בגוף אני מבינה - דוד גרוסמן. צילום: עטיפת הספר.
עוד בספרים
 >  >  > 

לדוד גרוסמן אין אלטרנטיבות

ספרו החדש של דוד גרוסמן, "בגוף אני מבינה", דן במיניות, אהבה ויחסים אלטרנטיביים. אורי שרון קרא ומגיב

אתה כל כך מוכשר, היא אומרת בהשתאות. אתה יכול להיות שחקן.

לא לא, הוא נרתע, לי יהיה את המסעדה ההיא. וחוץ מזה, שחקנים הם אומואים.

כן? מי אמר?

כולם יודעים. וחושב רגע: המשגיחים בפנימייה. ואבא שלי.

כן? ומי עוד הומואים לדעת אבא שלך?

לא יודע. רקדנים. בטח.

ומי עוד?

הוא מחייך, עוטה שוב את אביו, ומפשק את רגליו ומניח את ידיו על ברכיו וגוחן לפנים כמו צופה מבוהם במשחק כדורגל. בעיניו עולה הניצוץ הערמומי קצת שלו: ז-מ-רים

ומי עוד? גם היא רוכנת מולו, ידיים על ברכיים, מי עוד?!

שמא-ל-נים.

ועוד?

ס-פ-רים!

ומי עוד? היא שואגת, צוחקת מולו, שיניה הצחורות, המושלמות, נוצצות, מי עוד?

מלצרים!

ומי עוד?

ג'ובניקים! פרופסורים! אשכנזים! והפועל תל אביב! וכו-לם אומואים!

אבא שלך אומר, היא מסכמת, מזדקפת.

אבא שלי אומר.

שתיקה.

ומה אתה אומר?

הוא מזדקף לאט, מבזיק לעברה חיוך מיומן של מיקי מאוס טיפשון. אבל לה נדמה כאילו במעבה עיניו אולי רק תעתוע חלפה כמו תנועת חיה ארוכה, גמישה, מתנמרת בין עצים אפלים, זנב עצל נכרך לרגע על גזע, נמשך לאטו ונעלם.

מתוך "בגוף אני מבינה", דוד גרוסמן, הספריה החדשה 2002.

ספרו החדש של דוד גרוסמן, "בגוף אני מבינה", עוסק בין השאר במיניות, באהבה, ובמערכות יחסים אלטרנטיביות. אני חייב להודות שאהבתי רק אחדים מספריו של גרוסמן. למרות זאת, ניגשתי לספר החדש בהתרגשות ובציפייה, דווקא בגלל שהספר עוסק בנושא זה, שהוא מרתק בעיני. לצערי, ולמרות הכשרון הרב בו כתוב הספר, התאכזבתי. מצד אחד, באופן שניתן לכנות נועז, הספר מכיל סיפורי בגידה, מערכות יחסים כפולות, חד-מיניות, בלבול בין זהות גברית לנשית, פנטזיות, אובססיות, ועוד, וכל אלה אל מול השמרנות והקיפאון של מערכות יחסים נורמטיביות. מצד שני, הספר כאילו לא נוגע באף אחד מהנושאים האלו ישירות, ומרפרף מעליהם באמצעות פנטזיות וסיפורים שהתרחשו-לא התרחשו. הספר מורכב משתי נובלות, וכל אחת מהן מכילה שתי עלילות ששזורות זו בזו. כל העלילות מספרות על מערכות יחסים בין בעל לאשתו הבוגדת, בין אשה מבוגרת לחניך צעיר, בין אם לבתה, ובין שני גיסים. בנובלה הראשונה חושף גבר לא צעיר בשם שאול לגיסתו במהלך נסיעת לילה את פרשת הבגידה של אשתו בו, פרשה שנמשכת כבר שנים רבות. בשניה מנסה רותם, בחורה ישראלית שחיה בבריטניה, לחשוף את האמת מאחורי מערכת יחסים שניהלה אמה עם נער צעיר שנים רבות קודם לכן. שתי הנובלות שזורות במיניות וביחסים אלטרנטיביים. לכאורה רומן נועז וחושפני. אלא שהקריאה בספר הותירה אותי עם תחושה הולכת וגוברת שבצורה כלשהי - אני מרומה. לא בגלל שהספר אינו כתוב בכשרון. החומרים בהם מטפל גרוסמן אכן נועזים, ובכל החומרים האלו הוא מטפל ביד אומן, ומצליח ליצור דינמיקה שהיא מצד אחד מרתקת ומצד שני משכנעת באנושיותה. אלא שתוך כדי התגלות העלילה נחשפים בשתי הנובלות פרטים שמביאים לפרימה של הסיפור המסופר עד כדי ביטול ממשיותו. דווקא העלילות שהן יחסית "נורמטיביות" שורדות אצל גרוסמן את מבחן המציאות, בשעה שהעלילות ה"אלטרנטיביות" הולכות ומתפוגגות לכדי דמיון או משאלת לב. עד תום כל אחת מהנובלות, העלילה האלטרנטיבית נפרמת כל כך, עד שכמעט לא נותרת ממנה אבן על אבן. פרימות אלו, שאין ספק שבוצעו במכוון, פגעו בהנאה שלי מקריאת שני הסיפורים.

כשסיימתי את הקריאה שאלתי את עצמי מדוע בחר גרוסמן לוותר כמעט על כל מערכות היחסים האלטרנטיביות, ובעצם לומר שאין מקום לקיומן. בהתחלה חשבתי שאולי מדובר בכל זאת בחוסר תעוזה, או בתפישת עולם נורמטיבית מדי, אבל ברור לי שהסבר כזה יהיה פשטני ולא מספק, ושאת גרוסמן באופן אישי יהיה קשה להאשים בחשיבה שמרנית או צרה.

אני חושב שההסבר הוא אחר. גרוסמן אינו פוליטיקאי או תיאורטיקן קווירי, אלא סופר. הוא אינו עוסק באפשרי, אלא באמיתי. ספר לא יכול להיות טוב אלא אם הוא הופך את דמויותיו ועלילותיו לאנושיות ומדויקות עד כדי כאב. וככזה, "בגוף את מבינה" אינו מניפסט מסוג כזה או אחר, אלא בבואה עכשווית של החברה והפרט. גם בפתיחות של היום, מערכות יחסים מרובות הן עדיין רק מושא לפנטזיה ולא משהו שניתן לחיות בפועל. זהות ג'נדריאלית לא ברורה היא עדיין לא משהו שאפשר לחיות אתו, ומובילה במקרים רבים לבריחה ואובדניות. עם זהות לסבית אפשר לחיות בגלוי ואפילו עם בת זוג קבועה, אבל היא עדיין קשורה במקרים רבים קשר הדוק לילדות קשה ומסוכסכת, ולצלקות רגשיות שאינן מגלידות עד גילאי הבגרות.

אולי האכזבה שחשתי בסיום קריאת הספר אינה אכזבה מהנובלות או מהכותב, אלא אכזבה מהמציאות אותה הם משקפים. עבורי מיניות, אהבה ומערכות יחסים אלטרנטיביות הם משאת נפש, שאני ורבים מהסובבים אותי מיישמים בצורות וברמות הצלחה כאלה ואחרות. גרוסמן טוען שכיום לא ניתן עדיין לממש אותן במלואן. למרות הסיומים האופטימיים של שתי הנובלות, הן מציעות מעט מאוד אלטרנטיבות ישימות למערכות יחסים נורמטיביות.

לא נותר אלא לקוות שהמצב שמתאר גרוסמן הוא זמני, ושאנו הולכים לקראת תקופות פלורליסטיות אפילו יותר מזו שאנו חיים בה. אני מקווה שאם יפנה סופר מדרגתו של גרוסמן לכתוב ספר בנושא דומה בעוד שנים לא רבות, הוא ימצא שהעלילה מובילה אותו למקומות נועזים, מגוונים ומרתקים הרבה יותר מאשר "בגוף את מבינה".

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...