>  > 

היא, אני והבודק הביטחוני

"כשהגעתי למצעד הגאווה בירושלים, חשבתי ששום דבר לא יקלקל לי את היום הזה - אבל לדבר אחד לא הייתי מוכן: - להפרדה בין "גברים" ל"נשים".

דמיינו לעצמכם שבכניסה להופעה של מדונה יועמדו שני שערים. על הראשון ייכתב "סטרייטים" ועל השני "הומואים". דמיינו את הכעס, את העלבון ואת המחאה, ששני שערים כאלו - כל כך מבזים ומשפילים - יעוררו בכם, כשתגיעו לצפות בהופעה שחיכיתם לה כל כך. חשבו על ההשפלה שבפגיעה בדבר כל כך אישי, כל כך קרוב וכל כך פנימי.

כשהגעתי למצעד הגאווה בירושלים, חשבתי ששום דבר לא יקלקל לי את היום הזה - לא החרדים ולא המפגינים הפנאטיים, שאולי יקללו אותי כמו בשנה שעברה. הבטחתי לעצמי לחייך מול השלטים שמאחלים לי מוות, שמגרשים אותי או שקוראים לי "תועבה". הייתי כל כך מלא בגאווה, בקהילה שלי, בעיר הבירה שלי ובעצמי והרגשתי מוכן. אך לדבר אחד לא הייתי מוכן - להפרדה בין "גברים" ל"נשים", שהחזירה אותי למקום כל כך משפיל ולא נעים.

כדי להבין למה עצרתי לפני הבודקים הביטחוניים בבהלה, צריך להכיר את כל סיפור החיים שלי - לא משהו שהייתי רוצה לחשוף. לא, לא מתוך בושה או ביישנות, אלא כיוון שזהו ענייני האישי והפרטי בלבד. אומר רק שיש פער בין מי שאני היום לבין מי שהייתי פעם - פער כזה, שגרם לי להרגיש כמו כרזת הסרט "טרנסאמריקה".

ידעתי בדיוק לאיזה טור אני משתייך. המראה החיצוני שלי גם הוא חדמשמעי דיו כדי שאבחר בעמדת הגברים. אבל בקצה שלה עמד גבר, שנראה בעיקר עסוק במישוש העוברים בשער. הגאווה התעופפה לי מהראש, ומיד נכנסו השאלות האלה שמכניסות אותי תמיד לסוג של עצב. הביינדר מספיק מוסתר? ואם הוא ירגיש? ומה יקרה אם? ואם ידעו? ואם ירגישו?

עמדתי מבולבל, בטוח בזהות שלי ובמי שאני אך לגמרי לא מוכן להתמודד עם הסיטואציה. הרציונל אמר לי שיהיה בסדר, ששום דבר לא יקרה וששום דבר לא "יתגלה". אבל הרגש תקע שורשים במקום, נעץ אותי בקרקע ומנע ממני להתקדם.

הרגשתי כמו בכל פעם שחברים מציעים לי ללכת לים. אינני מתבייש בעצמי ואני מאושר בגוף שיש לי עכשיו, אבל עדיין אינני מרגיש בטוח די כדי להוריד חולצה ולהיחשף, וודאי שלא בפומבי. האינטימיות הזו גדולה עלי עדיין. הטור התקדם במהירות, ונגררתי לבדיקה הביטחונית. לפני שידעתי, הכול היה מאחורי. עוד חוויה מביכה הסתיימה.

לא הרגשתי מחוזק. נהפוך הוא, התביישתי בעצמי - בבושה שלי, במבוכה ובחוסר הביטחון, שלא משנה כמה אשקר לעצמי ולעולם, תמיד יהיה שם. כשהגעתי למתחם שבו התקיים האירוע הגדול, כבר לא נשארה בי שמחה , וודאי שלא גאווה.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...