>  > 

מכתב לסבא / ירון קורן

"לא התביישת מעולם בעצמך, והיית גאה להיות מי שאתה גם כשעמדת מול הנאצים. אבל אני נכשלתי בכך כששיקרתי לך ולא סיפרתי את כל האמת על חיי"



סבץ' שלי,
לפני שבוע הלכת, ואם נדמה היה לי שהפרידה שלך מאיתנו תקל את נטל הסוד הכבד שאני מסתיר מפניך כבר שנים, לאט לאט הולך ומתחוורת האמת. המטען רק יהיה קשה יותר.

הייתי צריך לכתוב לך את המכתב הזה, להכניס אותו למעטפה, להדביק בול, לשלוח ולחכות לתשובה שלך. משהו תמיד אמר לי שאתה תדע, שאתה תבין, שאתה תקבל. ובכל זאת, לא מצאתי את הכוחות והאומץ, כדי לעמת אותך עם משהו שהוא כל כך שונה ממה שאתה רגיל ומכיר. מכל מה שחשבתי שתדע ותוכל להכיל ולקבל.

כשקיבלתי את הטלפון מאבא, כששמעתי את המשפט היבש "זה נגמר. סבא מת", ידעתי שהמאבק האחרון שלך נגמר. המאבק שהתחיל אי שם, בתחילת המאה הקודמת, עבר במחנות ההשמדה והתמקם פה, בישראל. המאבק שלך על המקום שלך בעולם, לפעמים אפילו על עצם הקיום שלך, נגמר ביום שבו החלטת שלא עוד ועצמת את העיניים לתמיד.
אני יודע שהחלטת מתי להפסיק להילחם סבץ', כי תמיד היית כזה. פייטר עד הסוף, שיודע לבחור את המלחמות שלו ויותר מזה, יודע מתי להפסיק אותן.

כשסבתא נפטרה, לפני חמש שנים, עקבנו אחריך בזהירות, לראות איך תגיב לאובדן הזה. אבל אתה, יותר מאיתנו, הראית שאתה יודע לקבל את האובדן כחלק בלתי נפרד מהחיים. בצער עמוק, אבל גם מתוך תחושה של השלמה והבנה. בתכלס, אתה צודק, כי אחרי שהמוות לוקח מאיתנו מישהו קרוב, אין שום דבר שנוכל לעשות בנידון – חוץ מלהתמודד, ולהשלים.

לימדת אותי שיעור אחרי שיעור, אבל אני מרגיש שבמבחן הגמר נכשלתי, סבא. אני מרגיש שלימדת אותי להיות האדם שאני, כלפי פנים וכלפי חוץ, מאושר ושלם. מסיפוריך למדתי שתמיד היית גאה בזהות שלך, כיהודי, כייקה, כבעל, כאב. לפעמים שילמת עליה מחיר מאוד כבד, אבל אף פעם לא התביישת או הכחשת, גם כשקנה רובה הוצמד אליך, גם כשאחיך הקטן נקרע ממך ונעלם לתמיד, גם כשהייאוש הוביל אותך לפקפק, ואחר כך גם להפסיק להאמין לגמרי, בקיומו של אלוהים.
"אני לא מאמין באלוהים, אני לא מאמין בדת, אבל אני עדיין יהודי". כמה מוזר נראה היה לי המשפט הזה בתור ילד, כמה צלול, נכון ומזוקק הוא בעיניי עכשיו.

לימדת אותי גם לקבל, לחבק, לדעת כמה השנאה לאחר, לשונה, לזר, יכולה להיות מסוכנת וקשה. הסברת לי, גם כשהיה קשה לשמוע, שלא צריך לכעוס על גרמניה – צריך לכעוס על הגרמנים – אנשים ספציפיים שהיו מעורבים במעשים הנוראיים האלו. שמותר לקנות מוצרים גרמניים, ואפילו לנסוע לחופשה בברלין, אמרת לי שהשנאה לא חיה בבניינים, אלא בבני אדם. שהדבר היחיד שהופך אותנו ליצורים אנושיים, הוא החמלה לאחר, היכולת לכבד אדם גם אם אינך מסכים או מבין את חייו.

אבל אני, סבץ', נכשלתי במבחנים האלה. כשלא יצאתי מהארון בפניך, לא סיפרתי על בן הזוג שלי ב-10 השנים האחרונות ולא אמרתי לך כמה אני שונה ממה שאתה בטח מדמיין. כשלא העזתי להתמודד עם התגובה שלך, כשפחדתי שלא תרצה לדבר איתי יותר, כשחששתי מפני התקף לב או פגיעה חמורה בבריאותך. כשזלזלתי בך, ומתוך הומופוביה בוערת בתוכי, שיקרתי לך פעם אחר פעם כשאמרתי לך "אני יוצא עם מישהי אבל אני לא רציני", כשעומר מחכה לי בבית.

בניגוד אליך, אני התביישתי בזהות שלי. פחדתי מהתגובה שלך, והסתרתי את מי שאני. שפטתי אותך, בעיוורון מוחלט, ותוך התעלמות מכל מה שעשית ולימדת אותי כל השנים. רק כשעצמת את העיניים בפעם האחרונה, סבץ', הבנתי שעשיתי את השטות של החיים שלי – שטות שאיתה אצטרך להתמודד עכשיו עד סוף ימי.

בהתחלה הרגשתי כאילו כל הזמן הזה, כל מה שהיה בינינו היה סתם. השיחות היומיומיות, הביקורים השבועיים. חסר ערך לגמרי. אבל עם הזמן אני מבין שאתה, סבץ', לימדת אותי בדרכך המיוחדת את השיעור האחרון, והחשוב מכולם. זה שקשר את כל השיעורים האחרים יחד, וסימן את הדרך לחיים הרבה יותר גאים ומשחררים עבורי. זו הנחמה הגדולה שהשארת לי, סבץ' אהוב שלי, זו האמת הגדולה, הנכונה והטהורה שתכתיב את מי שאני ומה שאני מעתה והלאה.

אוהב תמיד,
ירון.

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...