עוד בארכיון טורים
 >  >  > 

ערפדון סוגר את הארון

אני חושב שכאשר בן אדם כותב טור העדות שנשארת מאחוריו היא כמו יומן - מעין חותם מסויים עליו ועל אחרים. כעת, הגיע הזמן להפרד מהיומן שלי

היה זה עוד לילה של חול בבר באמצע תל אביב. נפגשתי עם ידידי המעצב לכוס בירה וליהוג על החיים. אל השולחן הצטרף חבר טוב שלו, שעשה עלייה לתל אביב מהצפון הרחוק לפני זמן לא מועט. אחרי קשקושים על השטויות הרגילות, יצא המרצע מן השק: "כן, זה ערפדון, והוא כותב טור." הצפוני לשעבר חייך מעט: "וואו, אתה לא יודע איך זה לגדול במקום בו הקשר היחיד שלך עם העולם ההומואי הוא דרך אתר אינטרנט. הייתי קורא את הטורים שלך, והשפעת עליי". לא הייתי צריך יותר מזה.

הלכתי עם חיוך הביתה. לא בגלל שהרגשתי גלי הערצה או הכרת תודה, אלא בגלל העובדה שהשפעתי על מישהו, והרגשתי שנפלה בידי זכות, ואולי קצת לא הייתי מודע לקיומה יותר מדי.

את הטור התחלתי לכתוב לפני שמונה שנים, באוגוסט 2001. הייתי נכנס ל-GoGay ומגיב במיני פורומים שונים ועל נושאים מגוונים. אחרי זמן מה נחתה בתיבתי הודעה קצרה, בה הציע לי העורך לנסות ולכתוב טור שבועי. אחרי הרהור מה הסכמתי, עשינו סיעור מוחין קצר והכינוי שדבק בי עד היום תפס. כך נולד 'הארון של ערפדון', על כל גלגוליו וההיסטוריה שלו.

ואחרי שלוש מאות טורים לערך (אבל מי סופר), החלטתי לפרוש.

נכון, יכולתי לכתוב טור מצועף עיניים עם דמעה קטנה שמתגלגלת במורד הלחי, ואלוהים יודע שטור הפרידה הזה היה קשה לכתיבה (מחסום כותבים, מישהו?), אבל יש כל כך הרבה דברים לומר - אז אני אשתדל להמנע מסנטימנטליות יתר (למרות שזה לא ממש אפשרי).

זיכרון
מעניין להסתכל עכשיו אחורה על כל הטורים ולראות שינויים אדירים שחלו בשמונה השנים האחרונות. לא רק בי – כי ברור שאנשים משתנים עם השנים, אלא בקהילה. אפשר לראות את זה בסגנון הכתיבה, בטוקבקים, בדו השיח השונה אז ועכשיו ביניכם וביני, וגם מהחברים שעשיתי דרך הטורים.

אני יכול לקונן לרעה או לברך על ההתפתחות שעשינו בשנים הללו, אבל אני אניח לכם לבחור צד. רק חישבו איזו דרך עשינו מ-2001 - זה נראה כל כך מזמן. איך הכל השתנה מסביבנו, איך הנוסטלגיה הכל כך קצרה גורמת לנו לספוק כפיים כמו פולניה זקנה ולומר "אחח, איזה כיף היה פעם". ואולי זו סתם עדות משמימה, כי כולנו יודעים שהנוסטלגיה תמיד צובעת הכל בוורוד-בייבי.

אני חושב שכאשר בן אדם כותב טור (או בלוג, או כל צורת פרסום אינטרנטית אחרת), העדות שנשארת מאחוריו היא כמו יומן - מעין חותם מסויים עליו ועל אחרים. ממש כמו אותו יומן מרוט הוא יכול לחזור אחורה ולהסתכל על ההסטוריה שלו, על הדברים שגרמו לו לכתוב על נושא זה או אחר, ועל תקופות – לא רק בחייו, אלא גם כזיכרון דברים של הסביבה שלו. 

אגב, שלא ימכרו לכם סיפורים אחרים – כל כותב שמפרסם משהו באינטרנט בודק את התגובות, מסתכל, מרפרש, ולוקח ללב – גם תגובות טובות וגם תגובות רעות. נכון שעם השנים השלהוב קצת מתעמעם, אבל הוא עדיין שם, בוער לו בשקט כמו גחל קטון.

להתראות
אז זהו, חברים. הספד קצר ומהיר לטור - אני עדיין נשאר ב-GoGay, ועדיין אכתוב, אבל לא במתכונת הזו, ולא במסגרת הטור הזה. אני בטוח שמדי פעם אכנס לארכיונים, אראה את הטורים הישנים שלי, וכמעט כמו יומן אזכר באותם מצבים שהייתי בהם, ושכולם היו בהם פעם – התאהבויות, פרידות, חיי רווקות וזוגיות, מצעדים, מקומות, אנשים ומצבים שכולם נקלעים אליהם.

כשיצא לי לדבר עם עוד בחור שאולי קרא משהו שלי, ואולי השפעתי עליו – אפילו קצת - אדע שעבודתי הושלמה.

בברכת "ליבשו יותר שחור",
ערפדון

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...