עוד בחדשות ודעות
 >  > 

שאלה של אסטרטגיה

אחרי הרצח בברנוער, בחרו "ראשי הקהילה הגאה" להתחבר לאליטות כדי לקבל את הלגיטימציה שלהן. יוסי וולפסון מציע אסטרטגיה אחרת: לנסות לרתום למאבק את בעלי הברית הטבעיים שלנו - המוחלשים בחברה

אני מפשפש בתיק כדי למצוא את מפתחות הדירה, והטלפון הנייד מצלצל. חבר מברלין שואל אם אני בסדר.

בזיכרון של כל אחד מאתנו חקוק הרגע ההוא שבו נודע לו על הרצח. מתוך ההלם והאבל צמחו גם תגובות פוליטיות - חלקן אוטומטיות, חלקן מאולתרות, חלקן מחושבות. חלקנו היינו שקועים עמוק-עמוק בהלם ובכאב בזמן שהתגובות האלה קרמו סביבנו עור וגידים, וחלקן הפכו למהלכים רחבים שנושאים אותנו עמם.

לאחר הרצח בחרו "ראשי הקהילה הגאה" (תמיד תהיתי מה הקריטריון להשתייכות לקבוצה הזו) אסטרטגיה ברורה. נעשה מאמץ אדירים למנף את הרצח כדי להגביר את הלגיטימיות של הקהילה בקרב הזרם המרכזי באליטה הפוליטית של ישראל. ביבי נתניהו ביקר בבית האגודה. גדעון סער כתב מאמר מרגש ונאם בעצרת. גם לימור לבנת נאמה, ואפילו נשיא המדינה (אף על פי שלא הצליח להוציא מפיו את המלה הומוסקסואלים - שלא לדבר על "טנסג'נדרז"). במצעד הגאווה בתל אביב ראינו את ציפי לבני. את רון חולדאי אין טעם אפילו להזכיר.

עבור המילים האלה, של פוליטיקאים מהצד הימני של המפה הפוליטית, שילמנו מחירים גבוהים. אולי כדאיים, אולי לא - תשפוט הקוראת. דמויותיהם של הנרצחים טושטשו ומותגו. הם נמכרו לציבור כלא יותר מאנשים טובים שאהבו לעזור לזולת. פרטי אישיות, השקפת עולם, אורחות חיים, עמדות פוליטיות - כל אלה נמחקו, אם נתפסו כמסוכנים לפרויקט החיזור אחר הזרם המרכזי. (אב שנהרג במהלך שירות צבאי הוא, כמובן דבר אחר). אפילו טבעונות נתפסה, כנראה, כמשהו מאתגר, שיכול לפגוע במיתוג של הרוג כ-"כל אחד" (ולכן גם אף אחד).

במקביל, הושתקו הקולות הלא-ממושמעים בתוך הקהילה. יוזמות קהילתיות מלמטה, שהדגישו קולות מודרים בתוך הקהילה, נרמסו לטובת ממלכתיות מוכתבת מלמעלה. העימות בין "ראשי הקהילה" לבין פעילים קהילתיים, שניסו ליצור תרבות קבלת החלטות דמוקרטית, הגיע עד כדי כך שאנשים הרגישו צורך לבטא את עצמם באמצעות אירועים אלטרנטיביים לאירועים הרשמיים של הקהילה. אחד הראשונים היה עצרת הנוער בכיכר רבין. בין האחרונים אפשר למנות את המצעדים הנוספים שהתקיימו השנה ביום של מצעד הגאווה העירוני בתל אביב.

יחד עם החיזור אחר האליטה הפוליטית הימנית, כוללת האסטרטגיה של ראשי הקהילה טיפוח של כלכלה ורודה, בבחינת "אל תפגעו בנו - אנחנו לקוחות משלמים", וגיוס של הקהילה לטובת יחסי החוץ של ישראל, בבחינת "אל תפגעו בנו - אנחנו נכס בדעת הקהל הבינלאומית". המחיר של אסטרטגיות אלה (ושוב: אולי הוא כדאי) הוא הגברת המסחור בקהילה, הדרה של אלה שלא יכולים להשתתף בחגיגה הצרכנית, וטשטוש הביקורת על ההומופוביה החריפה שעדיין קיימת בארץ.

מאז הרצח - ישראל הפכה יותר גזענית

עד כמה הצליחה האסטרטגיה של ראשי הקהילה? קשה לשפוט. כמו כל דבר בחיים, לבטח לא מדובר בכישלון גמור או בהצלחה מוחצת. אין דרך אמיתית למדוד עד כמה נאומיהם של סער ופרס הפחיתו את ההומופוביה בחברה הישראלית. אפשר, כמובן, לבחון את מדיניות הממשלה בנושאים להטבא"קיים, ולהסיק מסקנות.

דבר אחד בטוח: בשנה שחלפה מאז הרצח גילינו שהחברה הישראלית מסוגלת (מי היה מאמין?) להפוך ליותר גזענית, יותר מפלה ויותר אכזרית. יש כאן פחות שוויון ויותר שנאה ואלימות. זוהי חברה שעוסקת באובססיה במבחני שייכות ונאמנות, בפסילת ערבים ובדמוניזציה של מהגרים. חברה שבה קשה יותר ויותר להתקיים בלי עזרה מהורים שצברו רכוש וחיסכון בעשורים קודמים. הפוליטיקאים, שראשי הקהילה ניסו לגייס כפטרוניה החדשים, שותפים להידרדרות הזו. להטבא"קים, במיוחד אלה שנראים חריגים, או שההעדפה המינית או הזהות המגדרית שלהם עלתה להם באבדן הגב הכלכלי של המשפחה, חשופים במיוחד לתוצאות ההידרדרות הזו.

כשם שקשה להעריך את הצלחתה של האסטרטגיה של ראשי הקהילה, כך לא ניתן לומר באופן מבוסס מה היה קורה אילו הייתה ננקטת אסטרטגיה אחרת, כזו שאינה מחפשת להתחבר לאליטות החברתיות אלא מדגישה את החיבור לקבוצות אחרות הסובלות מאפליה, מהדרה ומפשעי שנאה. אסטרטגיה שאינה שמה בחזית הומואים ייצוגיים, אלא את המגוון הגדול שיש בינינו.

עקב תקלה טכנית לא ניתן להציג את המשך הכתבה. עמכם הסליחה.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...