> 

חלפה שנה

נועם קורא לקהילה לזכור את פיגוע הירי שאירע לפני שנה בבר-נוער וכן לפעול ולדאוג שאירוע כזה לא יישנה

כמעט שנה עברה מאז נרצחו ניר כץ וליז טרבושי ז"ל על ידי אדם שזהותו עדיין לא ידועה. הלילה שבו נרצחו שני הצעירים הללו, מסיבה לא ידועה, לא עוזב אותי. כמעט שלא דיברתי על לילה עקוב מדם זה, ולא על כל השבוע שלאחריו, כי פשוט לא יכולתי לדבר או לבטא את מה שעבר עלי בתקופה ההיא ואת התחושות שעלו בי בעקבות האירועים הללו. דברים אלו משותפים לי ועוד לרבים אחרים.

למשל, הפחד

אני נושא עמי עדיין חלק מהפחד שליווה אותי בשבוע שלאחר הרצח. ההבנה שבכל רגע גם בי יכולים לפגוע וגם אותי יכולים לנסות לרצוח. אני עדיין זוכר את הבכי מול אמא, הפעם היחידה שבה נחשפתי כל-כך מול אמא בכל הקשור לקהילה. בלילה שלאחר הרצח, כשצפינו בחדשות ביחד, סיפרתי לה על חברים ומכרים שלי מהקהילה שצחקו עליהם או הרביצו להם בגלל שהם "כאלה". פשוט חזרתי ואמרתי לה הרבה פעמים "אמא, מחר זה עדיין".

דמעות מציפות לי את העיניים גם כשאני כותב את הדברים הללו כעת, פשוט כי אני יודע שזה נכון. ויותר מזה, אני מפחד שזה עדיין נכון. עדיין מפחד שבאמת מחר אני זה שיפגעו בו. מפחד לקבל עוד סמס מחבר אחרי שתקפו אותו. מפחד לדעת שרק רצח מגיע לחדשות וכל-כך הרבה דברים אחרים לא.

אולם הפחד הגדול ביותר שלי הוא שהרצח נעשה על רקע שנאת הקהילה. שישנם א\נשים שבאמת מסוגלים לפגוע בנו רק בשל היותנו להט"בקים. לחשוב שאחד מאותם עוברי אורח שראו אותנו מפגינים ברחובות בימים שלאחר הרצח וביטאו את השנאה כלפינו יכול לכוון אלינו נשק חם וללחוץ על ההדק.

אני לא יודע אם יש לי סיבה ממשית לפחד מרצח על רקע שנאת חינם, כי ברור שאלה אנשים קיצוניים, אך אני גם יודע שהקיצוניים הללו יכולים לעשות כל דבר לשם קידוש השם או קידוש כל דעה שבעיניהם היא הנכונה הבלעדית. הפעם היחידה שבה באמת נפגעתי ברחוב משנאה כלפי כלהט"בק, הייתה מילולית, והפגיעה האישית בי הייתה רגעית ונשכחה די מהר. לאחריה לא חשבתי שהשנאה העמוקה שביטאה כלפי האישה לפני שירדתי מהאוטובוס במילים "יאללה, רדי מהאוטובוס גבר, רדי!" בכוחה להוביל לרצח כמה חודשים אחר-כך.

שלא יקרה שוב!

אחרי הרצח נשמעו קולות שאמרו שלא כדאי להסיק שהשנאה והזעם הדומים לאלה של אותה אישה כלפי הם אלה שהובילו לרצח, אלא אולי ישנן אפשרויות נוספות, דבר שאני לא שולל. האפשרויות הנוספות שעלו היו רקע אישי של מישהו לא ידוע, שנאה עצמית של מתכחש\ת מתוך הקהילה ואולי עוד דברים שלא עמדתי על טיבם.

אני לא באמת יודע מה היה שם, אבל אני יודע שאם זה קרה פעם אחת, זה יכול לקרות שוב. בכל אירוע של הקהילה, בכל התכנסות קהילתית, בכל מצעד, בדיוק כפי שקרה במצעד הירושלמי של 2005. ניסיונות הרצח לא חדשים לקהילה, ואני לא רוצה להכליל את שני המקרים הללו תחת אותה כוונת תחילה, אך ייתכן שישנה כוונה דומה לשני המקרים, ואסור לנו להתעלם משניהם!

אני חושב שאנחנו כקהילה לא מסוגלים לגלות מי היה זה שרצח ופצע בפיגוע הירי בבר-נוער, אבל אני יודע שאנחנו כקהילה יכולים לקרוא למשטרה, זו שאמורה למצוא את אותו רוצח, ולנסות למנוע את המקרה הבא. בדיוק כמו בהפגנות שהיו בשבוע שלאחר הרצח, בדיוק כמו במצעד הירושלמי המתקרב, מצעד המזכיר לנו שהגיע הזמן שנעשה משהו.

מעט ביקורת

הוכחנו שאנחנו כקהילה יכולים לעמוד על הרגליים שלנו אם רק נרצה ולצאת לרחובות בארבע ערים בארץ ולהפגין כנגד משהו שמפריע לנו. הוכחנו שאם אכפת לנו, נוכל להגיע עד כיכר רבין כדי לקבל תמיכה ולהביע מחאה. בנוסף לאלה, הוכחנו שאנחנו נעלמים די מהר. הוכחנו ששנה בלבד לאחר הרצח, כשהיורה עוד מסתובב ברחובות, המצעד התל-אביבי חזר להיות פסטיבל וגם אירועי הגאווה בשאר הארץ לא ציינו קבל עם ועדה כי אנחנו זוכרים את הנרצחים. מלבד מצעד הגאווה בירושלים. זה שנדחה הרבה מעבר למסגרת "חודש הגאווה" רק כדי לזכור אותם, את ליז וניר ז"ל, כמה שיותר קרוב ליום הירצחם.

יש לנו עוד הרבה דברים לשימור, למשל הקהילתיות שלנו והעמידה שלנו ביחד בעתות משבר, אך גם הרבה דברים לשיפור. שוכחים מהר מדי אירוע כה כואב, חוזרים כמעט לחיי השגרה אל מול הזיכרונות הקשים.



יום חמישי, 29.7.10: מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים: התכנסות בגן העצמאות בשעה 16:30. בשעה 17:45 יחל המצעד לגן הורדים.

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...