עוד בחדשות ודעות
 >  > 

"הקהילה לאן?" - 30 שנה אחרי

בשנות השבעים שאלנו את עצמנו איזו מן קהילה אנחנו רוצים שתהיה כאן בישראל. על רקע התקרית הרצחנית באגודה והקרע בינינו לבין עצמנו, השאלה הזו רלוונטית יותר מתמיד



"הקהילה לאן?"

מה צריך עוד לקרות כדי שהשאלה הזו תעלה על הפרק, ותזכה לתשובה? אני תמה, בכל פעם מחדש, מי ראה כאן קהילה לאחרונה?

הרצח הנורא באגודה איחד אותנו לשבעה ימים. אלו שבאו באופן ספונטני למקום האירוע כששמעו את החדשה המחרידה; אלו שבאו למחרת לשדרות רוטשילד להפגין; ואלו שבאו שבוע אחרי זה, בשבת, לקונצרט בכיכר רבין.

היה זה קונצרט, כי בין נאום שנפתח ב"ערב טוב" לבין מחיאות הכפיים שבין השירים, נשאר מעט מאוד מקום לאבל ולהזדהות. וביום שאחרי, עוד נשמעו מספר שיחות על הנושא, אבל לא על הקהילה או על האירוע הנורא, אלא על מי שר איזה שיר, על מי הוציא מהארון את מי ועל ההוא או ההיא שברגע האחרון החליטו לא להגיע. העניין האמיתי התפוגג לחלוטין, ונותרו הדיונים השוליים - הלארלוונטיים.

כמעט חודש אחרי הרצח, ורק מעטים - מעטים מדי - שואלים את עצמם "הקהילה לאן?" שואלים, חשים בצורך להבין, לחשוב וללכת קדימה - אבל לא יודעים לאן לפנות. אני מניח שכשיתפסו את הרוצח, יעלה העניין מחדש, אבל רק בדרך הסיפור הבלשי: "מי עשה את זה?" הרעש מסביב יכסה מחדש את השאלה החשובה, שהתקרית האיומה הזו חשפה - מהי בכלל "הקהילה" הישראלית שכולנו מדברים עליה?

מהי באמת הקהילה? איפה היא מסתתרת? לפני מספר שנים אמרתי שלדעתי אין בישראל קהילה של ממש, אלא "תתיקהילות" - כמו קהילת הבליינים או קהילות שנוצרות אד-הוק למאבק אינטרסים. קהילה גדולה, ממשית, חזקה ומאוחדת? נאדה. המצב היום אינו שונה בהרבה, ואולי הוא אפילו גרוע יותר.

מה אפשר ללמוד מהחרדים?
כבר בשנות השבעים, בשנים שבהן השתתפתי בהקמת אגודת הלהט"ב, תהיתי ביני לבין עצמי - מה הפנטזיה שלי על מהות הקהילה? איזו קהילה הייתי רוצה לראות? כבר אז, לא הצלחתי לנסח לעצמי תשובה.

השנים חלפו, והקהילה היחידה שעמדה במפורש נגד עיני הייתה הקהילה החרדית. שאלתי את עצמי - האם אפשר לקחת דוגמה מהחרדים, לאיך בונים קהילה? האם הפיתרון הוא לפתח מעין "גטו קהילתי"? לא הרגשתי בנוח עם הרעיון הזה, שסוגר אותנו בגטו חברתי ותרבותי. חשבתי - האם עלינו לפתוח מיני מקורות של גמילות חסד? כמעט מיד הבנתי שלא - בתי תמחוי אנחנו לא צריכים. אז איך בכל זאת בונים כאן קהילה?

עם הזמן, ובעקבות הפעילויות שארגנו באגודה, הבנתי שאם נקשיב לדרישות שיבואו מלמטה, מהציבור שעדיין אינו קהילה, אלא אוסף פרטים בעלי מאפיינים משותפים, נצליח למצוא את הדרך הנכונה. אחת הדרישות שהגיעו שוב ושוב הייתה למצוא מקום מפגש שישמש חלופה לגן העצמאות, שעד אז היה בין היחידים בעיר שבו אפשר היה להכיר ולשוחח עם גברים הומואים אחרים. ביקשו מאיתנו למצוא פתרון חברתי אשר ימלא תוכן בחיים ההומואיים, שבאותה תקופה היו קצת ריקניים.

כך התחלנו לערוך טיולים מאורגנים. עד מהרה, לאנשים היה מה לעשות בשבתות ונוצר מפגש מסוג חדש - הזדמנות אחרת להכיר. אך בעיני היה לטיולים האלה ערך נראות עצום וחשוב הרבה יותר מעצם הטיול והמפגש. העובדה שהגיע אוטובוס למקום מלא במשפחות המבלות את השבת, וממנו יורדים ארבעים-חמישים גברים צווחניים ומתערים מיד בתוך המשפחות הנדהמות, הייתה פעילות חתרנית של ממש.

חמישים אוחצ'ות מתחלקות על התחת בשלג החרמון, למשל, צועקות וצווחות בין אלפי ההורים, הילדים והזוגות - זו הייתה חוויה מדהימה. אנשים נאבקו בסטריאוטיפים בלי לדעת מה הם עושים, בלי להבין שהטיול שלהם הוא טיפול בחשיפה לאותם סטרייטים הומופובים. תוך כדי גלישה בשלג או הליכה בשבילים, הבענו דרישה חדמשמעית, שלא נהגתה בקול, ואמרנו בקול ברור - "גם לנו מגיע חלק מהמקום".

אחר כך באו המסיבות של האגודה, בהתחלה מסיבות קטנות, עבור אלו שלא היה להם מה לעשות בימי שישי. אלא שהמסיבות גדלו, ואחרי זמן לא רב כבר, פעמיים בשבוע מילאה האגודה את דיסקוטק "הקוליסאום". כך נולדה קהילת הבליינים.

עקב תקלה טכנית לא ניתן להציג את המשך הכתבה. עמכם הסליחה.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...