עוד בחדשות ודעות
 >  > 

מחשבות בעקבות המצעד

מיכל נתקלה בטרנספוביה דווקא במצעד הגאווה בתל אביב, זה עורר בה מחשבות על הבחירות המגדריות שלה והקבלה שלהן בתוך הקהילה

המילים הראשונות ששמעתי בהפנינג שלפני המצעד בתל אביב היו: "מה זה? את בן או בת? לפחות תעשי שפם!" מילים אלו הגיעו מפיו של נער בן 14 בערך, שכל בגדיו היו מכוסים בסטיקרים גאים ואחרים. בהתחלה כשראיתי אותו, חייכתי. נזכרתי בשמחה איך התרגשתי במצעד הראשון שהלכתי אליו, אי שם בגיל 15. זוכרת איך התרגשתי מהצבעוניות הזו. איך התרגשתי בכל פעם שהייתי הולכת בבוגרשוב או דיזינגוף ורואה חנויות ששמו דגל גאווה בחלון הראווה שלהן. אז חייכתי, והוא הסתכל עלי כאילו אני מפלצת. סובבתי את הראש. לא רציתי להגיב באותו רגע, להסביר. לא ביום הזה.

תגובות כאלו חזרו עוד כמה וכמה פעמים במהלך המצעד. לצד התנהגויות אחרות מרגיזות, כמו מצלמות שנדחפות ללא בקשת רשות ועוד ממשיכות לצלם גם אחרי שאמרתי "לא". למעשה, דווקא במצעד קיבלתי יותר תגובות טרנספוביות מאשר אלו שאני מקבלת בכל יום אחר.

במצעד צעדתי בשמלה אדומה, שרשרת פנינים ולפיסטיק אדום שקניתי עם חברות פמיות לפני כמה חודשים. ככה אני לבושה כשאני מתגנדרת, כשאני מרגישה חגיגית. אני לא מתלבשת ככה הרבה. כלומר, לא מספיק. אולי כי אני מרגישה חשופה מדי, אולי בגלל הערות כאלו.

פחד מלהיחשף, פחד מלהיות מוסתרת
מבחינות מסוימות, קל לי יותר להישאר בתוך האנדרוגיניות הזו. להתלבש בצורה שנחשבת יוניסקס, ולתת לאנשים להניח שאני בחור. אבל זה קורע אותי. אני מרגישה שהזהות שלי נמחקת, שאף אחד לא רואה אותי. והתחושה הזו מלווה בהמון פחד. פחד מלהיחשף, פחד מלהיות מוסתרת.

אנשים מניחים שאני סטרייטית כי אני יוצאת (גם) עם בחורים. אז מה אם הבחורים האלו הם בעצם דראג קווינז, או הומואים, או ג'נדרקווירס, או בוצ'ים. רוב האנשים לא רואים את ה"דקויות" האלו. מבחינתם אני סטרייטית כי אני יוצאת עם בחור. עברו שנים מאז שיצאתי מהארון, שנים מאז שקיבלתי את ההחלטה שלא להסתיר שום היבט בחיים שלי. אבל אני עדיין צריכה לצאת מהארון שוב ושוב ושוב. להתעקש שאני לא סטרייטית, להסביר מי אני ומה הזהות שלי, להיאבק על להיות משויכת לקהילה הזו.

אני מרגישה שקופה רוב הזמן. פעם בחודש בערך אני עומדת חצי שעה מול הארון, מחליפה בגדים שמונה פעמים ומתכוננת למסיבה. למשך כמה שעות אני מרגישה מהממת, ומי שמסביבי מחמיאות, מחייכות, מחבקות. לפעמים בבוקר למחרת יש לי קצת יותר אומץ, אני אשים ליפסטיק כשאני יוצאת מהבית. רוב היום אבלה במחיצת אנשים שלא מכירים את ההיסטוריה שלי, שלא שמעו אף פעם את המושג "פמית", שלא יודעים מה זה "טרנס". אנשים שלא קראו אף פעם טקסט שכתבתי, שלא מכירים את המאבקים שלי. ואני מפחדת לשתף. מפחדת שידחו אותי. מפחדת שלא יבינו. וזה פחד מבוסס בחלקו, כי אנשים באמת לא מבינים. אבל לפעמים הם רוצים להקשיב.

הרגשת שייכות לקהילה הפכה לתחושת ריחוק
בגיל 15, כשרק התחלתי להיות חלק מהקהילה הלהט"בית, הרגשתי שייכות. לא הזדהיתי אז כלסבית, או בי, או קוויר. הייתי סטרייטית-מחמד, אבל היה ברור שאני חלק מהקהילה הזו. אבל ההתרגשות הנפלאה הזו שהייתה לי בהתחלה התחלפה עם הזמן בריחוק. אני לא יודעת מה גרם לזה. אולי כי הזדיינתי עם בחורים והרגשתי שאין לי מקום יותר, ואולי זו רק התחושה שקיבלתי.

גם בקהילה הטרנסית מתייחסים אלי לפעמים כלא שייכת. שמים אותי במשבצת הסיסג'נדר התומכת. וכמו שכעסתי כשהתייחסו אלי כסטרייטית, אני נפגעת גם פה, כשמוציאים אותי החוצה. אולי גם בגלל שאני מאמינה לזה לפעמים, וככה מאבדת את הדבר הכי קרוב לבית שיש לי.

הבחירה לא לשנות את הגוף שלי, היא גם בחירה טרנסג'נדרית
כפמית, אני מבינה את הבחירה בנשיות. עברתי הרבה בשביל להצליח ללכת עם נעלי עקב. רק הקהילה הפמיניסטית והקווירית נתנה לי את המרחב להבין שגם זו בחירה מהפכנית. בשביל ללכת עם שמלה ולהרגיש משוחררת, הייתי צריכה ללמוד לאהוב בוצ'ות ודראג קווינז. להפסיק לפחד מהתעסקות עם מגדר, ולראות יופי בכל הקשת המגדרית, וגם מחוצה לה... הייתי צריכה ללמוד להכיר את עצמי ללא הסטריאוטיפים המגדריים. הנשיות שלי היום היא לא מתוך הכרח, היא לא כי נולדתי למין מסוים, אלא מתוך בחירה שלי.

עקב תקלה טכנית לא ניתן להציג את המשך הכתבה. עמכם הסליחה.

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...