עוד בחדשות ודעות
 >  > 

קווים שקופים

ארי אמיר מגיב בנושא האומנים המסתתרים בארון, וטוען כי דלתות הארונות הללו נפרצו מזמן - אך התעקשותם של הכוכבים להמשיך לנסות להסתתר, משדרת מסר שלילי

אני שונא רכילות.
אני לא אומר שאני לא קורא רכילות, אני אומר שאני לא אוהב את ההשפעה שלה. לא אוהב את ההשלכות שלה כלפי מושא הרכילות, לא אוהב את מה שזה אומר על העולם, לא אוהב את מה שזה אומר עלי כשאני מתפתה, פעמים רבות, לקרוא אייטם כשאני רואה תמונה של מישהו שמעניין אותי.

כשהייתי נער מתבגר, חלמתי על הימים שאני אהיה מפורסם. חלמתי שאופיע בכל העולם אחרי הצלחותיהם של הדיסקים שאני אוציא במייג'ור לייבל, וחלמתי גם על הראיונות למגזינים, שבהם אני אענה בכנות וקלילות על כל שאלה שישאלו אותי, אולי לא על בעלי, בכל זאת המחשבה שאני באמת אזכה לחיות אי פעם בזוגיות נראתה לי אז קצת לא מציאותית, אבל בהחלט בכל הנוגע להעדפתי את בני מיני.

בגיל ההתבגרות חשבתי שהחיים נעים לפי ערכים ואידיאלים בכוח הבחירה. חשבתי שברגע שעקרון חשוב מספיק, הוא אוטומטית מקבל קדימות בסדר העדיפויות ואין שום סיבה טובה לא לפעול לפיו.

היום אני חושב אחרת. אני יודע שהשיקולים מונעים מדברים שפעם לא ייחסתי להם חשיבות מיוחדת. ברור לי שיש אילוצים שבתור מתבגר בעל מנטליות אמריקאית מובהקת, כזאת שאומרת "ודאי שיהיה בסדר, רק צריך לחכות ו-הופ! הכל מסתדר, הרי ככה זה בחיים" לא ראיתי ולא יכלתי לראות. היום אני יודע שיש אנשים שיכולים להיפגע ממעשים של אנשים אחרים, אפילו שהם "לא אמורים" להיות מושפעים. ברור לי שהתזמון של יציאה מהעיתון (יציאה מהארון באופן פומבי) במקרים מסויימים לא יכולה להתבצע עד שיוצאים מהארון למשפחה המורחבת, למשל. כי לא להתחשב בזה זה לא אחראי, וזה עלול לפגוע באנשים קרובים ואהובים שאף אחד לא רוצה שייפגעו.

אני מבין היום הרבה שיקולים ואיזונים שלא הבנתי לפני כמה שנים, אבל יש משהו שעדיין רחוק מלהיות ברור לי: מי צריך ארון בלי דלת?

אמרתי והתכוונתי לזה שאני שונא רכילות, אבל אני לא מתעלם מקיומה כי הרי היא שם. לאורך השנים, הרכילות בעיתונים, ובעיקר הרכילות מפה לאוזן, חשפה באופן בלתי ניתן להכחשה את העדפותיהם של אמנים מסויימים, כמו "רינה אבן שושן", לבנות או בני מינם. הדלת של הארון שלה, ושל עוד אי אלו אמנים שאסור לומר את שמם, נקרעה מזמן מעל ציריה.

אני לא חושב שחסרים לנו גיבורים. אם הייתי רוצה פוסטר ייצוגי, כבר יש כזה. אני לא מחפש בכוח שום דבר. פשוט הייתי רוצה ש"חיים" ו"רונית" יפסיקו את הפגנת הבושה הזאת.

נכון הוא ש"רינה", "חיים", "ידין", ו"רונית" הם אנשים פרטיים, שקמים כל בוקר לאותה מציאות שאנחנו חווים. נכון הוא שהם בני אדם ומגיעה להם פרטיות. נכון הוא שלי, כאדם פרטי, אין ממש זכות להתערב בשיקולים הפרטיים/מקצועיים שלהם. הכל נכון, אבל דחיל רבאק, חבר'ה, לא שמתם לב שדלת הארון שאתם מסתכלים עליה היא בעצם הדופן האחורי? שאם תסתובבו אין שום חוצץ בינכם לבין הציבור?
לא שמתם לב שכשאמנים שהיו במצב דומה פחות ויותר לשלכם החליטו להפסיק עם המשחק ולעזוב את חתיכת העץ המרקיבה הזאת זה לא השפיע על הקריירה שלהם?

ברור לי שיש ביניכם מישהו ומישהי שבאמת לא אוהבים להתראיין. לא רוצים לחשוף את החיים החוצה. זה, כמובן, לגיטימי לחלוטין כל עוד זה מה שאתם משדרים. אם השדר הוא "אני לא רוצה לחלוק עם הקהל את המחשבות שלי, את הדעות הפוליטיות שלי, את מה שאני מאמינ(ה) בו או כל דבר אחר שאני מחשיב(ה) לאישי, כולל עם מי אני חי(ה), גם אם זה עלול לפגוע לי במכירות", אין לי מה לומר. זאת בחירתכם ואין לאף אחד זכות לדרוש מכם לחשוף משהו כשאתם מראים שאתם מעדיפים לא לחשוף בכלל. אם, לעומת זאת, אתם כן מתראיינים, משתפים, ומביעים דעה על פוליטיקה, זכויות בעלי חיים, חיי לילה בתל אביב ומצעד הגאווה, אני חושב שיש הגיון בדרישה שתוסיפו גם את הפרט הקטן והממש לא שולי הזה.

למה בעצם אני מתערב לכם בחיים? כי כשאתם מתראיינים למוספי סוף השבוע, חושפים טפח פה ופעילות חברתית שם, אתם מערבים את הציבור בחיים שלכם, אבל משדרים "אלה הדברים שאני מתגאה בהם. אלה הדברים שאני רוצה שתדעו עלי. אתם אמנם יודעים כבר שאני אוהב(ת) את בני(ות) מיני, אבל על זה אני מעדיפ(ה) לשתוק, ברשותכם".
"טוב מאוד שהם לא אומרים שום דבר, הדבר האחרון שהייתי רוצה זה שיכניסו לילדים שלי רעיונות לראש", חושב האבא מהפריפריה, ובנו בן ה-15 חושב לעצמו "אם 'רונית', הבדרנית הכי מצליחה בארץ, זאת שלא מתביישת בכלום, חושבת שזאת בושה, אז כנראה זאת באמת סטייה נוראית ואסור לי לחשוב על זה יותר".

חלק ממי שקוראות וקוראים אותי עכשיו, עומד להקליק על "כתבו תגובה" ולומר שאני מגזים. שהמאמר הזה אנכרוניסטי. שהילד בן ה-15 כבר צועד בגאווה פעם בשנה, קרא כבר שני ספרים עם עלילה הומואית, ראה בסינמטק את "משהו יפה" ונכנס פעמיים בשבוע לגוגיי.
אני לא הילד בן ה-15 הזה. אני גם מאוד מקווה שאני לא מכיר אותו, אבל אני מכיר מקרוב כזה אבא. אבא שבמקרה הזה גר בכלל במרכז גוש דן, מה שלא משנה את העובדה שהוא לא מוכן בשום אופן שהילדים שלו ידעו שאני הומו, בשביל שחלילה הם לא יחשבו שזו בחירה לגיטימית. הוא חושב שאם מישהו מגלה שהוא נמשך לגברים, הוא צריך פשוט לשקר כל החיים. הוא אמר לי את זה על קפה בחיוך וללא בושה. אולי מנסיון. היות וכך, אני מקווה בכל מאודי שהבן המקסים שלו, שיהיה בן 15 עוד מעט, הוא סטרייט. 

בשבילו ובשביל נערים כמותו, אני כותב את הקריאה לכל השמות הבדויים למעלה, אלה שיודעים שגם אם הייתי כותב את שמם המלא זה לא היה מפתיע אף אחד. אלה שיודעים שכבר אפשר, ולא צריך לעשות מזה קרנבל. באמת שלא. מה יקרה אם בפעם הבאה שאתם עומדים להצניע את הפרט הקטן הזה אינסטינקטיבית, תפסיקו? אם תתנו לזה לצאת בטבעיות, בקול הדיבור הטבעי, בלי דגלים ופאייטים? התקשורת שיתפה עם השריידס שלכם פעולה עד היום. אני בטוח שאם תבקשו לא לעשות מזה כותרת, יסכימו להשאיר את זה בחצי פיסקה בדף השני של הראיון הבא. אתם הרי יודעים שהחיים הם אותם חיים. אתם לא חושבים שלהפסיק להסתיר, לא כסמל, אלא כהומואים ולסביות שחיים חיים פשוטים ורגילים, יהיה הרבה יותר פשוט? זה לא שווה את הרווח?

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...