עוד בארכיון טורים
 >  >  > 

החגיגה הגדולה

כשהתחלנו לצעוד מצאתי את עצמי מחייך. חיוך גדול כזה, מטופש משהו, בלי סיבה. הבנתי שהחגיגה הגדולה הזו פשוט עושה לי טוב

מצעד הגאווה ואני הכרנו לראשונה בשנת 2001. כבר מאז היה לי ברור שאני והקונספט של לצעוד קילומטרים במזג אוויר לח ודביק, מוקף ביותר מידי קוקיצות מרוחות בשמן תינוקות ומצויידות באטיטיוד של עינב בובליל ביום רע, ממש לא עובד. אין סיכוי.

במילים פשוטות, אפשר לומר שהייתי סוג של הומופוב. הנה, חסכתם לכם את האמירה. היה לי מאוד קל לנאום על זכויות הגייז וקבלת השונה בחוגים הסטרייטים בהם השתתפתי באותה תקופה, אבל ממש לעשות עם זה משהו? נראה לכם?! החום והצפיפות עושים לי עצבים. דברו איתי בחורף.

שנתיים אחר כך החלטתי לתת לו צ'אנס - מסתבר שהכניסה לזוגיות קצת מכניסה דברים לפרופורציות, ואיכשהוא החשש הלא ברור (והס מלהזכיר את ההומופוביה העצמית) נעלם לו והחלטתי שהגיע הזמן להראות נוכחות. אחרי הכל, כמה גרוע זה יכול להיות? 

אשליות נשברות
כל אחד מאיתנו זוכר רגע כזה או אחר בתהליך היציאה שלו מהארון, שחישל אותו. שחיזק אותו. שגרם לו להבין שזהו, מפה אין דרך חזרה, ואם זה מה שאתה רוצה, לך על זה עד הסוף. אצלי זה היה קצת אחרי הצבא. כל החברים הסטרייטים ידעו על הנטייה המינית כבר כמה שנים קודם לכן, הם פירגנו, אהבו, ונתנו לי את התחושה שתמיד ניהיה ביחד, ושהחברות שלנו במקום הראשון מבחינת כולם. יכול להיות שזאת היתה רק המחשבה של ילד תמים בן 21 שעדיין האמין בסיפורי אגדות, אבל מבחינתי זה היה סגור - חברים זה לנצח.

האשליה הזו נקטעה בעקבות מסיבת יום הולדת של אחד החברים. מאחר והם מקבלים אותי כל כך, החלטתי להביא בחור שהתחלתי לצאת איתו באותה תקופה. להגיד שהוא היה "גברי סטרייטי ולא נראה בקטע"? אה, לא ממש... אבל אני אהבתי אותו וחשבתי שזה מספיק. עבורם, כפי שהובהר לי ביום שלמחרת בשיחת טלפון זה היה יותר מידי. שום דבר לא נאמר בצורה מפורשת אבל המסר היה ברור – אותך אנחנו מקבלים. הומואים אחרים זה כבר עניין אחר.

קשה לתאר במילים תחושת עלבון מהי. לא חושב שגם מילון אבן שושן יודע בדיוק להסביר מה זה, אבל זה מה שהרגשתי באותו הרגע. תחושה של אכזבה, של כעס, של תסכול וגם של פחד. פתאום האשליה ש"הומואים זה ממש בסדר" התנפצה לרסיסים. פתאום אני לא הידיד המגניב שעושים איתו שופינג ומדברים איתו על בנים, פתאום הומו זה.. משהו אחר. ואני לא בטוח שאני רוצה להיות המשהו האחר הזה. אני רוצה להיות מה שהיה קודם. 

המצעד
בשעה שנקבעה התייצבנו בן זוגי דאז ואני, עטופים בקרם הגנה ומצויידים במים קרים. האמת? לא היה לי שמץ של מושג למה לצפות. ידעתי שצועדים ושבסוף יש מעין הפנינג עם הופעות, אבל פה נגמר הידע. טוב שכך. דווקא בגלל שבאתי בלי טיפת מודעות, ממקום של לראות, לטעום, להבין ולהכיר, היה לי יותר קל.

אגזים אם אומר שזאת היתה אהבה ממבט ראשון, אבל בהחלט היה שם משהו. משהו טוב. משהו שהרגיש לי נכון בעשייה שלו. אז עוד לא שלטתי במונחים, באג'נדה או באמירות פוליטיות כאלו או אחרות, באתי כי זה נראה לי חשוב. נשארתי בגלל תחושת הניצחון הפרטית שלי, תחושה שליוותה אותי כל המצעד. 

פשוט, כשהתחלנו לצעוד מצאתי את עצמי מחייך. חיוך גדול כזה, מטופש משהו, בלי סיבה. אני זוכר שהרגשתי כל כך טוב, כל כך שמח. תחושה לא ברורה של אושר הציפה אותי, כאילו כולם הגיעו במיוחד בשבילי. עשרות, אם לא אלפים של גברים ונשים, מכל העדות ומכל הגילאים, עטופים בצבעים, במוזיקה, מקרינים כל כך הרבה חום ואהבה ורק מחייכים. 

ראיתי שם גברים בלבוש סאדו, נשים על אופנועים, נערים צבעוניים והורים עם ילדים. על הגגות והמרפסות ראיתי המון של אנשים, מחייך גם הוא, מנפנף לנו לשלום, מעודד ומפרגן. הרגשתי כמו ילד ביורודיסני, כשהוא רואה איך כל האגדות והסיפורים עליהם גדל כאילו קמים לתחיה, והוא עצמו כאילו מרחף בתוך פנטזיה קסומה שנבנתה רק בשבילו.

ככל שהמשכנו לצעוד נזכרתי בכל אותם ילדים בבית הספר שהציקו, שהכאיבו, שלעגו, ובעיקר באותם חברים שזנחו כי זה לא התאים להם לקונספט. חייכתי אליהם כשכולי מאושר. "הפסדתם", אמרתי להם, "חשבתם שהצלחתם לשבור אותי, לפגוע בי, שאני אשאר לבד, אז זהו -טעיתם ובגדול!".

בתזמון מדויק, כאילו הכל זה סרט ולא באמת, הדיג'יי במשאית ליד התחיל לנגן את "אני ניצחתי" של דנה אינטרנשיונל. ואני? אני הייתי ברקיע השביעי. מאז, בכל שנה אני צועד. מקטר על החום, אף פעם לא ממש מוצא מה ללבוש (טופלס זאת לא אופציה), אבל צועד כמו ילד טוב.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...