>  > 

מכתב לאבא

אני שואל את עצמי אם אי פעם אהבתי אותך בלי הסתייגויות. יכול להיות שקפצתי לזרועותיך כמו שעושה היום בתי? הנדל כותב לאבא

אבא יקר,

אני שואל את עצמי אם היו תקופות בחיי בהן אהבתי אותך בלי שום הסתייגויות. יכול להיות שפעם קפצתי לזרועותיך בשמחה, בלי שמץ חשש, כמו שעושה עד היום בתי, נכדתך היחידה?

אני בטוח שהיו אי אז, בעבר הרחוק שלנו כמשפחה, ימים בהם רחשתי לך אהבת ילד תמימה, והייתי בטוח באהבתך אותי כמו שאני בטוח באהבתה של אימא. לפעמים אני שואל את עצמי אם הכל היה אחרת ביני לבינך אם לא הייתי דומה כל כך חיצונית לאימא שלך, שאיתה היו לך מאז ומתמיד יחסי אהבה-שנאה.

ההיגיון אומר לי שלא יכול להיות שאף פעם לא התכרבלתי בבטחה בחיבוק שלך; אבל אם היו זמנים כאלו אחרי שנים שבהן מתחת עלי ללא הרף ביקורת אכזרית, הטחת בי כעסים ואכזבות וטרחת בלי לאות לתקן אותי, לשנות אותי, לשפר את הילד הלא רצוי והמאכזב שהייתי, הם נמחו כליל מזיכרוני.

כיום אני יודע שהאכזבה ששיקפו לי עיניך בכל פעם שהבטת בי לא הייתה ממני. היית צעיר מאוד כשנולדתי, רק בן עשרים וארבע; בן בכור ונערץ לאמא פולניה מפנקת שנאלץ להתחתן בחתונה חפוזה תוך כדי לימודיו. רק כשהכנתי לך אלבום לכבוד יום הולדתך החמישים הבנתי שהתחתנתם כשאימא הייתה בהריון, ורק כמה שנים אחר כך סיפרה לי סבתא שלא בגלל החתונה עם אמא לא הספקת לסיים את לימודיך, אלא בגלל העלייה לארץ.

אמא צעירה עוד יותר ממך, וגם לה קלקלתי את התוכניות - אבל היא קבלה את עול האימהות המוקדמת באהבה ולא באה בטענות לאיש, אפילו לא אליך – האשם העיקרי – למרות שהלידה הקשה כמעט גרמה למותה, הרסה לנצח את גזרתה הנאה וחיסלה את סיכוייה ללמוד לימודים גבוהים.

כיום אני מבין הכול, אבל כשהייתי ילד לא ידעתי מה קרה לפני הופעתי בעולם. כל מה שידעתי זה שאני לא הילד שפיללת לו, שבכל פעם שאתה מביט בי אתה נזכר בכל מה שויתרת עליו בגללי וחש שהקורבן שהקרבת היה לשווא.

האכזבה
לאורך כל שנות ילדותי ספגתי ממך גערות ושמעתי ממך הבעות אכזבה שצילקו אותי לנצח. אמא ניסתה להגן עלי והסבירה שרק בגלל שאתה אוהב אותי כל כך אתה כועס עלי כל הזמן, ושכל הזעם הזה נובע מרוב אכפתיות ואהבה. אפילו כילד ההסבר הזה נשמע לי צולע מאוד ולא משכנע. היום אני משער שהנחת על כתפי הילד שהייתי אז את הנטל הכבד מנשוא של אכזבתך מחייך. כמה חבל שאמא לא ידעה להסביר לי שאתה מפנה אלי את רגשות הזעם שאתה חש כלפי עצמך.

כל מה שהייתי או עשיתי בילדותי לא היה ראוי בעיניך. לא הייתי חכם מספיק לטעמך כי מוחי לא קלט את רזי המתמטיקה הנערצת עלייך; לא הייתי שקדן דיי לטעמך למרות הצטיינותי במקצועות ההומאניים שפטרת בבוז, מבטל את הצלחותיי ומדגיש באכזבה את כישלונותיי.

כיום כבר לא לומדים את המקצוע המאוס הזה, דקדוק, אבל בזמנו הוא העיק עלי יותר ממתמטיקה. כמה חבל שאף אחד מהמורים שהיו לי אז לא ידע להגיד לי שלא חשוב שאני לא זוכר את כללי התחביר כל זמן שאני כותב חיבורים טובים ואין לי שגיאות איות. אתה היית צריך להגיד לי את זה, אבל במקום לנחם אותי ולחזק אותי קיבלת התקף זעם איום ומפחיד, וזרקת מהחלון את התעודה שהבאתי בכתה ו' בגלל שקיבלתי ציון נכשל בדקדוק. אתה אולי שכחת, אבל אני אף פעם לא אשכח את היום ההוא.

גם לא את הפחד הנורא שאחז בי כששיבצו אותי לרמה נמוכה באנגלית. הייתי רק בן שתים עשרה, והמורה, שראתה איך החווירו פני ואני מתנודד על סף עילפון מרוב בהלה, התמלאה רחמים והשאירה אותי ברמה גבוהה יותר למרות שהתקשיתי בלימודים. רק כשהגעתי לתיכון והפסקת ללמד אותי ולהכין איתי שיעורי בית, הדבקתי את שאר הכיתה והפכתי למצטיין באנגלית.

מתמטיקה כבר לא אדע אף פעם, מן הסתם, וגם דקדוק לא. שיעורי העזר שנתת לי אטמו את מוחי לנצח בפני המקצועות ההם.

איזה מזל שמעולם לא עסקת בהוראה, אבא. למרות השכלתך והחשיבות שאתה מייחס ללימודים ולהשכלה אתה מורה נורא ואיום, ביקורתי מדי וחסר סבלנות. אפילו שחייה לא הצלחת ללמד אותי. וגם אם שכחת, אני זוכר איך נזפת בי כשזייפתי בשירה, והכרזת בזעף שלא פלא שאני חסר כישרון מוזיקלי; הרי כל המוזיקאים המחוננים היו גם מתמטיקאים טובים והצטיינו בדקדוק, בניגוד גמור אלי, הלא יוצלח. לפני כארבעים שנה אסרת עלי לשיר בציבור, ועד היום, למרות האהבה שלי למוזיקה, אני לא מעז לשאת קולי בשיר כשיש עוד אנשים בחדר.

מעולם לא זכיתי לשמוע ממך את שבחי בפני. רק כשצותתי בחשאי (מבין באורח פלא את שפת האם שלך ושל אימא, למרות שמעולם לא לימדתם אותי לדבר בה) שמעתי איך אתה מתגאה בי בפני זרים, מהלל את חוסני הגופני, נימוסי הטובים והליכותיי הנעימות. אבל כשדיברת איתי זה היה תמיד בקוצר רוח, בנימת אכזבה וביטול.

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...