמות חלום

"הילדים בסדר" הוא התגשמות של חלום, לא פחות. כשזוגתי ואני יצאנו מהסרט, מרחפות על ענן, נזכרתי בדברים שאמרה ענולה שמיר, יוצרת לסבית שהייתה לה השפעה חשובה על ההתפתחות שלי כיוצרת קווירית.

זה היה בפסטיבל בקולנוע בחיפה, אני זוכרת היטב, לפני הקרנת "מסיבת נישואין" של אנג לי. "אני רוצה לראות סרט שמציג זוג לסבי, משפחה לסבית רגילה, ומה שקורה שם", היא אמרה, אולי לא בדיוק במלים האלה, אבל זו הייתה רוח הדברים. הייתי אז חצי שנה, אולי שנה, מחוץ לארון, והבנתי בדיוק למה היא מתכוונת.

רוב הסרטים הלסביים-ביסקסואליים שראיתי עד אז, ועוד שנים אחר כך, עסקו תמיד בלסביות רצחניות, מדוכאות ומדכאות, שחיות בשולי החברה. "גו פיש" היה יוצא דופן, ובשלב מסוים הזדהיתי איתו כל כך עד שידעתי את השורות שלו בעל פה. אבל אפילו שם הייתה סצנה זוועתית של נידוי ביסקסואלית מאחר ששכבה עם גבר. רציתי לראות משפחה לסבית כמו זו שרציתי שתהיה לי. רציתי לראות סיפור שעוסק בביסקסואליות בלי מכות וטרגדיות. סיפור מהחיים.

"הילדים בסדר" הוא סרט כל כך מהחיים, מהחיים שלנו, עד שכמעט התעלפנו בסוף. טוב, אנחנו רק עשר שנים ביחד, יש לנו רק ילד אחד והוא בקושי בן שש. הבדלים זניחים. כי הסרט הזה הוא באמת על זוגיות. ועל זוגיות של נשים. וכן, גם על ביסקסואליות, על אף שהמילה לא מוזכרת שם, ועל זהות מינית שהיא מורכבת יותר ממה שנראה לעין, ועל הורות שגם היא עניין לא פשוט.

הילדים נפלאים

בסרט, כמו בחיים, שום דבר לא פשוט. זה חלק מהיופי שלו, המורכבות שעולה בכל רגע נתון, הכנות שלו, האהבה שלו לבני אדם, על חוסר השלמות שלהם. אחד ה-"בקרובים" שהוקרן לפני הסרט הציג סרט חדש של טוד סולונדז. אני מתה על סולונדז, בין השאר בגלל הריאליזם שלו. אבל סולודנז עוסק בכיעור האנושי, והכנות שלו היא כמו של רופאת שיניים שמכוונת את הפנס אל הריקבון בשן, של קוסמטיקאי שסוחט שחורים מהפרצוף. הכנות של צ'ולודנקו ב-"הילדים בסדר" (בניגוד ל-"משולש מצולם", הסרט הקודם שלה, שלא אהבתי) היא של בנות זוג שמתבוננות זו בזו ורואות את הפגעים, את הבעיות והתסכולים, את הפנים שמתקמטים בצחוק ובבכי, את הידיים המגויידות, ואוהבות זו את זו. אוהבות את המכלול, את כל מה שיש.

אני יודעת שיהיו כמה פקאצים שיגידו שאנט בנינג וגי'ליאן מור מעולם לא נראו רע כל כך, וייאנחו אנחת רווחה כשיראו אותן בשמלות מעצבים, על השטיח האדום של האוסקר. אני לא זוכרת מתי ראיתי - מעל מסך - דמויות שנראות כמו נשים באזור שנות החמישים שלהן. נשים, לא כוכבות. נשים שלא עברו מיליון ניתוחים פלסטיים, נשים שלא נראות כמו בובה בחלון ראווה. מור ובנינג בסרט הזה יפות כל כך, יפות כמו החברות שלי בתל אביב ובסנטה קרוז. הנה ניק (בנינג) הרופאה, משקפיים עם מסגרת שחורה ושיער קצר ופרוע, חלקו שיבה. היא מדברת בלי היסוס על השרירנים שהסירה מרחם היום, ומתעקשת שהבת תשלח כרטיסי תודה כבר עכשיו. והנה ג'ולס (מור) ההיפית, שיער ארוך צבוע ערמוני, מכנסי חאקי עם כיסים משתלשלים כמו של נח"לאווית, עדיין מחפשת את עצמה. בפנים מנומשים של ילדה שאיכשהו הגיעה לגיל העמידה, היא שואלת את בן ה-15 שלה אם הקשר שלו עם קליי, החבר המופרע שלו, יעזור לו לגדול. ושתיהן מנסות לדבר על הבעיות שלהן, להיות בקשר הדוק עם הילדים, אבל שבויות, כמו כולנו, בהתניות ישנות, בהשתקפויות של קנאות, אכזבות ותסכולים ישנים, שהן מוצאות זו בזו ובילדים. כמו בחיים.

וכמו בחיים, יש להן בעיות. בטח כבר קראתם. אולי אפילו קראתם ספוילרים. אולי כבר ראיתם את הסרט ואתן יודעות את העלילה (הפניה בנקבה מכוונת לכל המגדרים, כמובן). תשמעו משהו: הן לא רוצחות. ניק שותה קצת יותר מדי, אולי. הראש שלה קצת מסתובב בסצנה יפהפיה, כשהיא מגלה משהו שמכאיב לה. אבל לא, היא לא הופכת שולחן. היא לא זוממת תוכניות נקמה, היא לא תוקעת סכין ולא יורה באף אחד. זה לא סרט של האחים כהן, זה לא טרנטינו. ניק יודעת, כמו יוצרי הסרט, שזה לא עובד ככה. וזה לא יעבוד במשך זמן מה. מתישהו זה כן יצליח, כי זה כן סרט אמריקאי. זה יצליח, כמו בחיים, כי זה סיפור על שתי נשים שאוהבות זו את זו, ושהאהבה הזאת חשובה להן.

בסופו של דבר, זה סרט על אהבה. בנאלי? לא, בכלל לא. זו אהבה בגרסה שלנו, שמסופרת מעל האקרנים בפעם הראשונה, בלי צורך בתרגום מסטרייטית ללסבית/ביסקסואלית (אגב, התרגום העברי, של נורית יהודאי, בהחלט ראוי לשבח!). 

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...