עוד בארכיון טורים
 >  >  > 

רומאנס

יעל טוענת לשפיות זמנית, ומביאה נקודת מבט הומוריסטית על אהבות, אכזבות והביצה

היום יום ראשון. השעה 11:30 בבוקר, ואני בבית, אחרי שנסעתי לאוניברסיטה רק כדי לראות שיש שביתה ולחזור. הייתי אומרת שזו הייתה חווית גן-סגור מתקנת.
לפני חמש דקות הטלפון צלצל. זאת הייתה טל, גם הגן שלה היה סגור:

אני: הלו?
טל: מה את עושה?
אני: כלום.
טל: רוצה ללכת לראות סרט?
אני: לא, אני עסוקה.
טל: כרגע אמרת שאת לא עושה כלום.
אני: כן, זה מאוד תובעני.
טל: וואלה. חשבתי ללכת לחדר כושר יותר מאוחר אבל השיער שלי שמן.
אני: ואת בסדר?
טל: זה לא נעים.
אני: אם תצטרכי משהו...
טל: רוצה לקפוץ אלי?
אני: לא. אני חייבת ללמוד אז נראה לי שאני אתחיל לכתוב את הטור של השבוע.
טל: אה, יופי. על מה הוא יהיה?
אני: האמת שאני ממש מתלבטת. אני כל הזמן קוראת במגזין כתבות של בנות שכותבות על הלשעבריות שלהן והפרידה בלה בלה בלה, ואני מתה לעשות משהו פארודי כזה. זה ממש מפתה.
טל: נו, אז תעשי.
אני: מה קרה לך? זה להתנגח בכל הקהילה. גם ככה יש אנשים שהתחייבו להפסיק לקרוא אותי.
טל: וזה מזיז לך?
אני: כן.
טל: אז תכתבי כאילו זה מהעולם הסטרייטי.
אני: וככה אף אחד לא יבין?
טל: כן.
אני: אז מה זה שווה?
טל: לא יודעת, אני סטרייטית.
אני: טל?
טל: מה?
אני: את בטוחה?
טל: חשבתי שאני בטוחה, אבל כל פעם שאני רואה אותך אני מפחדת שאולי אני לא. אני מניחה שזה קורה לכל הבנות. את פשוט חוצה את גבולות הג'נדר (יש סיכוי שאתם קונים את זה? טוב נו, היא אמרה "כן").
אני: טוב.
טל: אז תקפצי אם יבוא לך.
אני: אוקיי. ביי.

אני לא מצליחה להתאפק.
יכול להיות שאני מקנאת בכן. אלו שנותנות לאהבה להפוך את עולמן ולקחת אותן למחוזות רחוקים. יכול להיות שאני פשוט בצד שנשאר שפוי.
אתן ביחד למרות שזה לא עושה לכן טוב? אתן לא יכולות להיפרד למרות שאתן כל הזמן רבות? נפרדתן אבל אתן לא יכולות להפסיק לחשוב זו על זו?

אני כאן כדי להציב מולכן מראה. באותה הזדמנות אני גם נשבעת קבל עם וקהילה, שלעולם, לעולם (לעולם), לא תתפסו אותי שותה חלב שנשפך.

יום אחד אני עוד אצטער על זה אבל...


"רומאנס" / סיגלית

"בכל פגישה מקרית פורחת איזו תכלת" חשבתי לעצמי ביום ששודכנו. הלשעבר של החברה שלך לשעבר הציגה אותך בפניי ושינתה את עולמי לעד. זה היה אותו יום אביב בהיר וצח, שבו הגוזל הפצוע שטיפלתי בו בנעורי פרש כנפיו לראשונה ועף לדרום הרחוק.

*

לילך.
עד היום השם שלך מעביר בי צמרמורות ומעלה בי ריחות נשכחים של לילך. את לימדת אותי לאהוב, ואז הלכת לנצח (ואז חזרת, ואז שוב הלכת לנצח, ואז שוב חזרת, ואז שוב הלכת לנצח).
ואני, אני אוהבת אותך יותר מתמיד. אני נושמת נוסטלגיה של רגעי אושר יתום, וניזונה מזיכרונות של לילות מצמררים בחיקך. אני אוכלת, שותה ומפרישה --
אהבה.

אין מילים שיכלו לתאר את החג שהצתת בחיי (מה שלא מפריע לי להקליד כאילו אין מחר) אבל דומה שהמילים נכתבות מעצמן. מילים שלעולם לא יגיעו ליעדן. שיתפוגגו באוויר או ידהו על נייר שרק רחש מגרסות עוד יזכיר את קיומו. מילים שיקפאו בעומק תיקיית הארד-דיסק מאובק וידחקו לתהומות הנשייה של סל המחזור, עד שיום אחד יעברו קאט ופייסט ויגיעו למייל-בוקס של הבאה בתור.
וזה הלא כל מה שנותר לי אחרי עזיבתך. מילים.

*

היינו יחד שלוש שנים. "אלו היו הטובים שבימים, אלו היו הגרועים שבימים. זו הייתה תקופת הבינה. זו הייתה תקופת האווילות". אני זוכרת את הימים שהכנת לי פירה. מאז כל פירה מזכיר לי אותך. וריח הפירה ממלא את חללי לבי, ובסוף הארוחה אני מאבדת את הרצון לחיות (ומקבלת רצון לשלשל), ואז תחושת החולי והלאות מחזירה אותי למיטה שחלקנו. אותה מיטה שקנינו יחד ביום שהכנת לי פירה בפעם הראשונה. באותו היום הגוזל הפצוע פרש כנפיו לראשונה ועף לדרום הרחוק. אותו היום שאמא שלך עשתה פרמננט ואבא שלי קנה תחתונים. אני לעולם לא אשכח את היום הזה, לילך, לעולם.

אני שוכבת עכשיו על המיטה הקרה, ומרגישה את הדמעות כלואות עדיין בפינות שמורות העין, מחכות לפעם הבאה שאמצמץ. למודת ניסיון, אני עוצמת חזרה את העיניים ומקרבת את הרגלים לבטן, מקווה לחזור לישון. זה חסר סיכוי. השינה לא קלה לי מאז הפרידה.
בסוף אני נכנעת ליום.
הזגוגיות בעיניים מקשה עלי למקד את המבט למראות הראשונים של הבוקר, אבל אני מתארת אותם חרף הקשיים, כי חבל לי לפספס את אפקט הפאתוס:
החדר נשי ומעודן, ונראה שונה מכפי שהוא נראה אתמול. אני מסתובבת ורואה שאילנית עדיין ישנה. גם היא נראית שונה. גם לה אני עוד אכתוב שירים, ואם היא לסבית ראויה היא גם בטח כותבת כמה ברגעים אלו. והלא היא הסיבה שעזבת אותי, אהובה. היא הסיבה שבאותו יום אפור מימים אספת את רכושך וארזת אותו במזוודות יחד עם נפשי. באותו היום, הגוזל הפצוע פרש כנפיו לראשונה ועף לדרום הרחוק. אני לעולם לא אסלח לעצמי על היום שבו נתתי לך ללכת (ואז לחזור, ואז ללכת, ואז לחזור, ואז ללכת), והלא הכתובת הייתה על הקיר.
לא יכולת לסבול את הנשים האחרות במיטתי (ושלא יעלה ספק בדעתך, המיטה שלי. אני זאת ששילמה עלייה, והיא נשארת אצלי. מה? על מה את מדברת? אני לא זוכרת שקנינו אותה יחד. איזה גוזל? כרגיל את והשקרים שלך) והחרטה קורעת אותי מבפנים. גם אם לעולם לא נשוב ונפגש, כל שאני דורשת בו הוא אושרך. בין אם יצטלבו דרכינו ובין אם תמצאי את דרכך הרחק מביתי (וגם הבית שלי. כן כן, גם עליו אני שילמתי שישים אחוז), גם אז, דעי שאהבתי אותך כמו שלא אהבו עוד מעולם. דעי שהריק שפערה היעדרותך שואב את עצמותיי מבין איברי, ואלו חותכות לי בבשר החי ללא רחם.

*

רק אילנית משכיחה ממני את כאבי. ושתינו הרי יודעת, שיבוא היום שבו גם לכאביך היא תציע מזור.
וביום הזה אני אפיג את כאבה של כלנית (האקסית של אילנית), וזה יהיה היום שהגוזל הפצוע יפרוס כנפיו לראשונה ויעוף לדרום הרחוק. אני לעולם לא אשכח את היום הזה. היא תכין לי אורז ואני אקח אותה לריינבואו.

אני זוכרת שאמרנו שאם זה ייגמר, נגמור את זה יפה, אבל זה נגמר רע. רע לתפארת. והרי הכתובת כבר הייתה על הקיר (האמת, הכתובת התקלפה כבר ממזמן. זו הפעם השלישית שאנחנו נפרדות. נו, שוין, נמשיך...).
את כבר אינך זוכרת איך הינו יחד בלילות. איך עטפת אותי ברכותך הפסיכוטית-מעגלית. כיצד לילי היה לילך, ולילך היה לילי, ולילך היה גם לילו, ולילי היה לילה, ולילה היה לילך (ככה זה בקהילה קטנה) ולילה היה לילה, ולילו היה לילי...
אבל עכשיו אנחנו כבר לא ביחד. ולילי הוא לילה של אילנית, והלילות קרים.
אז אני קמה מהמיטה (שלי) והולכת לחדר האמבטיה, ושם נתקלת בזוג נעלי הבית (גם שלי) שקניתי לך באותו היום שקנינו את הוילון שאת כל-כך אהבת (שלי, שלי, שלי). הוילון עם הגוזלים המצויירים שמציין את היום שבו שודכנו (אח, הגורל). אני לעולם לא אשכח את היום הזה, לילך, לעולם.

אותו היום שבו נשבענו שנאהב זו את זו לנצח, ושהאהבה שלנו לעולם לא תיגמר. היום שבו נדרנו שכשזה ייגמר, נגמור את זה יפה, ושלא משנה מה יזמן לנו הגורל, אנו נשאר יחד עד שהמוות יפריד בינינו. היום שבו הענקת לי את הטבעת של סבתך, ואני הענקתי לך את הסיכה של אמי. ואחרי שקטפתי לך סיגליות וכלניות, את הצהרת על אהבתך הנצחית, ואני ביקשתי את ידך (ואת הפלייסטיישן שלך, אבל על זה עוד תיכתב טרילוגיה, לא מכתב). שעה מאוחר יותר עמדנו זו מול זו, מוכנות לממש את אהבתנו. שתינו יחד ניצבנו על שפת התהום האחרונה במסע האחרון, וקפצנו כאחת. כמו שתי אמזונות אמיצות, זינקנו הישר לאגם עדנת חיינו. ובאותו היום הגוזל הפצוע פרש כנפיו לראשונה ועף לדרום הרחוק.

היום המאושר בחיי.
היום שהציג בפניי אושר שלא יכולתי להכיל (ופירה שלא יכולתי לאכול).
ואני הרי לא ראויה לאושר שלך, לילך. ואולי זאת הסיבה שזה היה צריך להיגמר (ובהקשר זה לא יצוינו הבגידות, השקרים, העובדה ששיספתי את גרונו של הגוזל שלך, שנהגת לתבל את הפירה בקיי שלוש-מאות, שניסיתי להטביע אותך באגם... אני ממשיכה להתרכז באהבה).

וזה נגמר.

*

ואני נשארתי שבורה. אהבתי אליך ניצבת בדד בצינת ניכר שמאיימת להקפיא את דמי. הגעגועים מקהים את חושי, והמחשבה עלייך בזרועות אחרת גורמת לי לרצות לאבד את עצמי לדעת (ולפעמים גם עושה לי חשק למנאג' אה-טרואה).
אבל אני אתגבר.
החיים ממשיכים, ואני אתגבר. והגוזל הפצוע עוד יפרוש כנפיו לראשונה ויעוף לדרום הרחוק.

*

אבל דעי לך לילך, שלעולם לא אשכח את אותו היום שנשקת לי לראשונה בשירותים ברישפון. ישבנו יחד תחת אורות מרצדים של זכוכיות וצבעים. לך נפלו העדשות, ולי בדיוק נכנס ציצי בעין. את באת להציל אותי מידיה של בוצ'ית שיום אחד עוד תנגן לך נוקטורנים, ואז נשקת לי ברכות. לשונותינו התערבבו בתשוקה עתיקת יומין, ראשי התערסל בשיפולי בטנך (שעכשיו היא כבר כרס, אז נראה אותך מסתדרת בלעדי), והידיים תרו אחרי ענבלי תשוקתך, כאילו היה זה יעודן מאז ומתמיד.

ובאותו היום הגוזל הפצוע פרש כנפיו לראשונה ועף לדרום הרחוק.

שלך לנצח,
סיגלית.


(שלכם לעכשיו),
יעל.

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...