עוד בחדשות ודעות
 >  > 

לילה של אימה

בין כל הנצנצים, השירים והחגיגות, העיר מוסקבה הראתה לכתבנו את פנייה המכוערות. ירון דורי מספר על התקיפה שעבר במוסקבה

האמת היא, שלא לזה ציפיתי: מה שהתחיל כטיול חביב לאירווזיון בעיר מוסקבה הפך עד מהרה לסיוט אימים. שוטרים שמחפשים שוחד, חיפוש גופני של סמים והגרוע מכל: תקיפה על רקע הומופובי, בכולם פגשתי, וקיבלתי תזכורת מכאיבה שאני במקום בו להיות הומו זו בעיה. 

במהלך הטיול במוסקבה קבעתי עם מישהו ללכת למסיבה בשבת בלילה, במועדון גייז - ומועדון ידוע. הגעתי למקום בסביבות 1 בלילה. אחרי זמן מה בו לא הצלחתי לאתר את האירוע, התחלתי ללכת לעבר בניינים סמוכים בקרבת מקום עד שהבנתי כי אני בכיוון הלא נכון.

לפני חלפו שלושה צעירים שתויים, בסביבות גיל 20, והתחילו לקלל אותי ברוסית קללות הומופוביות. התעלמתי והמשכתי ללכת. לא עברה דקה והם התחילו ללכת אחרי ולצעוק לי "עצור, עצור!". המשכתי להתעלם, והתחלתי ללכת קצת יותר מהר.

בשלב מסויים הם התחילו לרוץ אחרי, התנפלו עלי והפילו אותי לרצפה. הם החלו לבעוט בי בראש ובפנים למשך כמה דקות. לאחר שעזבו, גיליתי שגנבו לי את הפלאפון, המצלמה, כל הכסף שהיה עלי (למזלי, לא הרבה) ועוד כל מיני דפים שהיו לי בכיס, דוגמת הכתובת של האכסניה. למזלי הם לא גנבו לי את הדרכון, אחרת הייתי נשאר במוסקבה חודשיים.

גררתי את עצמי בקושי למועדון, שבאופן אירוני היה עכשיו ממש לידי, תוך ניסיון נואש למצוא את הבחור שקבעתי איתו. לא ראיתי אותו. המאבטחים במסיבה לא נתנו לי להיכנס לחפש אותו, ובגלל אי העובדה שלא ידעו לדבר באנגלית לא הבינו מה רוצה האדם המוזר הממלמל בשפה מוזרה.

למזלי, בחור חמוד שידע אנגלית הסביר להם מה עבר עלי. הוא ניסה להיכנס למועדון לחפש את הבחור שסיפרתי עליו, אך ללא הצלחה. כל הזמן הזה המאבטחים עשו טובה שהתייחסו אלי ונהגו בי בזלזול. הבחור החמוד ניגש אלי אחרי חצי שעה של חיפוש ללא הועיל, והציע לתת לי קצת כסף להכנס למועדון. העדפתי לקחת את הכסף למונית לכיוון האכסניה.

עצרתי מונית והסברתי לנהג לאן להגיע - אבל כנראה שלא טוב. הואלקח אותי לאזור אחר, מרוחק מהאכסניה. כך נשארתי לבד, תקוע בשום מקום, בלב  העירמוסקבה ב-3 לפנות בוקר, פצוע פיזית ונפשית.

למזלי הרב, הפציע פתאום אור באפילה: פגשתי בחור מוכר, שגר בפרבר של מוסקבה והשכיר מלון במרכז העיר. לשמחתי הוא דיבר אנגלית, והלכנו את הדרך (כ-8 ק"מ) יחד במאמץ משותף. לקראת סוף המסלול עלינו על טרמפ, עם מישהו שלקח אותי עד המלון.

הגעתי למלון ב-5 בבוקר, שותת דם ודמעות. השותף שלי לחדר היה מודאג; הוא חיכה שאגיע וניסה לעזור לי, לנחם ולהרגיע אותי שהכל בסדר. מהכאבים והחתכים, לא הצלחתי להרדם טוב באותו לילה.

למחרת קפצנו למרכז העיתונאים. למזלי הייתה במרכז בחורה בשם סופיה, שגרה בארץ מספר שנים ודיברה עברית ורוסית - היא לקחה אותי לבדיקה רפואית במתחם. אחרי שראו שמצבי לא טוב, הגיע אמבולנס והסיע אותי למרפאה של זרים, יחד עם סופיה ועוד חבר טוב שהתלווה איתי. בדקו אותי, עשו לי צילומי רנטגן וניסו לוודא שאין לי זעזוע מוח.

אחרי שיצאנו מהמרפאה הגיע שוטר שהתחיל לברר פרטי האירוע. התהליך עם המשטרה היה מייגע ומסורבל, ונמשך כמו נצח. הם לא הבינו איך אני לא יודע רוסית, הרי רוסית היא שפה בינלאומית שכל אחד מכיר ולומד מכיתה א'. הם היו בטוחים שאני עובד עליהם, ושאני כו מבין מה הם אומרים. במשך כל ההליך הרגשתי הרבה יותר אשם מאשר נפגע. 

אני רק חיכיתי שיתנו לי אישורים על מצבי ומה שנגנב ממני, וללכת - אבל הם התעקשו לבצע שיחזור של האירוע. כל הדרך נראה היה כאילו הם מנסים לטייח את העניין. הם נורא נבהלו מהרעיון שאני אספר על מה שקרה, וניסו ליזום איתי עסקה בה אקבל את האישורים בתנאי שלא אספר את מה שעברתי. בנוסף, הם שאלו באיזה אתר אני כותב, על מנת שיוכלו לפקח.

את הלילה הזה שרדתי - אז תודה לכל האנשים הטובים שעזרו לי באותו יום, לכל חברי המשלחת הישראלית שדאגו לי ולזמר הבוסני שלא הפסיק להתעניין בשלומי - לא הייתי שורד בלעדיכם. אני יודע מה אני עברתי - אבל היו שמועות שזה לא היה המקרה היחידי.

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...