>  > 

אל המדבר

אנחנו חוצים את הגבול שבין קליפורניה לנוואדה, מהעיר לאזור פראי ובלתי מיושב. מבעד לחלון המכונית אני חווה את המדבר

זמן קצר אחרי חציית הגבול שבין קליפורניה לנוואדה, הנוף משתנה בחטף, כאילו מישהי הניפה שרביט קסמים והכריזה, “יהי מדבר". ואיזה מדבר! רכסי הרים שוממים, לפחות למראית עין. בתחילה הם עדיין ירוקים קצת, למעט צל שחור מתעתע של העננים הלבנים שממעל. מדרונות ההרים מתפצלים מהרכסים כמו ירכי נשים - חומים, צהובים, שחורים ואדומים.

הכביש נמתח לפנינו, ארוךארוך וישר כמו סרגל - "כמו חץ", אומרים כאן. זו אכן התחושה - חץ שאנחנו חלק ממנו ונוסעים בו אל ראשו, שלעולם אינו מגיע. כשמגיע תורי לנהוג, אני מגלה את נפלאות הקרוז קונטרול, שישרת אותי נאמנה עוד שעות ארוכות גם בנברסקה ובאיווה: לחיצה קטנה על כפתור, אני מרפה מדוושת הגז, ואיזה שד לוחץ עליה במקומי, עד שמגיע הזמן להאיט.

הרבה משאיות, הרבה הרים, הרבה עננים, ו”הנה הר געש", צועק בועז הנרגש מהמושב האחורי. בגן הם למדו על הרי געש השנה. אולי היה זה הר געש שיצר את הטופוגרפיה המופלאה הזאת. המשאית שלפניי היא נקודה שחורה במרחב, עד שאני מתקרבת ועוקפת אותה. יש משהו הזוי בנהיגה מהסוג הזה, במיוחד כשבצידי הדרך מתרומם מדי פעם מה שנראה כמו רוח רפאים מדברית. “שדוני אבק”, כך הם נקראים...
כשהרעב מתעורר, אני מוצאת לנו פארק קטן בצידי הדרך, ששייך בעצם לסכר. "פארק סכר חלקת השיפון", קוראים לו. והנה לפנינו יובל קטן בצבע טורקיז בוהק בשמש - איך זה יכול להיות - הצבע הזה - אני תוהה. עלי העצים - ירוקים כסופים - מסגירים איזשהו סוד. אנחנו שומרים כמה מהם בספר המזכרות שלנו.


הכביש במדבר. צילום: דנה ג' פלג

בדרכים

הלאה. אנחנו מתקרבים למקום ישוב, עיירת הימורים ללא ספק. הנה שלט: "השפנפנות היפות ביותר במערב" וצילום של אשה צעירה, היושבת על ירכיה בתנוחה "שפנפנית". "מה זה?" אני שואלת את זוגתי. ובכן, מסתבר שלא רק ההימורים חוקיים בנוואדה, אלא גם עבודת סקס. אני כמובן, תומכת בלגיטימיזציה ובפיקוח על עבודת הסקס, אבל בתור פמיניסטית איני רוצה לראות שלטים כאלה.

בעיה. אם עבודת סקס היא חוקית, כנראה אי אפשר למנוע פרסום מהסוג הזה - שיהיה. הפרסום בין כה וכה קיים. אני רק מקווה שלא מדובר בעבדות, אלא בנשים שמקבלות תמורה הולמת לעבודתן.

השמיים במדבר מדהימים. בואי אקח אותך לנגב, ותראי איך עננים אפורים נמרחים באופק ממול כמו קרני שמש, רק באפור. ראית פעם דבר כזה? - שואלת אותי מימי, ואני מודה שלא, אני טיפוס עירוני. זה אומר ששם, במרחק - היא מצביעה לכיוון העננים - יורד גשם. הגשם עדיין רחוק מאיתנו, וכשאנחנו מגיעים אליו, הטיפות גדולות ויורדות במרווחים גדולים עוד יותר, ומימי מפעילה את המגב רק מדי פעם.

מוזר לי לכתוב על נוואדה, עכשיו כשאני בוירגי'ניה, בקצה השני של המדינה. עד שהטור יתפרסם, אהיה כבר באירלנד. כיף לכתוב בפרספקטיבה של שלושה שבועות, וגם מוזר - מזג האוויר בוירג'יניה הירוקה חם, אבל לח הרבה יותר, כמעט כמו בתל אביב. אתמול בועז ואני טיילנו בחורשה, בין עצי צפצפה לעצי אלון, והקשבנו לקולות הציפורים, אבל את הנוף של נוואדה אני רואה רק מבעד לחלון המכונית. אני לוקחת עוד לגימה מבקבוק המים המינרליים שלי. נוף מדבר הוא יפה בעיניי, אבל לא, לא הייתי רוצה לחוות אותו מקרוב.

משהו כמו 400 ק"מ וחמש שעות עברו לפני שנקלענו לפקק, ופתאום התחלנו לראות עוד ועוד כלי רכב פרטיים, לא רק טנדרים, משאיות וסמי טריילרים עצומי ממדים. תאונת דרכים התרחשה במנהרה אליה עמדנו להיכנס, רגע לפני העיירה בה שוכן המלון שלנו. בועז מתרגש - "הנה הליקופטר!" - ואכן, מסוק מגיח אי שם לפנינו, נושא כנראה פצועים (או מתים?) אל מנחת מאולתר. סמי טריילר כנראה התהפך, בתוך המנהרה עצמה.

התחנה הבאה

המלון שלנו הוא גם קזינו, ולמחרת אנחנו אוכלים ארוחת בוקר בקזינו של מלון אחר. העיצוב מוזר ביותר: ראשי איילים, ביזונים, חתולי בר מפוחלצים על הקירות ואפילו ציפורי טרף על התקרה. מתחת, מכונות הימורים מהבהבות ומצפצפות, בזמן שהשמש לעולם אינה עולה או שוקעת בו, זמן שהוא תמיד זמן להימורים.

היום הוא השלישי ביולי, יום לפני יום העצבנות האמריקאי, ובמסעדה, מימי נותנת לבועז לצבוע את דגל ארצות הברית בכל צבעי הקשת וכותבת מתחת: ”ככה נראית ארה"ב באמת". למלצרית, אני שמה לב, יש עגיל עם סמל השלום. אנחנו משלמות את החשבון. מחיר הדלק ומחירי הארוחות זולים כאן בהרבה מאלה של קליפורניה.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...