עוד בתרבות ובידור
 >  > 

הבשורה על פי אבנר ברנהיימר

ההומואים של "עד החתונה" הם הבשורה שחיכינו לה: לא ייצוגים, סתמיים, קצת פרחולים. כאלה שלא מפגינים בבילעין, שמזדיינים כמו שרמוטות ומדברים בנקבה. מזמן לא נראו כאן הומואים כל כך הומואיים

האמת היא שתכננתי להלל, לרומם ולשבח את "עד החתונה" עוד בעונה הראשונה. ואז הגיעה העונה השנייה, המשודרת בימים אלה בערוץ 2, שאף עולה על קודמתה. כך שאפשר כבר לצאת בהכרזה ש-"עד החתונה" היא הדבר המשובח ביותר שנראה כעת על מסכינו, מכל הסיבות שבעולם.

מי שעוקב אחר היצירות הטלוויזיונית של כותב הסדרה, אבנר ברנהיימר (הפעם בשיתוף עינת ויצמן), מגלה שיש לו חשבון עצבני עם הבורגנות הסטרייטית מהזן המסריח. בדומה ל-"פיק אפ" המיתולוגית, שפשוט הקדימה את זמנה, גם "עד החתונה" נועצת עמוק וכואב באחוריים המדושנים של משפחת "לתפארת מדינת ישראל". אלא שבהבדל ממתחרותיה לז'אנר, היא עושה את זה בתחכום מופתי, החף ממניפולציות פסיאודו-רגשניות בסגנון הטרחני לעייפה של "שבתות וחגים", למשל. במקום טובים ורעים, כובשים ונכבשים, עושקים ונדכאים, שמהם היצירה הישראלית הילדותית מסרבת עדיין להיגמל, "עד החתונה" מעלה, בדרכה המרעננת, את כולם כולל כולם על נס הדביליות. ההומואים והסטרייטים הפולנים והמרוקאים וכל מי שהביאונו עד הלום.

ואל יקל הדבר בעיניכם. אנחנו, שמורגלים כל כך ב-"סדרות חינוך", מ-"ואלס עם באשיר" ועד "חטופים", נחשפנו פתאום ליצירה טלוויזיונית בוגרת, שפשוט יודעת לספר סיפור טוב. נקודה. זה מצליח בעיקר בזכות הטקסטים הציניים שטובלים בהומור טוב (הומור אמרתי ולא מרמור), השפה הלא מאולצת, מבלי להתפשר על אוצר מילים מעליב, וגם עבודת הליהוק המקצועית. ממיקי קם ועד חלי גולדנברג, מטל ליפשיץ ועד עלמה זק ו-וילוז'ני ואוהד קלונר, וכן, גם יונתן עוזיאל. יונתן היפה. יונתן ההורס, יונתן המרטיט-מה-אתה-עומד-ככה-תדביק-אותי-כבר-לקיר-ונצעד-משם-אל-השקיעה.

ווג במקום גדעון לוי

אבל נדמה שיותר מהכול, "עד החתונה" היא הבשורה שתמיד חיכינו לה, דווקא בגלל ההומואים שבה (עופר שכטר וניב רז). הם משתייכים, לפי כל קטגוריה קהילתית אפשרית, לזן שפשוט בא להקיא עליו. הם לא מפגינים בבילעין וספק אם יטריחו את התחת שלהם להפגנה נגד סגירת בית הקפה הקרוב. הם מזדיינים כמו שרמוטות מהצד ואחר כך גם משקרים זה לזה. הם מדברים ב-"נקבה", עסוקים בעצמם, או באוכל, או בפיפי או בקקה, ובכלל - הם אמנם עושים צבא, אבל בשירותים תמצאו אצלם את כל כתבי "ווג" ולא מאמרים של גדעון לוי. האמת היא שזה כל כך נורא, שגם עוד עשרה סרטים מבית פוקס-אוחובסקי לא יספיקו כדי להסיר את הכתם הזה.

מאז ימי "פיק אפ", לא נראו כאן הומואים כל כך הומואיים. לא ייצוגים שכאלה, סתמיים, שלא לומר קצת פרחולים. יש רק עניין אחד: ההומואים של "עד החתונה" הם פשוט נורא שמחים עד שבא לחבק אותם. אף אחד לא דפק אותם, או לפחות לא יותר מכל ישראלי אחר שהוא דור שני לאיזשהו "משהו", ויותר מכך - הם אפילו די אוהבים את המקום שבו הם חיים, ומחוברים אליו בכל הווייתם. אין להם שום מחשבות על היום שבו רק יעופו מכאן, וזו, הבה נודה, כבר באמת חוצפה מצידם של יוצרי הסדרה.

כן, "עד החתונה" היא אמנם סדרה צינית לחלוטין, אבל אין בה ולו טיפה של רעל, מרמור שמאלני מצוי או סתם רוע. לא של הדמויות כלפי עצמן וגם לא כלפי המדינה, הצבא, או השד יודע. לכן זוהי סדרה כל כך אנושית, אמיתית, נוגעת ומרגשת, מבלי לגלוש ולו לרגע לחנפות וללקקנות זולה. לא לאבירי הצדקנות והמוסר המיוסרים, וגם לא לאלה שגומעים את דבריהם בעיתון של שבת.

כל הזכויות שמורות 1999-2014 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...