>  > 

ממשיכים

החיים ממשיכים אצל אפרת. גם עכשיו, גם אחרי הפרידה הכל-כך כואבת

כנראה שהחיים חזקים יותר מהכל, והחיים ממשיכים... במאבק שבין שני המשפטים הנדושים אין עדיין הכרעה - הזמן שעבר עדיין לא ריפא את הפצעים ועל אהבתי הראשונה אני לא מצליחה להתגבר. אבל החיים ממשיכים...

ממש בתחילת דרכנו, כשאוקיינוס גדול הפריד בינינו והגעגועים היו עזים, כתבת לי: "... אבל זה שהכי מתגעגע זה הלב. הוא לא יכול בלעדיך הוא מתגעגע כל-כך ואת חסרה לו מאוד, הוא גם קצת כואב לפעמים... הוא כל-כך רוצה שתחזרי כבר ורק אז הוא יהיה מאושר...". אם רק היית יודעת כמה המשפט הזה מתאר את הרגשתי מאז שהלכת, ואולי את כן ... והיום - התהפכו היוצרות, המרחק הפיסי אפסי אבל תהום עמוקה מפרידה בינינו.

אחרי שדברים נרגעו אצלי קצת, עשיתי סדר בדברים שלך - מכתבים, ברכות, מתנות. ארזתי את כולם והנחתי בצד, במקום רחוק, כדי לא להיתקל בהם כל הזמן. אני נמנעת מלקרוא אותם כי אני יודעת שזה לא יעשה לי טוב ושהעלאת הזיכרונות רק תערער את הניסיונות שלי להמשיך הלאה בחיי, אבל דחף לא ברור של מזוכיזם הביא אותי לקרוא שני דברים - את הברכה שכתבת לי ליום ההולדת האחרון שחגגנו יחד ואת הברכה ליום השנה החמישי שלנו. כל-כך הרבה אופטימיות ותקווה לעתיד משותף טוב יותר זעקו מבין השורות... ועכשיו את כל-כך רחוקה וכל המילים היפות נותרו ככתמי דיו מיותמים על הנייר.

לא מזמן יצא לי להיות בחוף ים מדהים, פינת חמד ממש ואת היית הדבר הראשון שעלה לי בראש, וכמה חבל שלא גילינו את הפינה הזאת לפני... וכמעט התקשרתי, כי בימים רגילים זה היה הדבר הראשון שהייתי עושה, אבל התגברתי על הדחף, והפלאפון שוב נשאר מיותם. האמת, פחדתי להתקשר כי לא ידעתי אם תרצי לדבר איתי ויותר פחדתי שתהיי איתו. אז הבלעתי דמעה והמשכתי הלאה.

לפעמים אני חושבת שכדי להתגבר עליך אני צריכה לשנות מקום מגורים, כי כל מקום בעיר הזאת מזכיר לי אותך - פה קניתי לך פרחים ליום ההולדת ושם מתנה, פה אכלנו ביחד ובמסעדה הזאת ציינו את יום השנה להיכרותנו. פתאום הליכה סתמית לסידורים הופכת למסע ב"שדרות הזיכרון".

סופי השבוע הם הקשים ביותר כי תמיד הם היו "הזמן שלנו", המפלט מתלאות שבוע נוסף שחלף. אני מחכה עדיין, בימי שישי בצהריים לשמוע את שקשוק המפתחות בדלת המודיע על בואך. אני יודעת שאני מחכה לשווא אבל זהו כוחו של הרגל.

בכלל, קשה לי להתרגל לחשוב רק על עצמי. אחרי חמש שנים שחושבים בשניים, קשה מאוד לשנות את דפוס החשיבה הזה. את עדיין הדבר הראשון שאני חושבת עליו, עוד לא הצלחתי להיגמל מזה. לפעמים אני מתעוררת, מחפשת אותך בצד השני של המיטה, אבל את כבר לא שם, ואני תוהה אם ככה זה יהיה לתמיד. לפעמים אני חושבת, מקווה אולי, שאני אגיע הביתה ואמצא אותך מחכה לי שם, כמו פעם. הרי יש לך את המפתח, שכל-כך התעקשת להשאיר אצלך, כי "אולי, פעם, עוד תעשי בו שימוש" - אמרת. אבל שוב ושוב אני נכנסת לדירה הריקה, מנסה להבין למה אני משלה את עצמי, הרי את זו שבחרת לך דרך חדשה.

אני קוראת ומגלה שיש עוד אנשים במצב שלי, שאהבתם החליטה שמספיק לה ויצאה לחיים אחרים. ולמרות שאומרים ש"צרת רבים חצי נחמה", אני לא מוצאת הנחמה, כי בסופו של כל יום, אני נשארת לבד, עם הכאב הפרטי שלי ובלי כל הדברים הטובים שהיו שגרת חיי בחמש השנים האחרונות.

אני מנסה לחשוב גם עליך, מה עובר עליך ברגעים אלה, האם מצאת את אשר חיפשת, קיבלת את התשובות אליהן רצית להגיע, האם את מאושרת בדרך בה בחרת, איך את מתמודדת עם המציאות החדשה - אבל אין לי תשובות, כמובן. מרוב תהיות, אני כבר לא יודעת מה אני רוצה, ואולי כן...

אני רוצה אותך, אבל נטו -

בלי חצאי האמיתות והשקרים, בלי המשחקים והמניפולציות, בלי הבטחות שלא מקוימות, בלי כל הרע. רוצה אותך אחרי ההתלבטויות והתהיות, בטוחה בעצמך, שלמה עם עצמך ועם מה שאת, לצידי.

אבל אני לא בטוחה שאת בשלה לכל אלה, או אפילו אם אי פעם תהיי. אני אפילו לא בטוחה שזה מה שאת רוצה בכלל, כי את, הרי, לא מוכנה, עדיין, לוותר על החלומות שלך, ואולי אף פעם לא תהיי...

אני כבר לא בוכה יותר. אחרי שבוע עבר לי הדחף הזה לבכות כל פעם שאני רואה משהו שמזכיר לי אותך. אני מפנימה את הכאב. גם השקט, זה שעטף את המיית החיים הממשיכים, מתחיל להתפוגג. רק שתיקתו של הפלאפון, זה עם הצלצול המיוחד שלך, עדיין רועמת, ולפעמים אני עדיין שומעת אותו מהדהד בראשי.

הזמן, שעד לפני שבועיים עבר בקצב איטי להחריד, מתחיל לחזור למסלולו התקין, והימים עוברים להם, כאילו לא קרה דבר. רק על המועקה שבבטן, אני לא מצליחה להתגבר. היא מחליפה את מקומם של הפרפרים, שליוו כל דבר חדש שעשינו ביחד או סתם רחפו באוויר כל אימת שחיכיתי לך או סתם כשהיינו ביחד - מן לחץ כזה, כמו כאב שלא מרפה ורק נשימה עמוקה מצליחה להקהות במעט את הכאב.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...