עוד בתרבות ובידור
 >  > 

שוברת שתיקה

מיכל כהן מתחבטת בין היציאה המבורכת מהרון של יהודית רביץ לבין הכעס על שלא עשתה זאת מזמן. בסופו של דבר, היא בוחרת לתת לזמרת הענקית לאפשר לה להתרגש מחדש. וכל זה מתחיל בסיפור על ילדה בת 10

שלשום (ד'), זמן קצר אחרי שהסנוניות הראשונות בדבר יציאתה מהארון של יהודית רביץ החלו להתעופף בפייסבוק, הבהבה בי סיטואציה מילדותי: קליפ של "שבתות וחגים" בטלוויזיה - רובו קלוז-אפ ארוך על פניה של יהודית, כמיטב מסורת התקופה - ואבא שלי, שאומר שמשהו במבט שלה ממש נותן את התחושה שהיא באמת שרה לאדם מסוים, ולא סתם.

אני - מה ידעתי אז בכלל? אני אפילו לא ממש יודעת בת כמה הייתי, בעצם, ורק משערת שסביבות גיל... 10, נניח. עוד הרבה זמן יעבור עד שבגיל 24 אגיע לבית הורי בשעת לילה, כשכבר לא אוכל לנשום מפני שיש לי חברה והם לא יודעים, אתיישב על הספה ואתחיל לבכות; עוד הרבה שנים עד שהוא יתיישב אז לידי ובעדינות-אין-קץ יאחז לי ביד וישאל: "מה קרה? למה את בוכה?" ואני, בהשתנקויות, אגמגם שזה לא פייר, ושהם לא יודעים, ורק בסוף אומר שליאת היא לא סתם חברה שלי; ועוד יותר זמן יעבור עד ששנה לא נחליף מילה. גם נקודה כזו בזמן עוד תגיע, וגם עליה לא ידעתי דבר כשהייתי בת 10 וחשבתי שאבא שלי הוא כמעט אלוהים ולא רק, או בעיקר, אדם. לא ידעתי שאשתוק כך, בלי להחליט מודעת, כי משהו בי כמו יתקומם ובמשך שנה פשוט לא יוכל אחרת.

אבל ברגע ההוא, מול הערוץ הראשון ו-"שבתות וחגים", כל זה היה עדיין רחוק כל כך. ובכל זאת, אני זוכרת בבירור איזו ידיעה פנימית שהוא טועה, אבא שלי, ושלא הכול הוא יודע, כי מה הוא מבין ביהודית רביץ, מה הוא יודע למי היא שרה ומה טיבה של האהבה הבלתי אפשרית שנשקפת אמינה כל כך מהמבט שלה? לא ניסחתי את זה אז ככה לעצמי. בוודאי שלא. וגם את המילה "לסבית" לא נראה לי שהכרתי אז, ילדה בת 10 בחולון של סוף שנות השמונים. מי שירצה יוכל אולי למצוא שם רמזים לבאות, לדרך אחרת שבה יובילו אותי חיי, רחוקה כל כך מכל מה שאבי תכנן וחלם עבורי. ואולי גם לא. אבל בכל זאת התגלגל לו הרגע הזה במחילות הזיכרון שלי והיה לאחת המחשבות הראשונות שחלפו בראשי הבוקר.

כי שלשום פורסם בעיתון שבפרק עליה, בסדרה שעוסקת בחייהם של גיבורי תרבות מקומיים, היא יוצאת מהארון. וכל היום, לאט לאט, החלה הרשת לרחוש. חלק ניכר מהתגובות כנראה תופש אותה כמי שהתראיינה לעיתון במטרה לקדם את הסדרה הזו – אף על פי שלא התראיינה כלל. אחרים מאמינים שהצטלמה לסדרה כדי לקדם אלבום חדש שבדרך - וגם זה נשמע לי מופרך, על אף שבהחלט אשמח לאלבום חדש שלה, ואם המאורע התקשורתי הזה גם מבשר על אחד שכזה.

ובכל מקרה, שוב התנפח לו כאן אותו דיון פנים-קהילתי בעיקרו, שמתנהל כבר זמן רב, מאז המאמר של גל אוחובסקי ב-TimeOut שבו התקומם על ההסתרה שלה כשכולם יודעים וקרא להחרמתה עד שתצא מהארון. אני לא מסוגל לנתק בין האומנות שלה ובין הבחירה הציבורית המקוממת שלה, טען, ולכן - אני בוחר להחרים אותה.

בחרתי שלא לבחור, עד הרצח באגודה

אני לא ידעתי אז מה אני חושבת ואיפה אני ממקמת את עצמי על הסקאלה שנעה בין לראות אותה כאדם פרטי שבמקרה גם שר שירים ומה לנו שנבוא אליו בדרישות ונצפה ממנו לאקטים פוליטיים לבין תפישתה כאדם ציבורי, בשל הפעילות התרבותית שלה, וככזה - אדם שמחויב לחשיפה של זהותו. הלוא יש לה אחריות במסגרת פעילותה בזירה ציבורית. לא ידעתי איפה בדיוק עובר הגבול שלי ואיך להכריע - אז לא בחרתי. האלבום שלה "עיר קטנה" יצא אז, והיו רגעים שאמרתי לבת הזוג שלי שמי שרוצה להקשיב הרי שומע היטב מה היא אומרת שם, בין השורות. ושנכון ש-"בין השורות" זה לא מספיק טוב לפעמים, אבל שהיא זמרת, והמוזיקה היא הכלי שלה, שדרכו היא מתקשרת איתנו, והיא לא מחויבת לשחק לפי כללי המשחק התקשורתיים רק, כי אנחנו מצפים ממנה לכך.

בחרתי שלא לבחור, וזה לא כאב ולא הציק לי יתר על המידה, אני מודה. בניגוד לאוחובסקי ולרבים אחרים, בחרתי להפריד בין דמותה כאומנית, שממנה אני "מצפה" רק לגעת בנפשי עם האומנות המסוימת שלה, לפתוח לי איזה ערוץ אינטימי לעצמי, ובין היותה דמות ציבורית, שלהתנהגותה ומעשיה ישנו משקל בזירה הציבורית הרחבה, זו שמעבר לחוויה האינטימית שלי כשאני מאזינה לה – משקל שיש לו השפעה עליי; אומנית שאני אוהבת ומעריכה, מחד, ודמות ציבורית שהבחירה שלה מאכזבת אותי, מנגד. עם הדיסוננס הזה חייתי בכל פעם שהקשבתי לה, בכל פעם ששרה על אהבה, על כמיהה, געגוע, סוד, ועל מה שגלוי ומה שנעלם - ובעיקר על שלמות עצמית ופחד. והיא שרה על פחד לא מעט. ועדיין, אמרתי לעצמי.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...