>  > 

השנים הרעות

שנים של דיכוי הפכו אותי למי שאני, שנים של העמדה הרגו את מי שהייתי. הכאב שבהעמדה היה חזק מזה של המכות, וכשהוריי זרקו אותי מהבית - זה כאב יותר מכל. לקראת יום השנה לרצח, טרי נזכר בשנאה וההשפלה שעבר

כשהייתי צעיר יותר, היו מרביצים לי כל הזמן. כי שיחקתי גם עם בנות, כי הייתי שמנמן, כי הייתי ביישן, כי היה לי מבטא אחר, כי הייתי בלונדיני.



כי אהבתי כדורגל יותר מכדורסל, ואהבתי לצייר יותר מלהרביץ לילדים בכיתות מתחתי. כי אהבתי לאכול דגים יותר משאהבתי מקדונלדס ואהבתי דיג'ימון יותר מפוקימון.



הרביצו לי כשהתחפשתי לקאובוי, והרביצו לי כשהתחפשתי למלכת הלילה, והכי הרביצו לי כשהתחפשתי לנמר.



הייתי חוזר הביתה בוכה, ומספר להורים שלי את מה שקרה, והם היו אומרים לי ש"אולי עשיתי משהו וזה הגיע לי". כי אחרי הכל, אני "שונה ומיוחד".


ושונה זה לא כמו כולם, כולם הם אחד ואני אחר, ובשביל לשרוד הייתי צריך להשתלב.



להשתלב שרד אולי שנתיים לפני ידיים וניסיתי לפגוע בעצמי, לפני שמישהו אחר יצליח. באותו רגע הבנתי שדי, שלא, אני לא מסוגל לחיות כהעמדת פנים. אני לא אוהב כדורסל ואני ממש נהנה בחברת בנות. אני לא מרביץ לחלשים ממני ואני לא אתחיל לאכול פלסטיק וכימיקלים כדי שאמצא חן בעיני זרים.



אבל זה היה מאוחר מדי. חלק בי מת, חלק שלא אוכל להשיב. אני תמיד מרגיש מאוים, שהולכים בכל רגע לכפות אותי ולהצליף בי, שאנשים עוקבים אחרי הביתה. אני תמיד שקט באוטובוסים, שאף אחד לא יבחין בי, שלא יבעטו בי או ירקו עלי. אני תמיד מסתובב בהרגשה נוראית שהעולם נגדי, שהמשפחה שלי נגדי, שכולם שונאים אותי.



שנים של דיכוי הפכו אותי למי שאני, שנים של העמדת פנים הרגו את מי שהייתי. שנים שבהן יכול הייתי לצחוק עם חברים שלא היו לי או לחסוך בעבודה זמנית שלא רצתה בי, רק מפני שאני "שונה ומיוחד", לא כמו כולם. כשההורה בחדשות אמר שהוא היה מעדיף שהילד שלו היה מת ולא הומו, רציתי לצעוק. בכל יום אקח מוות על חיים בשקר, הכאב שבהעמדת הפנים היה חזק כל כך מהכאב של המכות, וכשההורים שלי סלדו ממני וזרקו אותי מהבית - זה כאב יותר מהכול.
 

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...