עוד בתרבות ובידור
 >  > 

כתבינו עם הפרטים (הלא נכונים)

"זכות הציבור לדעת" היא סיסמה אהובה על התקשורת, אך בדרך לראשוניות הפרסום שאר האידיאלים נשכחים מאחור. מייקל אמיר מתעצבן על סיקור הפיגוע באגודה

"זכות הציבור לדעת" היא אחת הסיסמאות האהובות על אנשי התקשורת למיניהם. עם זאת, בזמן הם משננים את המשנה האחראית לפרנסתם, הם נוטים לשכוח לעיתים סיסמאות רלוונטיות נוספות כמו "אחריות ציבורית", "יושר עיתונאי" ו"אימות פרטים".

במירוץ לראשוניות פרסום, האתיקה העיתונאית והמקצועיות הדיווחית נשארות, מתנשפות, מאחור - והתוצאה, שבדיוק אליה מכוונים, היא היסטריה וצריכה מוגברת של אמצעי התקשורת.

נקעה נפשי בעקבות שלל הפרטים הלא נכונים שפורסמו והפאניקה התעשייתית שנזרתה במסגרת הדיווחים על האירוע הטרגי בסניף האגודה שברחוב נחמני בתל-אביב: רציחתם של שני צעירים ופציעתם של רבים אחרים. מתוך הכאוס המתעתע שיצרו עבורנו, צפו ועלו סטיגמות עצובות והנחות לא נכונות לצד תיאוריות שווא וחריצת דעת קהל ציבורית על בסיס פרטים חסרים וחסרי בסיס.

הדיווח על הרצח הטרגי במועדון היה עטור בשלל דוגמאות מהדהדות לחוסר הרגישות והכבוד של התקשורת לנפגעים האמיתיים: קורבנות הרצח, הנפגעים הנוספים וכמובן, משפחותיהם. במלחמתם כנגד הצנזורה ורשויות הפרסום, ממציאים כלי התקשורת דרכים יצירתיות לעקוף את האיסורים ולהקדים את מתחריהם בכל מחיר - וכך עולות לאוויר כותרות ללא בדיקה או רגישות.

הנה דוגמא לחוסר דיוק שאפשר לחשוד לגביו כי נועד להטעות בכוונה:


צילום מסך: טל איתן

והנה דוגמא לטעות מלאה מגוף תקשורת שרבים מאיתנו עוד רוצים להאמין שאפשר להמשיך להאמין לו, ומסתבר שעדיף לפקפק:


צילום מסך: טל איתן

וזה מה שקורה כשלא שומעים טוב את מי שבצד השני של הקו (מייק המל), ובכל מקרה אין לך מושג מי הוא:


צילום מסך: ליאור שגיא


אבל ההטעיות אינן רק ויזואליות. בערוץ 2 העלו על קו הטלפון בשידור חי "עדת ראייה", שלא רק חשפה תיאוריה כי מדובר בשני יורים שאחד מהם מת, אלא הוסיפה משניית פרשנות אישית כי המחסל הוא לבטח הומופוב שהגיע לפגוע במכוון בקהילה - ואמרה את כל זאת במקביל להתנסחויותיה הזהירות, החוזרות והנשנות של המשטרה כי כל כיווני החקירה עדיין פתוחים וכי הם אינם ממהרים לקפוץ למסקנות על סמך המידע שיש ברשותם.

בניסיון לנפח את הטרגדיה, חזרו הכתבים שוב ושוב להתייעץ עם המשטרה האם לפנות את מקומות הבילוי לקהילה וניסו לייצר ולשמר את הפחד מפני התפרצות אלימה נוספת דומה שיכולה להתרחש. אחרי רצף של טעויות, חלקן מביכות וחלקן מכוונות, שנעשו במסגרת הפינה "הישארו עימנו", רק כ-40 דקות אחרי תחילת הדיווחים, עלו על השקופיות מספרי החירום והתמיכה של "יש עם מי לדבר" וארגון הנוער הגאה, ואיתם דוברים ומרואיינים מעוררי אמפטיה ומרגיעים.

אם היה נדמה לכם שכאן תם חוסר הרגישות, כל מה שהייתם צריכים לעשות הוא להמתין לצילומים הראשונים של הפצועים שהגיעו לבית החולים: ללא התחשבות בקונוטציה העדינה של הרצח הטרגי במועדון נוער, שחלקו הגדול עדיין בארון, מיהרו בערוץ 2 לפרסם את תמונות פניהם של הנפגעים ההמומים והמזועזעים – בזריזות - לפני שמישהו במשרד הרווחה יתעורר ויזכיר שמדובר בקטינים, שאסור לחשוף את פרטיהם בתקשורת ללא אישורים מתאימים.

נסו לדמיין את תגובתם של הורים היושבים בביתם וצופים בחדשות, בבנם ה"סטרייט" מובל פצוע לבית החולים מפעולת איבה שהתקיימה במקום מפגש של נוער הומוסקסואלי. דמיינו את תגובת חבריו לכיתה, את מוריו וכל מכריו, ובבקשה זיכרו כשאתם עושים את זה, שלא כולם תל-אביבים.

שיכורה מריח הדם, רומסת התקשורת את כבוד האדם ואת צנעת הפרט, שלא לדבר על החוק במדינת ישראל, ולנו נותר רק לשבת ולגמוע ממנה עוד ועוד מידע, בלי שתהיה לנו היכולת לשנות או להשפיע על הרוח והאינטרסים שעל פיהם נערכים השיקולים מה יתפרסם ומתי.

לפעמים,  עדיפים רעש וצלצולים על התעלמות מדאיגה: בזמן "מסיבת התה הגדולה" שפתחו הקולגות שלהם לרגל האירוע הקטסטרופאלי ברחוב נחמני בתל-אביב, בערוץ 1 היו עסוקים יותר ביריות שנורו בסדרה CSI לאס וגאס, ואפילו לא עלה על דעתם להתעורר ולהצטרף. 

כל הזכויות שמורות 1999-2019 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...