עוד בארכיון טורים
 >  >  > 

איתמר

עוד סיפור אחד של אהבה

היא התבוננה בה מרימה אותו במסירות מהערסל, וחייכה לעצמה. המראות האלה עוד יחזרו אליה בלילה. כששתיהן תהינה בחדר מלון שצבוע אופ-ווייט כדי לעשות דווקא, היא תעביר יד על העורף שלה ורצף אירועים שהיא אף-פעם לא מצליחה לשחזר, יוביל אותה מהעורף ישר לאורגזמה.
היא הניחה לעיניים להמשיך להתענג על דמות האם הטרייה, ושילבה את היד ביד החמה של איתמר.
"נו, אז קניתם כבר את הבית בניו-יורק?" אייל התחיל לתחקר, "ניסיתי לחלוב פרטים מבעלך אבל הראש שלו במונדיאל כל הזמן."
"עדיין לא. אנחנו נפגשים השבוע עם הקבלן, אני מקווה שזה יסתדר עד יולי."
התינוק שוב התחיל לבכות. ליאת מסרה את הילד לאייל, "אני צריכה ללכת לשירותים, מותק, תחזיק אותו שנייה."
היא עזבה את החדר והשאירה אותה שם עם הבעלים והתינוקות.
צער גולמי ואדיר מעך את האוויר סביבה. היא הרגישה את הכאב מתעצם בנחישות ומבהיר שגינוניי הפרידה-לא-פרידה הקרבה לא יוכלו להקל על צריבתו. היא תעזוב בלי שום דבר להיאחז בו. שום דבר לנחם בו. שום דבר לחכות לו.
"תגיד, מה עם ליאת? היא נראית קצת לא בסדר מאז הלידה."
"כן, לא קל לה עם התינוק. חבל לי שאת ואיתמר עוזבים, יהיה לה קשה בלעדייך". טריקת דלת השירותים ורחש גלישת המנעול לתוך הבריח, העתיקו את נשימתה עד כדי כאב חד. היא הדקה את האחיזה ביד של בעלה.
"מצד שני, איתמר אומר שאת היית איומה אחרי ההריון. זה בטח סתם הורמונים."


חדר 161. הווילונות באוף-ווייט. גם המצעים. היא חצתה את החדר במהירות, סגרה את החלון, ופרקה את איבריה על הכורסא הצדדית. החגיגות ברחוב נשמעו גם מבעד לחלון הסגור. גברים ונשים נותנים דרור לעליצותם וחוגגים קתרזיס שבא בקלות בלתי נסבלת. "יחד בגאווה" היא גיחכה לעצמה.
עברה שעה.
המיטה המוצעת הציצה משולי שדה הראיה שלה והציעה לה לשקול אוננות.
נחושה לחלוץ את הנעליים בלי להטריח את הידיים השמוטות, היא חככה את הרגליים זו בזו וחלצה נעל אחר נעל במיומנות שנרכשה מתוך הרגל מר-ניסיון. עם השלמת המשימה היא חייכה חיוך ניצחון מריר ושלחה יד לתיק שהונח לרגליה, בדיוק כשהפלאפון צלצל:
"אני עם הילד, אני לא אוכל להגיע."
"אני מבינה."
היא הזדקפה למזוג לעצמה כוס יין והשתעשעה בה כמה רגעים, מכינה את עצמה לטקס הפגישה הראשונה בין הזכוכית הקרה והשפתיים הלחות. הלגימה הראשונה נלגמה בריכוז, ברצינות, ורק אחריה מותר היה לה להסעיד את גבה על המשענת ולהתמסר לנשימות איטיות ואחידות שלאט-לאט הסתגלו לאוויר האטום.
הצלילים השטניים מהרחוב התגנבו מבין התריסים, יחד עם החמסין, ורגעים מכזיבים של החלטות שריסקו את העולם לתקוות קרועות וצווחות אילמות לבשו צורה מול העיניים העצומות. הרשרוש של הבגדים נשמטים לרצפה כדי לחשוף עונג נרעד ונרגש, היד של איתמר תומכת בתינוק, הקרירות של הסדינים הנשוכים - הכל נאסף בצורת חרטות שחוקות שהתנגשו זו בזו בקלחת אלכוהול וזיעה ששאגות הרחוב ליבו בחוסר רחמים. נפץ אדיר של רסיסי עבר ועתיד שניתזים כמו בשדה קרב איום ונורא, ושל שברי חיים שהיו וחיים שלא היו, הוטח עם יריית זיקוק ראשון לשמיים של החוגגים. אלומות אש קרות וצבעוניות, לא מרוסנות, מוטרפות ומופרזות, אספו אליהן את מחול הנתזים הכלוא ורקחו מערבולת גועשת והורסת שסופה לצנוח לאדמה, לדעוך, להיבלע ולהשתטח בעליבות בוגדנית של נוטשי שמיים סהרוריים שנשארים ריקים ולשווא מנסים לרמוז שבהם היה העיקר.
בשוך הסערה היא נותרה עייפה ומובסת עם הלמות לב אלימות. בלי שום רצון. בלי שום הגיג או ערגה. רק עם הצורך החד להזדיין.
שש שנים היא חזרה לחדרי מלון שונים. כמו ריצת מדבר אחוזת אמוק לאלף בארות שכולן תהיינה יבשות אבל יש בהן כדי למשוך אליהן ולהזרים, ולהפקיר ערפל של חרדה וכישלון ורעדה מפרכסת ושאר מיני דכדוכים מרירים אפלים וקיימים, ואז לגלות כזב מתוק שאוסף, מגבש ומבקע מגופה שלה נפש גנוזה אחרת, אחוזה, חבוקה, כרוכה, מקופלת ונושמת, ומשתעבדת ליוצרה האכזרי ששולט ואומר לפורר, להרוס ולהתפזר עם שחר שיחשוף חורבות מציאות יקרה שאין בה ולו שלולית אחת של מי מנוחות.
פעם אחר פעם היא הסירה ממנה את כל מה שנחשד כחוצץ ומעכב. כל בגד שאי פעם נלבש, כל תכשיט שהיא אי פעם ענדה. הכל הושל, הופשל, הופשט ועורטל, נזרק, נקרע והושלך בלילות רדופים שבהם היא קברה את עצמה בתוכה, נכמסה בה, נדחקה אליה, דמעה לתוכה, כפתה עליה את נשמתה חשוכת-המנוחה, שוב, ושוב, ושוב, ואף-פעם לא לרוויה.


"מה שלום התינוק?"
"בסדר. השיניים צומחות עכשיו אבל הוא יהיה בסדר."
"תנסי להתיז על המוצץ שלו את החומר המתקתק הזה שקונים..."
"את ואיתמר סגרתם עם הקבלן?"
"כן."

"הבנתי." היא בחנה את הגידים החזקים באלכסון צווארה, סוגרים משולש רך וענוג. דחוסות שם דמעות שלעולם לא יטפסו לפלס דרך מהעיניים. ליאת תמיד הייתה חזקה.
"הטיסה תהיה באוגוסט."
היא שתקה כמה רגעים. הגידים נגרמים לנגד עיניה. מייצבים לסת קפוצה.
"אמרנו שנקים משפחות קרובות. שתמיד נהיה יחד."
"אנחנו לא יחד." היא בחנה את השפתיים. יבשות כמו תמיד. סדוקות.
"אנחנו יחד."
"לא אנחנו לא. אנחנו נשים נשואות, וזאת הייתה ההחלטה שלך." האף ישר וחד. היא תשקר עכשיו.
"החלטנו יחד להינשא. אלוהים ישמור, בחרנו יחד בעלים. לא הייתה דרך אחרת להיות יחד."
"אנחנו לא יחד, וזאת לא הייתה הדרך היחידה." והעיניים שחורות. בהן אצורות התשובות כולן.
"איתמר ואייל קרובים, הבתים קרובים, אנחנו נגדל את הילדים כמו אחים. אני יודעת שזה קשה, אבל זה הכי טוב שיש. ידענו שככה זה יהיה."
"כן."
היא ניתקה את העיניים ממנה, וטמנה את זיכרון תוויה בראש, בלב, בבטן, ואיפה שרק אפשר. "ידענו שככה זה יהיה. לך היה הכל לאבד, ולי היה אותך לאבד, אז נתתי לך להוסיף לזה גם בעל וילד."

ואלו היה המילים האחרונות.

השקט הטיח ביניהן את קולו המחריד, והדהד בחלל שפער מגע עריק. היא שמעה את העצמות שלה נסדקות, את הדם מבעבע, את האיברים שוקעים. נשימות יבשות וצרודות ליוו את ההכרה המתמהמהת שפרשה את עצמה במרחב -
זה נגמר.
זה מעולם לא התחיל.
האהבה הזאת אף-פעם לא הלמה את השעה.

מכאן ולהלן, החיים זרמו על מי מנוחות,
ולא קרה עוד כלום.









כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...